הפסקה בספירת העומר

 

שאלה:

בירך וספר את העומר את מנין הימים. באמצע הספירה שומע קדיש. האם יענה אמן יהא שמיה רבה ואח”כ יאמר את מנין שבועות. או שלא יענה בגלל שיש בזה הפסק לגבי הברכה.

 

תשובה:

עונה.

 

מקורות:

לכאורה לגבי יומא דמשלם שבועי אסור להפסיק בדיבור, כיון שזה מעכב וחלק מעיקר המצוה, שיש שני פסוקים “תספרו חמישים יום” ו”שבעה שבועות תספור לך”, ומצוה למימני שבועי. אבל לגבי אמצע שבוע, כיון שזה רק מנהג לספור שבועות ודאי מותר להפסיק.

אולם, ביום שנשלם השבוע יש להסתפק אם היא מצוה אחת לספור ימים ושבועות, וא״כ אין בזה איסור להפסיק כיון שבירך וכבר התחיל את המצוה, שאין הפסק באמצע מצוה. ולא שנא מאמצע בדיקת חמץ, תקיעת שופר, מגילה. וראה אדה״ז תלב, ז. תקצב, ז. ב״י תרצב בסופו משו״ת הרשב״א א, רמד. נוב״יק מא. ואף אחרי תיבת היום שצריך לחזור ולאומרו אם הפסיק, מ״מ התחיל במצוה.

וכ״ה בשומע ברכה באמצע אכילת הכזית מצה בליל הסדר (שאחד מן המסובים אומר ברכת המוציא או ברכת על אכילת מצה או שאר ברכה), ומצוי גם בליל סוכות כשאוכל כזית ראשון (ושומע חבירו מברך המוציא או לישב בסוכה) שעונה אמן – ראה בשם הגריש״א פסקי הלכות קרול קנט. אבל ראה מעדני יו״ט זנגר ה, סט – ע׳ תמד.

וח״א שליט״א כתב לדון שלא יענה אמן כיון שלכתחילה אסור להפסיק באמצע. וראה ט”ז או״ח תלב, ג, שאע״פ שלענין אם שח א”צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל בענין מ”מ יש לו ליזהר בקיום המצוה שלא יפסיק בקיומה בכל ההכרח לו ולא סגי בלא”ה. וראה היטב בשו״ע אדה״ז שם.

ומ״מ, כיון בדיעבד אינו הפסק פשוט שצריך לענות דבר שבקדושה.

אמנם, יש מקום לומר דספירת ימים וספירת שבועות הוי ב’ מצות, כמו בין תפילין של יד לראש שיש איסור להפסיק, כי זה ב’ מצות נפרדות. ואכן רי״ו הקשה מתש״י וש״ר בטעם שמברכים ברכה אחת. ולדידי׳ בזה״ז מברך רק על הימים. אבל לרמב״ם בסהמ״צ ע׳ קסא הכל מצוה אחת. וכן נקטו מוני המצוות. וא״כ ממנ״פ: לרי״ו – הברכה חוזרת רק על הימים. ולרמב״ם – מצוה אחת היא. ואכן, בא״ז תפט, ב, ובח״י ח, ואדה״ז ו, משמע דנקטינן כרי״ו דלא מברכינן על שבועות. ומה״ט במנה שבועות לחוד לא יצא, ובמנה ימים לחוד יצא. ולמ״ד שבימים לחוד לא יצא – איכא לפרושי לפי שהכל מצוה אחת גם בזה״ז. וראה משנ״ב בשעה״צ ח.

אמנם, בשו״ת בית הלוי א, לט, נראה שנקט לדינא שהן ב׳ מצוות בפ״ע. אבל בעיון שם נראה נוטה יותר שלדינא הם מצוה אחת, אלא שמברך רק על שבועות לחוד, כמו במנה שבועות ולא ימים למאן דאית לי׳ הכ, כבמג״א ד. אלא שמה שציין לטור – צ״ע. אמנם, גם במג״א מציין לטור. איברא, שכולם חלקו על המג״א בד״ז, או דפירשו דקאי רק בימים שבאמצע השבועות.

ול״ש לדון מדין עוסק במצוה, דלא שנא מעניית אמן באמצע ק״ש וכו׳. וכמבואר הטעמים בזה במק״א: לפי שמפסיק לשאול בכבוד אביו או רבו (ראה שיחת ט״ז אד״ר תשי״א). שיכול לקיים שתיהן כיון שיסיים אח״כ וגם למ״ד שגם באפשר לקיים שתיהן פטור – כאן שאני שאין בזה טירחא, שנראה ככופר. ויש להוסיף שבאינו נחפז לדבר מצוה ואינו מבלבל דעתו אינו פטור מהמצוה. והארכנו במק״א. (אבל יש שכתבו הטעם לפי שהכל שבחו של מקום וכמצוה אחת. ול״ש לומר כן בשאר מצוות. או דמצוה דרבים שאני וצריך להפסיק. ולפ״ז ל״ש בעונה אמן ברכת היחיד).

וראה פניני הלכה בחוקותי תשע״ט. הנלקט בענפי משה פסח רצא. והנלפענ״ד כתבנו.

 

 

#43000