האם יש איסור מכה בפטיש בטיטולים?

 

שאלה:

הנני להעלות על שולחן בית ההוראה, השאלה שכבר דשו בה רבים, לגבי הטיטולים, שבכדי שיוכלו בבית חרושת להעמיס עשרות טיטולים בתוך אריזה קטנה, אזי הטיטולים עוברים איזה תהליך של “לחץ” שדוחס אותם, על ידי חום, ומה שקורה, שבקצה של הטיטול נדבקים פיותיו, באופן שאינו ראוי לשימוש אלא על ידי תלישת וקריעת החיבור (קשה להסביר בכתב, אבל כל מי שיקח טיטול בידו, יבחין שאי אפשר להשתמש בו לפני שמפרידים החיבור שנוצר).

ולכאורה קריעה זו היא ממש מכה בפטיש.

יש שרצו להתיר באומרם שזה לא מתחבר, אלא רק מתהדק מכח הלחץ, אבל לאחר בירור המציאות הן אצל החברה והן מבחינה מדוקדקת נתברר שבאמת זה ממש מחובר כיחידה אחת (כי החום ממיס את קצה הטיטול עד ששני החלקים מתחברים ונעשים לאחדים).

אשמח לשמוע אם יש צד להתיר זאת, וצריכים אנו למצוא פתח היתר מרווח, כיון שהמוני בית ישראל משתמשים בטיטולים אלו בשבת, וזולת המדקדקים כמעט אף אחד לא שם לב שצריך להכין את הטיטולים לשימוש לפני השבת.

 

תשובה:

מותר.

 

מקורות:

לדידי פשיטא שאין שום סרך איסור, וחס לי׳ לזרעי׳ דאבא למימר הכי ולהוציא לעז על אלפי שלומי אמוני בנ״י הכשרים בדורנו ושנכשלים בחילול שבת.

והרי הדבר נפוץ לא רק בטיטולים אלא גם בנייר טישו, מגבונים, שקיות אשפה, ושקיות תה ועוד ועוד.

וזה החלי: בכ״מ מצינו שגדר מכב״פ הוא מחמת שהוא דרך האומנים לעשות כן, אבל בדבר שנגמר מלאכתו ע״י האומן, ואינו מחוסר תיקונו מצד האומן ליכא מכב״פ. וכ״כ להדיא בעניננו בחוט שני שבת א, יז, ס״ע קלו.

ובסגנון אחר, שגדר מכב״פ הוא שבכך מתקן הכלי ומביאו לידי גמר. משא״כ כשכבר נגמר לפנ״ז (ראה יראים השלם עד״ר לענין מגופת חבית. חמדת ישראל קונטרס נר מצוה לח (כב, ב). ועוד. וראה להלן מדברי אדה״ז ועוד).

ועוד כתבו לצדד, שבמעשה הדיוט, ובדבר קל ליכא מכב״פ, ובעיני בנ״א לאו שם מלאכה עלה. וכמי שנסתבכו בגדיו בקוצים שמפרישן בצינעא. וכהנה רבות. וראה שו״ת מהרש״ג ד, יא. ובמשנ״ב שיז, כג, שרק בקשרו בטוב עד שאינו יכול להתירו אא”כ יחתוך החוטים או ינתקן חשיב עתה כפתיחה מחדש ואסור משום תיקון מנא. והארכנו מזה כאן. ויש להוסיף משש״כ ט הע׳ כא לענין שקיות דבוקות, שאין חשש משום עשיית כלי חדש, שהדיבוק הקל אינו מבטל את השקיות משם כלי. וכמדומה ברור שדבריו לא נאמרו בנדו״ד, בהדבקה קלה של טיטולים, אלא של אריזות מזון הדבוקות היטב. ועכ״ז ס״ל להתיר מה״ט. וכש״כ בנדוננו.

ויתירה מזו מצינו, בשש״כ טו הע׳ רט שכשהאומן רוצה למכור בדוקא כשהם דבוקים אין בהפרדה משום תיקון. וראה שלחן שלמה שיז, י. ארחות שבת יא הע׳ כ. בנין שבת יב, ג. וכ״כ גם לגבי גביעי לבן מחוברים – ראה ארחות שבת יב, ב. ועוד. וכן להאוסרים – יש לחלק בקל. (ובכמה אופנים שהדיבוק כאן קל וקלוש וההפרדה נעשית ללא מחשבה וכוונה, וכנ״ל. והדיבוק אינו בגדר קלקול. ועוד, שחיבור גביעי לבן או גרביים (למי שאוסר משום מכב״פ) נעשה בכוונה תחילה לצורך המכירה, משא”כ בטיטולים שנעשה רק אגב אורחא של הדחיסה ואין להם שום מטרה בחיבור. אלא שמציאות זו אינה ברורה אצלי, שאפשר שרוצים בדוקא שיהא כך כדי שיוכל להיכנס היטב באריזה. ועוד טעמים כיו״ב).

ורבו המתירים בפקקי פלסטיק, דס״ל שהפקק אינו בגדר קלקול בבקבוק, ומיילא אי״ז תיקון. וכש״כ כאן.

וכן לא שמענו לאסור קריעת אריזות משום מכב״פ. אלא שיש לחלק.

גם בנדבקו דפים שבספרים לדעת מג״א שמ, יח, ואדה״ז שם בסוף הסימן ועוד, לית בי׳ משום קורע כיון שלא נעשה לקיום וכש״כ שנעשה ממילא. ומפורש דשרי לפתוח ולא עלתה על דעתם לאסור משום מכב״פ. וכבר הקשה על המג״א בתורת שבת שם טו, דמאי שנא פתיחת בית הצואר. ולכאורה מצינו איסור מכב״פ גם בקלקול כזה, שלא נעשה לקיום, כבית הצואר שקשרו כובס, וגם בנעשה ממילא, כקיסמין מאריגה. אלא שלכאורה בקיסמין נארגו שם בכוונה אלא שנשארו שלא בכוונה. ומ״מ נראה שמכב״פ שייך גם בנעשה מאליו. וראה שו״ע הרב המבואר שיז, ו בתוספת ביאור לד בסופו.

ונראה, דה״ט שכל שנעשה אחרי גמר המלאכה לית בי׳ משום מכב״פ. וראה יש״ש ביצה ד, ט הובא במג״א שיז, יא. אדה״ז שם ז. משנ״ב שם כג. וראה מג״א תקיד, יז ואדה״ז שם יז, בכלים שנדבקו זל״ז אחר גמר מלאכתן כיון שלא נדבקו בתחילת עשייתן רק אח״כ. ובתהל״ד שיז, ז, הוכיח מרי״ו שאיסור פתיחת בית הצואר הוא רק כשנתפר קודם גמר מלאכת הבגד.

ואף אם נאמר שגם אחרי גמר המלאכה איכא משום מכב״פ מדרבנן עכ״פ כדאשכחן לפעמים – היינו כשנעשה קלקול באופן שנתבטל הימנו שם כלי, והוא מעשה גמור, או תיקון חשוב, ולא בדבר קל שאין בו טורח. וראה בהנסמן בשו״ע הרב המבואר שם. וראה עוד אצלנו שם.

ונדו״ד עדיף, דלא רק שהכלי נגמר בשלמות ומוכן ללבישה, אלא שה״קלקול״ חיצוני שנעשה אח״כ, הוא למטרת הקונה, לשמור על הכלים, הטיטולים, ושיוכל ליקח אתו כל הבגדים בקלות, מחמת שנארזו היטב מתוך הלחץ זה הדחק. וראה כעי״ז אצלנו שם. אלא שאינו ברור אצלי במציאות, אם נעשה בכלל במטרה תחילה או אגב אורחא, וכנ״ל.

ובשש״כ כח הע׳ ד ביאר באו״א הא דדפי ספרים, מחמת שאינו גמר המלאכה ע״י האומן.

ועוי״ל כנ״ל שההפרדה שבדפי ספרים דבר קל ביותר. וע״ד מגופה אינה חיבור. וכש״כ בדיבוק קלוש כבנדוננו. ודוחק. והעיקר כנ״ל.

ואכתי יש לצדד, דהא הכא שאני שחזר ונדבק ונעשה ע״י האומן, ולא ע״י הכובס וכדומה. וראה אדה״ז שיז, ו. גם הכא אפשר שנעשה בכוונה, וגרע מדפי ספר שנדבקו וכלים שנדבקו. ואולי זהו טעם החומרא בשו״ת מנח״י ה, לח, ב. אלא שלא נהירא לחלק בין נעשה בכוונה לנעשה ממילא לענין מכב״פ. ועיקר הסברא בשו״ע אדה״ז שם נראה שהוא מחמת שנשלמה כבר מלאכת הבגד והחוטים נקשרו אח״כ. וראה שו״ת ויען יוסף או״ח קמט. וראה עוד אצלנו שם. וביארנו שם, שכשניתן מלכתחילה ע״מ להוציא אח״כ, מקום לומר דעדיף טפי ולית בי׳ משום מכב״פ. יעו״ש.

ובמשנ״ב שמ בבה״ל ד״ה וחייב, שכתב בנוגע לדפי הספר שלא נחתכו דאכתי אסור משום מכב״פ – איכא לחלק, כנ״ל, דהתם לא נגמרה מלאכתן, ומדרך האומנים לחתוך הדפים הדבוקים, וכמ״ש להדיא בבה״ל שם.

ועוד יש לחלק, עפמש״כ בתהל״ד שיז, ט בזוג מנעלים התפורים יחד, דליכא מכב״פ, שאין כאן תיקון במנעל גופא, רק בהפרדת הדיבוק בין מנעל למנעל אחר. ולהעיר מט״ז תקיד, יב בנוגע לפחם שבנר, שאינו תיקון כלל אלא מסיר דבר המקלקל והוי כאילו ד״א נדבק בהנר. וסברא זו מועילה בניירות טישו הדבוקים זל״ז, ולא בטיטולים שדבוק בעצמו. ומ״מ, ל״ד למלקט יבולת מהבגדים או קיסמין וקסמים דקים שנארגו בתוך גוף הבגד עצמו.

אלא שבזוג מנעלים בלא״ה איכא לפרושי באו״א, וכנ״ל, דשאני זוג מנעלים שנתפרו ע״י הכובס, אחרי גמר מלאכת האומן. (וברמ״א שיז, ג, ״ולכן אסור״, משמע שגם בכה״ג הו״ל מכב״פ. אבל י״ג: וכן אסור. וכנראה, כ״ה גירסת אדה״ז. וראה בשו״ע הרב המבואר שם).

וראה בכ״ז ארחות שבת יא, כח ובהערה מא. שבו״י יג ע׳ רמא. תורת המלאכות ד, קורע, לד. זכור ושמור קורע ע׳ 21. פיה פתחה בחכמה א, יב, ז, א. אלא שבחלקם לא נחתי עלה לדון להדיא משום מכב״פ.

ולענין קורע – ל״ש קורע כשאין גוף שלישי המחבר, כ״כ במרכה״מ שבת י, יא, דאל״כ בכל קושר יתחייב משום תופר. וראה שם ט. וכ״כ באג״ק ח ע׳ צב. ונדפס גם בלקו”ש חלק לא עמ’ 257. ועוד שבתופר אא״פ להחזירו לקדמותו, ראה ערוה״ש שיז, יח. וכעי״ז ולא ממש באג״מ דלקמן.

וזהו נוסף לההיתר בקריעה שאש״ק. וגם את״ל שבכאן הוא כקריעה ש״ק להדעות שכשאינו עשוי להתירו ביומו הו״ל קיימא, הרי דומה ממש לדפי ספרים שנדבקו שנעשה ממילא שבמג״א שמ, יח, אם אין לחברת טיטולים כוונה מיוחדת בדבר.

וגם אם נאמר שבכוונה תחילה עושים כן שיהא מקום ליותר טיטולים באריזה – אכתי איכא לדמות לדפי ספרים שנקשרו לפי משמעות המג״א דסגי רק בחד טעמא. וה״ט, דלא דמי לשאר קריעה שאש״ק, אם מחמת הסברא שבהדבקה שהיא תולדת תפירה שאני מבתפירה עצמה. או לפי שהיא באיכות גרועה. ודון מינה בנדו״ד, וכש״כ וק״ו. וראה אצלנו במקורות ועיונים להלכה יומית אות 496.

ועוד זאת, שבאג״מ או״ח ב, פד, שבתפירה צ״ל באופן שנעשה כבגד אחד ממש, ואם ניכר שהם ב׳ דברים מחוברים, ובפרט כשא״צ קריעה להפרידם רק הפרדה, ליכא משום תופר. ובסגנון אחר, שבאופן שבכל החלקים שבבגד אינם מחוברים רק בשפתיו, וההדבקה באופן שקל לפתוח, ואדרבה – המטרה דוקא בכדי שיהא קל לפתוח ליכא משום תופר וקורע כלל. וראה כעי״ז בשש״כ ט הע׳ כא.

וכ”ש שיש להתיר לשיטת המשנ”ב בגדר קורע – ראה שמ, יג בבה״ל ד”ה אין, ושם יד ד״ה ולא (וראה שם ד״ה וחייב), שכשהתיקון מינכר תיכף בעת הקריעה גופא לא שייך בזה שם קורע כלל כיון דעושה כלי בקריעתו, וכשאינו מקלקל בקריעה ומשוי לה מנא ליכא משום קריעה. ונראה מדבריו, שאי״ז רק מחמת שחייב משום שם אחר (וכהדעות דל״ש להתחייב בב׳ מלאכות) כ״א גם באופן שאינו מתחייב משום מכב״פ. וכדמוכח מזה שכ״כ גם באופן שהוא מתקן מנא מדרבנן.

ויש לצרף: שעומד לפתיחה, והוא מקלקל, וגם לצורך שבת. אבל עיקר הטעם כנ”ל.

 

 

#46914