If the Tzibur is Davening Musaf faster than is comfortable for the Baal Tokea…

Should he let the Gabbai bang, and blow no matter where he is up to, or should he push himself to be holding with everyone else?

 

Answer:

Ideally, the Gabbai should wait until the Baal Tokea is ready too.

If this will cause a Tircha on the Tzibbur, then the Baal Tokea may blow where he is up to. He should not daven faster to keep up with everyone else.

 

Sources:

הנה, ברא״ש ר״ה ד, ד כתב בנוגע לתקיעת הש״צ שרשאי ודאי לתקוע באמצע תפלתו, דתקיעה ל״ה הפסק. וכ״ה בטור או״ח תקפה משמו, דתקיעה ודאי ל״ה הפסק.

ובפשטות, ה״ט לפי שהפסק זה אינו בדיבור ממש ורק בנשימה ונפיחה. וראה לרמן מדברי המג״א ואדה״ז בזה. וכ״כ בא״א מבוטשאטש נא, ד, אפילו בנוגע לתקיעות בחודש אלול (ושם לענין פסוד״ז וברכות ק״ש. ויש שצידדו להתיר לתקוע אפילו בתפלת העמידה. אלא שלמעשה כתבנו במק״א – לז׳תרעה – שאין להפסיק באלול בדבר שהוא רק ממנהגא). ועיי״ש, שזהו הטעם לההיתר לתקוע בתפלת לחש. ומצינו כה״ג בחי׳ ר״י בן חכמון לרמב״ם שופר א, ג (נדפס בריש ס׳ מעשה רוקח על הרמב״ם, בחידושים מבהמ״ח), ששופר אין בו דיבור, ולכן מותר לתקוע בתפלת לחש. (אלא שעיקר דבריו שם, דלהכי לא חיישינן שיטעה).

[ולהעיר מהשקו״ט בענין תקיעות פסולות בין ברכה לתק״ש (כה״ח תקפה, לז. וקדמו בריטב״א ר״ה לד, א ד״ה ומיהו. והקשה עליו בס׳ הפרדס שער ט, דדמי להביאו מלח. ובשו״ת שנות חיים קמה, שקו״ט בטעם שתקיעות דתשר״ת אינן הפסק מחמת הספק. והעיר משם על כה״ח בשו״ת יבי״א א, לו,טו. ויש לחלק. אלא שהנידון כאן אחר, לענין הפסק בתפלה, שדינים אחרים בגדר ההפסק].

וכבר נתחבטו רבים במה שהציבור מפסיק גם באמצע הברכות לשמוע התקיעות. ולמעשה, נתפשטה ההוראה לעשות כן. וכן נהגו גדולי הצדיקים, וכמ״ש בשו״ת אבנ״ז תמה, ב. וראה אצלנו בלוח. ולכאורה אין טעם לחלק בדבר בין תוקע לשומע.

ותו, שבשו״ת הרדב״ז א, שמז, גם בנוגע ליחיד, אחרי שכתב שלשמוע ודאי לית לן בה, כתב גם בנוגע לתקוע בעצמו, שאף דליתא לתקיעות אלא בחבר עיר, מ״מ ליכא משום הפסקה כיון שהוא מענין התפלה, ותו דהוה צורך מצוה קצת (ועיי״ש עוד טעם להתיר מחמת שמוסף ליחיד בגדר רשות. ואכ״מ). וכבר הארכנו בסי׳ ד׳רסח שבכ״מ משמע שגם המחמירים לא משום הפסק ממש נגעו בה. ואם נפרש בדברי הרדב״ז, שהוא לצורך מצוה מחמת שהוא להשלים מספר הקולות, א״כ כן הוא גם בתוקע שלא בין הברכות. והרי הרדב״ז אתי למ״ד שאין תקיעות בלחש, ודמיא ממש לתקיעה שלא על סדר הברכות.

איברא, שבשו״ת מהרם בריסק ג, כו, ר״ל שתקיעה בגדר הפסק. ושם מיירי לגבי תקיעות באלול בברכות ק״ש. אלא שאין דבריו מוכרחים. ומה שהביא מדין תקיעות בלחש, הא גופא אינו מוכרח שהוא משום הפסק. ולדידן הרי מותר לתקוע בלחש. וראה בקובץ הלכות קמינצקי א הערה כג מש״כ להשיג על ראיותיו.

אלא שבשו״ת אג״מ או״ח א, קעג דן בנוגע השומעים התקיעות בלחש ועומדים באמצע הברכה. וכתב ליישב בתרי אנפי, שרק כשהוא מדין שוכ״ע שייך הפסק, משא״כ בתק״ש שמצותו בשמיעה. וכ״ה ביומן האדר״ת דלקמן (באופן הא׳). ועוד אופן, שגם באמצע הברכה הוא מקום התקיעות. וראה שם או״ח ב, יד.

והנה לסברא בתרייתא ודאי ליכא למיחש. ובאמת, נפק״מ טובא בסברות אלו, שלסברא קמייתא מותר רק לשומע ולא להתוקע. ולאידך, לסברא בתרייתא, מותר רק באמצע הברכה. ולמעשה המנהג לשמוע גם כשאינו באמצע ברכה זו. וכמדומה, שהמנהג הפשוט שגם התוקע מפסיק לתקוע גם כשאינו על סדר הברכות. ועוד תיקשי שלהדעות שהמצוה בתקיעה הרי השומעים יוצאים מדין שוכ״ע. ועכ״פ, לכמה דעות, אף שהמצוה בשמיעה התקיעה גם חלק מהמצוה. ולאידך, בתוס׳ סוכה לח, ב, משמע שבקדיש וקדושה דנו שהשמיעה גופא תהא הפסק ולא מדין שוכ״ע,

ויותר נראה שתפסו לעיקר דליכא הפסק בתקיעות, אם משום שאינו כדיבור, או שצורך התפלה הוא גם כשאינו על סדר הברכות. וכבר הבאנו שם מכ״מ ששופר לרצוי הוא ובגדר תפלה הוא.

ואשכחנא בריטב״א ר״ה לד, א שהתקיעות על סדר ברכות אינן לחובת מצות שופר אלא לחובת תפלה בציבור להעלות תפלה בתרועה כענין שעושין בתעניות שתוקעין על ז׳ ברכות דמי שענה. (וראה חזו״א קלז, ד ד״ה ויחיד). ולפ״ז, עיקרן משום ריצוי התפלה בכלל. [ועד כדי כך, שלבעל המאור ברכות התפלה הן בגדר ברכות המצוות לתק״ש, דשייכי הני בהני].

ונמסר לי מיומן האדר״ת בכת״י שכתב, יתר על כן בההיתר לשמוע תקיעות באמצע שמו״ע (נוסף על הנ״ל), שכיון דמצותם על סדר הברכות, גם בתפלת שחרית אינם הפסק, שבכולם אומרים יום תרועה, ולרז״ה בכל התפלות אומרים מזו״ש (אף שיש לפקפק שא״כ אדרבה אין שופר מענין מזו״ש כלל. וי״ל שסו״ס שייך לשופרות), והן מענינא דשמו״ע טפי מקדיש קדושה וברכו. והוא מחודש. ועכ״פ, לדבריו כש״כ כשתוקע במוסף אלא שלא בין הברכות.

אמנם, במג״א תקפה,י כתב בטעם שתקיעות להש״צ ל״ה הפסק, לפי שצריך לתקוע על סדר הברכות הוי ממש צורך תפלה. ובהכי מיישב מאי שנא מברכת כהנים, שגם במובטח שחוזר לתפלתו לא ישא ש״צ כפיו אלא אם אם אין שם כהן אלא הוא. (ודעת מהרש״ל גם בתק״ש, שההיתר לש״צ לתקוע הוא רק כשאין תוקע אחר אלא הוא. והובא בב״ח תקפה). וכ״ה בשו״ע אדה״ז תקצב, י, שהתקיעה אינה הפסק כלל בתפלה כיון שצריך לתקוע על סדר הברכות א”כ הוא צורך התפלה. ומשמע שאי״ז מטעם שתקיעה בעצמותה אינה הפסק, אלא שכאן שאני שנצרך לכך בכדי שיהא על סדר הברכות.

אלא שבמג״א קכח, כט כתב ליישב באו״א דשאני תק״ש לפי שעומד במקומו משא״כ בברכת כהנים שצריך לזוז ממקומו. ולפי ביאור זה, נפלה הראי׳, ואפ״ל שאין כאן הפסק מצ״ע. ואף שאדה״ז נקט רק לטעם הראשון, הרי העתיק הדברים כמו שמצא במג״א בהל׳ ר״ה. והרי גם המג״א כתב לפרש בתרי אנפי, ולא מצא בזה סתירה. ואפשר דאדה״ז חדא מגו תרתי נקט. או יאמר, דעדיפא מינה נקט. (ובהלכות נשיאת כפים לא נחית אדה״ז ליישב החילוק בין תק״ש לנ״כ. ומשמעות הדברים שם קכח, לג, שהחשש מחמת עקירת רגליו. והביא שם גם דעת המתירים גם בנ״כ).

אלא שגם לפמש״כ בהל׳ ר״ה מסתבר שהכוונה שגוף הצורך לתקוע הוא בגדר צורך התפלה. ומש״כ שהתקיעה היא על סדר הברכות – אין מכאן ראי׳ שבתקיעה שאינה על סדר הברכות הו״ל הפסק. אלא שנקט הדברים כפי שהוא במציאות, שהש״צ תוקע רק על הסדר. והעיקר, שאדה״ז כ״כ הגדרת הדברים וטעמא דמילתא מפני מה נצרך לו לתקוע, לפי שהתקיעה היא על סדר הברכות. ודוק היטב בלשון רדב״ז שם, שכתב, לענין התוקע בתפלת יחיד, דהפסקה ליכא כי התקיעות הם מענין התפלה ועיקרן על סדר הברכות. והיינו אף שבתקיעות אלו בתפלת יחיד אינו מקיים התקנה לתקוע על סדר הברכות, מ״מ כיון שעיקרן נתקנו לכך, ג״ז בכלל דלא לאשוויי הפסק.

וגם אי נימא שבל׳ על סדר הברכות לדיוקא נחית, אכתי אית לן סברת האג״מ, שגם באמצע הברכה בכלל הדבר. ובסגנון אחר, עפ״ד הריטב״א שהתקיעות בכלל מעלים התפלה.

ובאמת, גם בנדו״ד, בתקיעה בלחש, הרי תוקע על סדר הברכות, אלא שהוא בעצמו אינו עומד שם. אבל הכוונה בתקיעתו היא שתהא על סדר הברכות דהציבור. ובסגנון אחר, שכיון שהציבור עומד שם, הרי הוא תוקע עבורם. ובסגנון אחר שהתוקע הוא שלוחם של הציבור, ולא שנא מש״צ. ובפשיטות, שהרי בתקיעות בלחש – אם נאמר שג״ז בגדר על סדר הברכות – בהכרח דהיינו טעמא כיון דאזלינן בתר הציבור, ולא אחרי מקום עמידת כל יחיד. וגם התקיעות בלחש בכלל בחבר עיר. ומה״ט מורינן לי׳ ליחיד להפסיק בתפלתו לשמוע התקיעות, ואי״ז רק היתר, שמדוע יפסיק בהיותו עומד לפני המלך ועוסק בשבחו של מקום לשמוע דברים אחרים שאינם מגדרי וחלקי התפלה. ואם בשביל להשלים מספר הקולות. כמה דרכים למקום, ועדיף שישמע מאחרים אחרי התפלה. ומזה שכתבו הפוסקים, שגם באמצע הברכה יפסיק לשמוע התקיעות, מוכח שג״ז מענין התפלה דאל״ה העוסק במצוה פטור מהמצוה, ואסור לו להפסיק באמצע שבחו של מקום לשאר מילי חוץ מקדיש קדושה. ובהכרח, שכיון שהציבור עומד כעת שם, ה״ז גם בגדר תקיעות על סדר הברכות וצורך תפלה הוא. וה״ה והוא הטעם לתוקע עצמו. ועפ״ז מתיישב שא״צ להגיע לסברת האג״מ דשמיעה קיל מתקיעה, שאם נאמר כן לא נתיישב היטב, שאף שאי״ז איסור משום הפסק, מ״מ מדוע נורה לו להפסיק שלא לצורך. וכן א״צ להגיע לסברא שבאמצע ברכה גם בכלל הענין, שהרי לפעמים אינו עומד אפילו באמצע אותה ברכה.

או כלך לדרך זה, ולאידך גיסא, שמש״כ המג״א ביסוד ההיתר שאינו הפסק לפי שהתקיעה נצרכת לו על סדר הברכות, היינו למ״ד שאין לתקוע בלחש. אבל לדידן שתוקעים גם בלחש, על כרחך שמותר לתקוע גם בלאו ה״ט, שהרי מעיקר הדין תקיעות שבלחש אינן בגדר תקנת תקיעות דמעומד שעל סדר הברכות. ולא שנא מתקיעות דיחיד. ומדוייק גם בל׳ הערוך הובא בתוס׳ ר״ה לג. א: שלשים בלחש ושלשים על הסדר. והיינו של׳ שבלחש אינו בכלל על סדר הברכות. וא״כ עכצ״ל בההיתר לתקוע בלחש, שתקיעה בכלל אינה בגדר הפסק, או שתקיעות בכלל מועילות לתפלה. או שג״ז שהתקיעות הן להשלים מספר הקולות סגי לאשוויי לה צורך מצוה להתיר ההפסק. ואף שלא סגי בצורך מצוה בעלמא להתיר ההפסק, כיון שההפסק אינו בדיבור, סגי בהא.

ועכ״פ, ממנ״פ, אם תקיעות בלחש בגדר תקיעות על סדר הברכות (וכ״מ בב״ח תקצב, עיי״ש בטעם שכתב הטור שמחזיר התפלה כשי לתקוע על סדר ברכות, ול״כ להוציא מי דטנו בקי, דאי משום הא, יכול לתקוע בלחש), מחמת שהציבור עומד שם בתפלה, מותר גם כשהתוקע בעצמו אינו עומד בין ברכה לברכה, ואם אינן בגדר תקיעות על סדר הברכות, שאינו בגדר חבר עיר, מותר בכל גווני.

וראה ר״ד בעת הסעודה מוצאי יוכ״פ תשכ״ו בטעם שאדמו״ר מוהרש״ב נ״ע לא תקע בלחש, שאפשר מחמת שלא אחז עם המנין ולא רצו להפסיק. ומשמע, את״ל שהדברים נרשמו בדיוק, שאין כאן חשש הפסק מדינא, אלא שלא רצה להפסיק.

ויש להוסיף, שכמ״פ הוא מעין אין כהן אחר אלא הוא, שאין אחר שיכול לתקוע היטב, וכמה חילוקי דינים בכשרות התקיעות, ולאו כו״ע דיני גמירי, וגם ראוי שיהא צדיק והגון, ואין הדבר עולה בנקל למצוא תקוע אחר, ויש בזה גם משום דרכי שלום וחזקת מצוות. ולהמתין על התוקע איכא משום טרחא דציבורא.

וולמעשה, כ״כ בשו״ת שבה״ל י, פח שכיון שהוא מסדר התפלה יתכן שאינו הפסק גם באמצע הברכה (אף שכתב להשתדל שיבואו התקיעות כשכבר גמר הברכה). וכ״ה בשו״ת מעין אומר ג, ה, יג, בשם בעל יבי״א, שאפשר לתקוע באמצע הברכה (ושם, שעדיף שיקצר. ובהערת המלבה״ד, שאינו הפסק, כיון שהוא באותה ברכה, והוא בדבור ולא במעשה). וראה גם שו״ת יחיל מדבר לוי ב, יח. שואלין ודורשין שלזינגר ג, מז. דברי בניהו כח, מא. קונטרס שביבי המועדים מא. ודלא כשו״ת אבני ישפה ה, פה, א.

 

 

#45820