מה הדין במי שאינו מרגיש כלל טעם באוכל: האם חייב לברך ברכה ראשונה?

 

אין לו הנאת גרון כלל, אף שיש לו כמובן הנאת מעיו.

האם יש נפק”מ באם אוכל כמות קטנה ועדיין מרגיש רעב?

 

תשובה:

בדרך כלל, מרגיש קצת טעם. אבל כשאינו מרגיש שום טעם לא יברך.

ומ״מ, עדיף לברך תחילה על מאכל עם טעם חזק שמרגיש בו, ולפטור גם מאכל זה, או לבקש מאחר שיוציא אותו.

 

מקורות:

נחלקו בכ״מ באינו מרגיש הנאת גרון ואיכא הנאת מעיו אם מברך. והארכנו כאן בעיקר הענין.

והיוצא מדברינו שם, שאף שבכ״מ מצינו שהברכה על הנאת מעיו, מ״מ בעינן גם הנאה בחיך, ראה שם אות ד. והדבר כמעט מפורש בשו״ע אדה״ז רב, י בסופו. ועיי״ש אצלנו, דלא דמי חובת ברכת הנהנין לברכת המצוות דאכילת מצה (וראה בכעי״ז שעה״צ רד, לח. ומינה, סתירת דברי מי שכתב שמדין בלע מצא מוכח שמברך גם ברכה״נ, מדלא חילקו. ובלא״ה איכא לפרושי דמיירי שכבר אכל מצה ובירך ברכה״נ. ודוחק. ועוד דשאני בלע מצה שנהנה גרונו – ראה אדה״ז תעה, כה. דברי ירמיהו חומ״צ ו, ב. ועוד. ועוד זאת, ראה ברבינו מנוח חומ״צ שם ו, שכתב דשאני בלע מצה, דאי בעי למיטעם מצי טעים. ובנדו״ד אא״פ לו לטעום. ולהעיר שבמג״א רד, כ – שמפורש גם בדבריו דבעינן הנאת חיך – השווה לענין אונס, בין כפאוהו ואכל מצה לברכה״נ. ויל״ד. ולהעיר שברשב״ץ ברכות לו, ב, במהדורת אהבת שלום ע׳ קפו, שבבולע אוכלים מברך דהויא אכילה לענין מצה. וראה שד״ח אס״ד ברכות א, לג במה שמברך על יין לד׳ כוסות אע״פ שאינו נהנה ממנו, דקאי בברכהמ״צ דוקא. אבל בפשטות מברך גם ברכה״נ. ובשד״ח גופא דחה הדברים. ובשו״ת מנח״ש קמא יח, ז תי׳ שמברך ברכה״נ מחמת שיש לו יין למצוה. והוא תמוה. אבל בפשטות איכא גם הנאת החיך רק שמזיקו. וכ״כ בשד״ח. אלא שלא עמד שם רק בדין מי שיין מזיקו. אבל כן י״ל גם בשונאו שמ״מ איכא הנאה פורתא בטעם המאכל. וגם אין הכוונה ששונאו ממש רק ששותה ע״י הדחק).

וכ״ד כמה פוסקים דבעינן גם הנאת גרון. וראה אמ״ב או״ח טו. מנ״ח שיג, ב. שם תל. שו״ת מהרם שיק או״ח רנ. אג״ט טוחן סב. ומש״כ אצלו בשו״ת אבנ״ז או״ח קכג ואילך. אחיעזר ג, סא. אר״צ א, כח. לבומ דלקמן. מהרש״ג או״ח כ. תורה לשמה קכה. כל״ח פ׳ עקב. הר מבי או״ח קסג. חלקת יעקב או״ח נב. אול״צ ב, יד, כז. ברכת ה׳ לוי ב, א, ט. וראה שו״ת מנח״י ג, יח.

[ומש״כ במג״א רי, ט להסתפק בשתיית טוטי״ן – הרי נשאר בצ״ע. ובאמת בפמ״ג שם כתב שבודאי לאו הנאה היא. אמנם בשו״ת יהודה יעחה או״ח קנ פי׳ בדברי המג״א שבהנאת מעיו סגי והרבה שבעים מנו. והנה, גם חדבריו הרי לא הכריע המג״א הדבר. ותו,שבאמת איכא לפרושי בכוונת המג״א שמסתפק אם מה שבעים ממנו היא בגדר הנאת מעיו. ואילו מצד הנאת גאון פשיטא לי׳ דאיכא הכא הנאה, שהעדו נכנס חתוך פיהם גמפורש שם. והרבה חלוקים על המג״א. ואכ״מ].

ומפורש בדברי ראשונים – ראה ס׳ הפרדס לרבינו אשר שער הריח, שברכה ראשונה היאהברכת הטעם משום הנאת החיך. וראה גם מלבי״ם בהעלותך יא, ד. וכ״מ באהל מועד שער הברכות דרך א נתיב ד, הובא בב״י רי. (ומש״כ בב״י שם דבעינן הנאת מעיו – היינו שצריך גם הנאת מעיים, ראה מהרם שיק ומהרש״ג שם. וכתבנו מזה אצלנו שם).

ואף דאיכא דסברי דבהנאת מעיו סגי (ראה מור וקציעה ליעב״ץ תעה. ויש שהעמיסו בדעתו במש״כ בסידור סדר הנהגת הסעודה דיני ברכהמ״ז א, דקאי רק לענין ברכה אחרונה, ראה שו״ת לבו״מ קמא לב דה והנה לא. וראה גם מור וקציעה קצז. וליתא. ואפשר שכ״ד רשב״ץ שם. אבל ראה לעיל) – לא פלטינן מפלוגתא. וספיקו להקל.

ולהעיר מדין שמן זית, שבריטב״א ברכות לה, ב פי׳ שאינו מברך מחמת שאינו נהנה. וכ״כ ברא״ה. מאירי. רי״ד. וראה ברכת ה׳ לוי ג, ז הע׳ 207 שהוכיח מכאן שכשאין החיך נהנה אינו מברך. וגם בשו״ע אדה״ז רב, יכ, תב שמזיק לגוף ואינו נהנה כלל בשתייתו. ובעירבו עם משקה שנהנה ואינו מזיקו. (אבל בלוח י,יא ובסדר ברה״נ ז, יא נזכר רק שמזיק). ובשמן איכא תרתי לגריעותא שגם מזיק וגם אין לו הנאה. ואילו בשאר מאכלים גם במזיק כל שהחיך נהנה מברך, וכנזכר שם בסוף הסעיף.

וכן בכ״מ מצינו לענין יי״ש וכיו״ב כשאינו נהנה – שאינו מברך – פמ״ג רב בא״א ב. בא״ח ש״א נשא ו. משנ״ב שם בבה״ל א ד״ה שהוא.

ומ״מ אין ראי׳ מדין שמן זית ויי״ש, למאכלים שכולם נהנים ורק הוא אינו נהנה. ועכ״ז נראה דלא אמרינן בטלה דעתו, ולחייבו בברכה (וראה ברכת ה׳ לוי ג, יב הע׳ 38), שסו״ס כשאינו נהנה ל״ש ברכה, שהברכה היא מה שמודה על הנאתו. וראה שו״ת פרח שושן או״ח א, יג (גוו״ר או״ח א, מא) שברכה״נ נתקנה רק כשנהנה המברך ואע״פ שאחרים נהנים אם הוא אינו נהנה אינו מברך. (ואף שכתב שם עפ״ז שבאוכל לרפואה ולא להנאה והוא מוטעם אינו מברך – לא תיסק מינה שבאוכל להנאת מעיים מברך. וק״ל). וגם ל״ש בטלה דעתו אצל כל אדם, שגם כל בנ״א במצב שלו לא היו נהנים, וע״ד דברי תוס׳ שבת צב, ב ד״ה ואת״ל. ולהעיר משו״ת מנח״א ד, יז שבדבר התלוי בטבעי בנ״א ל״ש בטלה דעתו. ולדברינו לעיל נראה, שבכלל בעינן הנאת חיך, ומ״מ במאכל שכולם נהנים אע״פ ששונאו, סגי בהנאה פורתא שמרגיש הטעם. ובהכי איירי במט״מ שסג שהביא בשם מהרא״י דאותן שאינם נהנים בטלה דעתם.

גם בשותה מים שלא לצמאו אינו מברך מחמת שאין להם טעם. ויש שר״ל דשאני מים שגם הגוף אינו נהנה, כל׳ התוס׳ ברכות מה, א ד״ה דחנקתי׳. ור״ל דמיא שאני דלא זייני. (ולהעיר מרא״ה ברכות מד, ב. הל׳ ברכות לריטב״א ד, יג. שו״ת חכ״צ קכא. אלא שי״ל בכוונתם שבשאר מאכל בעינן תרתי). אבל בפשטות הכוונה שם בתוס׳ להנאת החיך. ומפורש במצות זמניות לתל׳ הראש הלכות ברכות ד, שממים נלמד עיקר כללי, שבאוכל ושותה ללא עונג אינו מברך, כמו בשמן שיזיק ולא יטעום לחיך. וראה באו״א בדברי התוס׳ בשו״ת מנח״ש קמא יח, ו. ולאידך, מה שמברך לצמאו אף שאין לו טעם, דאיכא טעם פורתא. וראה במשנ״ב רד, מ ובשעה״צ לד.

לאידך, י״א שבמים מברך גם כשאינו צמא אם מקרר גופו וכדומה. אכל אין מכאן ראי׳ לשאר מאכלים שיש להם טעם, דבעינן שירגיש בטעמו.

ונדו״ד דמי למי שאין לו חוש הריח, שאינו מברך ברכת הריח. ובב״י רצז הב״ד אר״ח שבאינו מרגיש בריח מברך מחמת הנאה שמחזק ראשו וגופו. ואנן לא קייל״ן הכי. ולדידן בעינן הרגשת ריח. וכן כאן הרגשת טעם.

והנה במי שנפשו קצה (ששבע כבר) עד שאינו נהנה ממנו מבואר בשע״ת קצו, ח, שאינו מברך. ונמצא כבר בפסקי ריא״ז, והובא במג״א קצז, יב. אדה״ז שם ט. אדה״ז קצו, טו.

ועפ״ז, כתב בברכת הבית א, נו, בחולה שאינו מרגיש טעם שאינו מברך (עיי״ש שהציב ציון למש״כ שם נח משע״ת). ומ״מ, נשאר בצ״ע, דאפשר שמברך מחמת שנהנה ששבע ממנו (כמבואר שם נה, מדברי שע״ת רד, יז, שברעב ואכל עד ששבע מברך גם באינו נהנה מהמאכל). וכן נסתפק הגרשז״א בס׳ זכרון צהר אהל ברוך ע׳ ריב. וכנראה ס״ל שיש מקום לחלק, דשאני מי שאינו נהנה מחמת טעם המאכל, למי שהוא אצלו מחמת חולי. וראה גם מגילת ספק ברכות ד.

ואכן, בשע״ת שם, הב״ד מח״ב שם א, דמיירי באוכל ביצה לצחצח הקול, שיש לו טעם אלא שאין לו הנאה מטעם זה. ולא דמי כלל למי שאינו מרגיש כלל הטעם. ועוד שכמה חולקים גם בביצה – ראה מקו״ח לחו״י רד, ח. דע״ת רד, א ורי, א, שהביא מדרה״ח ומס׳ החיים תריב. (אבל ראה אצלו בשו״ת מהרש״ם ו, פח דה ובדין הגומע). והובא גם בשד״ח יוכ״פ ג, כב. שו״ת דברי מלכיאל ה, רמא. מהרש״ג שם. וראה ברכת ה׳ לוי שם, שהוכיח מדין שמן זית כנ״ל. ולכאורה, כש״כ וק״ו כשאינו מרגיש שום טעם. איברא, דשאני ביצה שלכולם אין בזה טעם, וממילא אין לנו ראי׳ מדבריהם, דשאני ביצה דלדידהו אין עלי׳ תורת אוכל כשהיא חי׳.

ובכ״מ הביאו ראי׳ מדברי הפוסקים שבאוכל להשקיט רעבונו מברך גם כשאינו נהנה – ראה ראבי״ה צט. ול״ד דהתם איכא קצת הנאת חיך. והכוונה במש״כ שאינו נהנה, שאין רצונו בכך ולא שהחיך אינו מרגיש הנאה. ויש שכתבו לתווך שבמאכל לרפואה בעי הנאת חיך, אבל כשאוכל להשקיט רעבונו סגי הנאת מעיו. ועפ״ז מקום לדחוק גם בדברי אדה״ז הנ״ל שכתב דבעינן הנאת חיך, דקאי באוכל לרפואה (וכן בלשון מג״א רד, כ באנסוהו לסטים), ואמטו להכי ציין למה שיתבאר בסי׳ רד. ולפ״ז באוכל ע״ד הרגיל מברך גם כשאינו מרגיש טעם בחיך. אבל לדברינו א״צ להגיע לכך. ושאני אוכל להשקיט רעבונו שמ״מ יש קצת הרגשת הטעם. והיינו, שבעינן הרגשת הטעם והנאה לגוף, ואם אין כלל הנאה לגוף אינו מברך, משא״כ כשמשקיט רעבונו. ועוד, שדברי אדה״ז בפשטות קאי בכל גווני, דהא הכא לא קאי כלל בדין אוכל לרפואה.

וק״ו ממטעמת שאינו מברך, אף שנהנה.

וראה הנסמן בגם אני אודך תשובת ר״י אבוטבול ל. גם אני אודך תשו׳ ר״מ גבאי יא, ו. שם אות ב. היכלא חו׳ י. והוא נטה לדרך אחרת. ובדברינו נמצא ישוב לדבריו. וראה גם קרית ספר בוקוולד ד. שו״ת אמרי יעקב שטרן ג, כט. נתיבות הברכה ברונר ב. ושו״ר אריכות גדולה בקונטרס קרן אור פני משה דיין טז- יז. ובכמה דברים נמצאו דברינו מכוונים. והוספנו ע״פ דבריו כמה פרטים אצלנו, ולו יאתה כבוד ועוז הגויים. שוב שינה דעתו בקובץ שואל ומשיב חו׳ יב, לד, אות לה, שברעב ואוכל להשקיט רעבונו מברך. ולדידי, משנה ראשונה לא זזה ממקומה.

 

 

#46465