בענין מוך דחוק

שאלה:

האם מספיק להשאיר בד לבן לחוד בתוך אותו מקום כל משך זמן בין השמשות, או שצריך להשאיר מוך “דחוק” ממש (ע”י שיקיף את הטַמפּוֹן וכיוצא בו בבד לבן) כדי שימלא אותו מקום ממש?

ידועה דעת החוות דעת, שדורש שיהי’ דברים כפשוטן למלאות המקום במוכין, אבל כל הפוסקים נחלקו עליו והוא דעת יחיד כנודע.

ולאידך, קשה לומר לפי״ז דהוה ״כידיה בין עיניה כל בין השמשות״, כמבואר במגיד משנה איסורי ביאה ו, כ בשם הרמב״ן הלכות נדה פ״ב הלכה א, הביאו ב״י עמ׳ קס ד״ה אבל.

וא״כ ממ״נ, אם באנו להחמיר כדיעה זו, לכאורה צ״ל מוך הרבה באופן שיהי׳ המוך דחוק. ואם באנו להקל ולהורות כמנהגן של רוב נשות ובנות ישראל, שמניחות בד פשוט ותו לא, קשה להבין מה מרוויחים בזה.

תשובה (מכתב לאחד הרבנים שליט״א):

פשטות ד׳ הגמ׳ (נדה ג, א) שבמוך דחוק ל״ש מכויץ כויץ כיון שיציאת הדם נמנעת לגמרי ע״י המוך.

ובפרטיות – נחלקו החוו״ד (סקצ״א בבי׳ סק״ח) הנוב״י (יו״ד מהדו״ק סמ״ג. מהדו״ת ס״צ) ורעק״א (סי׳ ס) אי צ׳ להניח מוך מבחוץ ג״כ.

אבל לכו״ע צ״ל ״מוך הרבה באופן שיהי׳ המוך דחוק״. וכפשטות ד׳ הגמ׳, משא״כ לפי הנהוג שאינו ממלא ביה״ח בשלימות. וצע״ג במה שלא נהגו כן.

[ויצויין, שיש בדברי כת״ר ערבוב דברים, שהחוו״ד ר״ל שצריך למלאות כל ביה״ח, ולא בזה אנו דנים כאן. ומה שכתבנו שצ״ל ״מוך הרבה״ הוא ציטוט מהנוב״י דלא ס״ל כהחוו״ד. ולדבריו סגי שממלא חלק העליון של ביה״ח. וז״ל הנוב״י:

״ויהי׳ מוך הרבה שיהיה דחוק שם בעומק שיכסה שם כל רוחב הרחם עד שלא יהיה באפשרי לשום כל דהו דם לצאת מן הרחם לפרוזדור עד שיפגע תחלה במוך הדבוק שם״. וראה ג״כ בשו״ת רעק״א שהזכרנו.

ובשו״ת הצ״צ יו״ד סקי״א האריך טובא בענין המצאת הנוב״י לסמוך על בדיקת מו״ד וכמשנ״ת שם ענין ואופן הבדיקה. ועיי״ש סק״ג בסופו].

ובשיעורי שבה״ל (אינו תח״י כעת לציין מ״מ מדוייק) כבר עמד בזה במה שאין נוהגים כן בפו״מ. ויישב בדוחק.

ואיך שיהי׳, ברוב הפעמים אינו מעכב כלל, והוא רק מצוה מן המובחר. וממילא לית לן בה. ולמיעוטא ל״ח.

וגם במפסיקה ביום שהתחילה לראות (דבר שאינו שכיח. וגם בנתקלקלה בראייתה באמצע ז״נ – באם הוא תוך מעל״ע – לכמה דעות אי״ז כראי׳ חדשה. ועאכו״כ באם הוא תוך ז״י להתחלת ראייתה) – פסק הרמ״א שאינו מעכב בדיעבד. ומש״כ הסד״ט ועוד – יש ליישב. ומד׳ הראשונים יש להוכיח כד׳ הרמ״א. ואכ״מ.

(ומד׳ הפס״ד אא״פ להוכיח כלל דעתו בזה. ומש״כ בפס״ד ש״צריך להזהיר לב״ב וכו׳״ הוא העתקת ד׳ הסד״ט כמצויין שם. וכעי״ז נמצא בלשון הסד״ט סקצ״ו סוסק״י, וא״כ ה״ז חלק מדעת הי״א. אבל הדעה ראשונה שהעתיק בסתמא – לא ס״ל כן. ובכלל – להעיר מהידוע בזהות מחבר הפס״ד לסי׳ זה – ראה בהערות המו”ל שבסופו שם – לדף קפה, ג.

ודא״ג: צ״ע מש״כ שם בפס״ד דוגמא להפסיקה ביום ראשון לראייתה כשנתקלקלה ע״י כתם – שהרי כתב הש״ך שבכתם אי״צ להחמיר. ועיי״ש בסד״ט).

ועצ״ע במה שלא נהגו לחוש לכתחילה שיהא מוך דחוק ממש.

ונ׳ שהטעם הפשוט מחשש שתקלקל א״ע – ראה בסד״ט סקצ״ו סקכ״ד. וראה גם בשו״ת קנה בושם ח״ב יו״ד סמ״ח סק״ג.

וי״א שבזמנינו שהולכים בבגדים צמודים לגוף, יש בזה גם מעין המעלה דמוך דחוק. וכן שבד”כ אם העד נשאר נקי סימן שלא יצאה טיפה בינתיים. (אלא שאינו בגדר מו״ד ממש, כדמוכח מרעק״א שם, שכתב ד”מ”ש בחוו״ד שמניח חוץ לרחם גם כן מוך הרבה ולכסות מבחוץ כל בית התורפה דאם הי’ הדם נופל הי’ לו למצוא במוך שבחוץ עיין שם, אינו מספיק, דמכל מקום דלמא עדיין הדם עצור בסדקי הרחם״).

ועכ״פ איך שיהי׳ הבי׳ בזה, אין אחר המנהג כלום.

שו״מ מש״כ בזה בשו״ת מנחת יהודה הערץ ביבין הדעת יו״ד סס״ד ענף ח ואילך. ועיקר דבריו, שאף שתחיבת העד באצבע לאו כלום היא, מ”מ אין לערער על המנהג (דכו״כ בנות ישראל), שהרי עיקר הסמיכה היא על הבדיקה יפה יפה שקודם צאה”כ. ועיי״ש עוד באריכות, שבד״כ מסרטים עצמם ע״י מו״ד, ומוכח מהנסיון שבלתי אפשר לעמוד בזה,

וברוך שכיוונתי.

אמנם, לגופו של ענין – לאחרי כל הנכתב – עדיין לא נתבאר אצלו טעם תחיבת העד בפנים. ובעיקר – מה מועיל, שהרי ממנ״פ אם חוששים לדם עצור בפנים – צריכה למלאות כל השטח בדוחק. ואם חוששים רק לדם שיוצא – מספיק מה שלובשות בגדים צמודים.

ויותר נ״ל שכיון שאינו מעכב – סמכו כאן על השיטה שבכלל אין בדיקת חו״ס מעכבת (ושרק לטהרות צ״ל כן, או רק להפ״ט וכו׳) וסגי שתקנח מעט בפנים. וי״א שאפי׳ קינוח מבחוץ סגי. ולכן, כיון שיש בזה – תחיבת עד בפנים – שם בדיקה עכ״פ (לשיטות מסויימות) הסתפקו בזה, בצירוף בגדים הצמודים.

ובפרטיות יותר: שכבר נתקשו האחרונים בעיקר הטעם לחיוב בדיקה בחו״ס, דלכאו׳ אם יצא הדם לפני הבדיקה וזב לשם, מאי איכפת לן מזה. והעלו בכמה אופנים. ובסד״ט (סקצ״ו סקכ״ג ד״ה ועוד נ״ל) פי׳ שכוונת הבדיקה לברר שנסתם המעין, והיינו שכיון שכעת נקי בחו״ס, והרי דרך הדם להתעכב שם, בע״כ שכבר נסתם מעינה.

ולפ״ז א״ש, שע״י בדיקת ההפ״ט נתברר בבירור שכבר נסתם מעינה. ושוב א״צ לבדוק בכל החו״ס בשעת נתינת המו״ד, ועיקר הטעם להמו״ד הוא להוכיח שאינו זב כעת בשעת הבדיקה גופא, ולזה סגי בתחיבת העד בפנים.

אמנם, בכ״מ (וגם בסד״ט גופא – בפירושו הראשון) מבואר שטעם בדיקת חו״ס הוא מחשש שבשעת הבדיקה גופא לפעמים שותת לצדדים,

אבל:

1. ה״ז חשש רחוק, ורק לפעמים, ולא חשו לזה. (ומקושיית האחרונים גופא על עיקר החיוב לבדוק בחו״ס מוכרח שבכלל לא חיישינן לזה).
2. גם את״ל שיש לחשוש לזה – מהיכא תיתי שגם בבדיקת המו״ד צריך לחשוש לזה. ובפרט אחרי שהוחזקה שמעינה סתום (אף שחוששים כן בכל בדיקות הז״נ).
3. לחשש זה מועילה לבישת בגדים הצמודים.
4. לאו כו״ע מודו שיש מקום לחשש זה, ופי׳ חיוב בדיקה בחו״ס באו״א (וכנ״ל מתי׳ הב׳ שבסד״ט).
5. כנ״ל, בכלל י״א שלעולם אי״צ יותר מקינוח.

ויש להוסיף לכ״ז מש״כ בסד״ט, והביאו בחי׳ ובשו״ת הצ״צ, שבדיקת חו״ס היא רק מדרבנן ובמקום שאפשר, ומינה – דהיכא דלא אפשר, כבנדו״ד שיש אומדנא וכו׳ שתקלקל א״ע ע״י שתסרט עצמה, שא״צ להחמיר עליהם וסמכו על בדיקה דאורייתא, ובפרט – במקום חומרא ומצוה מן המובחר דבדיקת מו״ד. ועיי״ש עוד בסד״ט, שמה״ת סגי שתקנח עצמה ותשהה זמן רב בעסק הקינוח באופן דאם איתא דהוה דם הוה אתי על העד בקינוח הזה. וא״כ בבדיקת מו״ד ודאי יצאנו בזה די והותר, הרבה יותר משיעור שתרד מן המטה וכו׳.

ולא באתי אלא ליישב המנהג הנהוג מכבר.

נ.ב. מה שהזכיר ההשתמשות בטמפון – אף שיותר קל עי״ז לעשות מו״ד כפשוטו – אינו כדאי להשתמש בו מכמה טעמים, שכמ״פ אינו ניכר בו מראה דם. וגם לפעמים אינו נקי. וגם יש מחכמי או״ה המתריעים שהחומר אינו מתאים לגוף האשה.

#48868