If I have a choice to give charity to a local Chabad shul/yeshiva or to a shliach in another city/state, which is more preferable to give to?

Going forward, I’d like know what I should do practically.

The campus Rabbi who I was talking about was a rabbi who is someone who I would talk to on a daily basis about my personal issues. This is the rabbi that I speak with the most, and he is involved with my life the most. He moved to a different location and we still talk on a daily basis. At the time I was attending his classes and speaking to him daily, but I didn’t live in his community, as I wasn’t living in the area. This rabbi, even though he lives 1500 miles away, helps with my life, with shidduchim, and he’s my go-to guy for just about everything.

The other rabbi/chabad house is of the community that I’m part of now. I attend a few classes there and go there every morning for shacharis and shabbosim.

In the local chabad house there is no specific causes, it goes to all of chabad’s activities.

 

Answer:

As mentioned, in general, the needs of the local community take precedence.

If you have a very close association with someone, then even though he’s not living in your neighborhood, some say that his needs are considered as local needs. This is not the accepted position generally. Regardless, if you have an association with the potential charity recipient of your town, although it’s not the same level of closeness as you have with someone else in a different town, the local cause comes first.

This does not mean you should not give to other causes. The bulk of your charity should go local causes and the rest for other causes.

However, even before giving to local needs, one should give preference to their primary teacher, i.e. the one from whom they received most of their Torah knowledge. The same thing would apply to someone who was the ultimate influence in bringing one closer to Yiddishkeit.

 

Sources:

א. נראה שדין קדימה לתרום מצה, או זוגות תפלין וכדומה למי שבלא״ה אינו מניח, שהוא בבחינת פקו״נ רוחני, ודמא דידהו סומק טפי מהוצאות רגילות.

ולא נראה שיש חילוק בין מצה לתפלין, שסו״ס גורם שיקיימו מצוה, שבליל א׳ מצוה חיובית מה״ת, וגם הצלה מאיסור חמץ.

גם יש לדון שמצה היא מאכל וקודם לכסות ושאר צרכים. ואף שלא מצינו רק במזון בכלל כשיחסר כדי חיותו (שו״ע רנא, ז), והטעם משום פקו״נ (ש״ך שם טז) – הרי באהבת חסד ה בנתיב החסד יד דפקו״נ לאו דוקא.

וקצת מקור בנוגע לדין קדימה בצדקה להציל נפשות הרוחניות – ראה בשו״ת שאילת יעב״ץ א, סח, הובא בפת״ש רנב, ז, שכל דיני קדימה דלהחיות הם ג״כ בנוגע להציל משמד, ואם להחיות הגוף זכר קודם, כש״כ להציל נפשו מני שחת.

ואף שעדיין לא נתפרש שהצלת נפשות ברוחניות של הרחוקים קודמת להצלה גשמית דקרובים. אבל סברא היא, דלהחיות קודם לכסות. ולהחיות ברוחניות לא גרע – ועדיף (ותלוי בהדעות או״ח סוסי׳ שו, ראה ט״ז שם ה. מג״א כט. אדה״ז כט ובקו״א שם. וגוף הענין שהוא בכלל צדקה מוכח מנותן מזונות לבניו וכו׳ להדריכם בדרך ישרה. אבל שם נותן כסף. ומ״מ מה שנותן במטרה להדריכם מחיל ע״ז שם צדקה) – מהצלה גשמית. ואף שיש להנדז, שי״ל שלא כל פעולת זיכוי הרבים היא בגדר להחיות. – למעשה המדובר בדבר המוכרח וחיי נפשם וקודם לכ״ד.

 

ב. הנה שקו״ט בגדר עניי עירך, שבפשטות הוא מחמת קירוב הדעת. ולכאורה לפ״ז הה״נ במי שיש לו שייכות וקירוב הדעת כידידיו וכו׳.

אלא שמ״מ פשוט שאין כאן דין קדימה כקרוב, וכדמוכח מהשקו״ט בפת״ש רנא, ב בקרובות אשתו. וקייל״ן שדינם כעניי עירו. וממש״כ הפוסקים פרטים בדיני קורבה וכדין פסולי עדות – מוכח שהכל תלוי בקירבה בגשמיות. וראה שו״ת חכ״צ א, ע, והובא בהגהות רעק״א רנא, ג, שלא יעלה על הדעת שבדיני צדקה שכן קודם לאח. ועיי״ש בארוכה שבנו ושאר קרוביו קודם למכיריו.

ועיקר הענין להקדים מי שרגיל אצלו – הובא בחכמ״א קמה, א ע״פ דיני מצרנות, ששכן היינו שרגיל עמו. וראה רא״ש כתובות ט, ט ולבוש חו״מ רנג, כט, שהדירה אינה מעלה ומורדת ושכן היינו במעשיו. וראה שו״ת אמרי אש קב. דע״ת רנא ג. והאריך בשו״ת מנח״א ד, ח. וראה גם ארחות חיים ספינקא תכט, ד בשם מאורי אור.

והנה, מפורש בטור וברמ״א רנא, ג, שקרוב קודם לשכניו ושכניו לאנשי עירו. ונמצא שגם שכן לא עדיף מקרוב.

אלא שגם לגבי עניי עירו, בפשטות מה ששכן קודם לשאר עניי עירו – היינו שצ״ל שכן בדירה דוקא, אלא שי״א דבהא לא סגי, וצ״ל רגיל עמו ג״כ. (ולהעיר שגם בדיני מצרנות לא נפיק מפלוגתא. וראה ראה חיים פלאגי בא צו, ד שהעיקר לדינא, ששכן הוא מי שדר עמו). וממילא, ברגיל עמו ג״כ – ודאי עדיף משאר עניי עירו. וראה דרך אמונה מתנ״ע י ציון ההלכה רלג.

והוא דלא כמנח״א שם. והתם מיירי מעניי עירו שעקרו לעיר אחרת. אבל בשו״ת דברי חיים חו״מ סח, פסק שכשעקר מעירו איבד זכותו. וכ״ד חת״ס בלקוטי תשובות כז. (והאריך בשיטת המנח״א במילתא דשכיחא מעשר כספים טו. אלא שהוסיף בפיו דברים שלא אמר. וראה עד״ז דברי שמואל ראטה תכט, ב). וכתבנו כפי הכרעה המקובלת בפוסקים. וראה שו״ת ישא יוסף אפרתי יו״ד א, מא מהגריש״א, דלדינא נקטינן כהדברי חיים וחת״ס. ושם שגם למנח״א מיירי רק במעות הנשלחות למק״א, שבזה דין קדימה לאלו מעירו שבמק״א (עיי״ש, דקאי במעות הנשלחות לא״י). אבל יש להקדים לשלוח לאנשי עירו מלשלוח כספו למק״א. ולהעיר מאג״ק א׳ אד״ש תשי״ט – בבית משיח גל׳ 1470, בנוגע לעולים ממדינתו שמלפנים. וי״ל.

[ויש מאחרוני הזמן שר״ל שחברי הכולל שלומד עמם בעיר אחרת קודמים לעניי עירו. אבל שם נמצא הוא בעיר אחרת ברוב היום והו״ל כאילו דירתו שם ועדיף מהולך לסחורה. וגם בזה – נחלקו כו״כ].

ובאחרוני זמננו – ראה יד מלכים זויברמאן ע׳ סג בשם הגרח״ק, שיש למאמץֶ דין שכן ולא קרוב. (ופרטי דיני שכן – שם פ״ל). באורח צדקה ע׳ שפג ואילך – בשמו. קובץ פסקים צדקה ה, ה. (ולהעיר מהשקו״ט איפכא אם מקום להקדים שונא לכוף יצרו – ס׳ הברית ב, יג, כג שמי שעשה לו טובה קודם, ומי שעשה לו רעה קודם יותר. וראה אהבת חסד ד, ג להקדים השונא. ועיי״ש מה שחילק. וראה שפתי צדיק בהר לה. ומש״כ ע״ז השפ״א בהגה שם. שו״ת שבה״ל יא, עא, ג. והנה בנתיב החסד שם ג נסתפק שמא שונא קודם לקרובו. ונשאר בצ״ע. אבל לכאורה מסתבר שאינו קודם לשאר קדימות שהן מדינא ולכוף יצרו לא עדיף כולי האי. וכ״כ חשוקי חמד שבת יב, ב. ודלא כשו״ת מתת ידו נא, בא׳ האופנים. ולכאורה תלוי בטעם הקדמת שונא בטעינה לפריקה אף שי״ב צעב״ח. ובר״י מלוניל ב״מ לב, ב, שבשונא יש כמה מצות ועדיף כפיפת יצרו. אבל במנ״ח פ, ח דלכוף יצרו עדיף מצעב״ח, לפי שהותר לצרכו. וכ״כ בדרכי דוד ב״מ שם. ולפ״ז בדיני קדימה לצדקה ל״ש להתיר מה״ט. וראה תורת חסד לאהבת חסד שם. וראה שערי ציון (אוהב ציון) ב ע׳ רצג בשם הגרח״ק. ולא נחית לכ״ז).

אולם עד כאן לא ראינו אלא שיש לו דין עניי עירך, או לכל היותר כדין שכן וקודם לבן עירו שאינו רגיל, אבל אם מכיר שניהם ודאי אין דין קדימה.

[ודבר פלא מצאנו בשו״ת שרה״מ ד, סד, ד, שלמוסד שנתחנך בו דין קדימה שהוא בכלל פרנסתו וקודמת לפרנסת כל אדם. ודבריו מחודשים לגמרי ואי״מ כלל לדידי ולדכוותי.

ואיכא לפרושי להקדים מוסד שהתחנך בו מדין קדימה של רבו, כדלקמן, שהמוסד כרבו. אב״ בשרה״מ שם לא קאתי עלה מדין רבו. והנה, רבו מובהק הקודם לאביו כבש״ך רנא, יז, לא שכיח כ״כ בזמננו כמ״ש הפוסקים. ואילו רבו שאינו מובהק לכאו׳ הוא כת״ח דעלמא, שנחלקו אם ת״ח קודם לקרוביו או לעניי עירו].

והנה, יש שכתבו בכלל לתהות אם יש דיני קדימה בזמננו שכל העולם כמקום א׳ – תשובות והנהגות ב, תע. וכל הפוסקים סתמו.

ורק זאת מצאנו, שי״א שבעני שמחזר בעיירות אחרות אין לו דין קדימה בעירו – ראה בס׳ הזכרון אשד הנחלים ע׳ רנג ואילך, מכת״י השאילת דוד. וג״ז צ״ע, שהרי דבר הרגיל בכל הדורות שהעניים היו מחזרים מעיר לעיר, וכולם סתמו להקדים עניי עירו. ועד כדי כך, ששקו״ט בשדרי״ם שהיו מחזרים ממקום למקום לאסוף לעניי א״י לגבי עניי עירו. וכללא כיילו לו שאין להוציא חילוק חדש מעצמנו.

והנה, רוה״פ נקטו שדין קדימה (בד״כ) אינו לדחות לגמרי רק להקדים. ושקו״ט במשמעות תנדב״א כז, הובא בביהגר״א רנא, ד. וראה שו״ת מהרש״ם א, לב. וכתבו ליישב בכמה אנפי. ומהם, שבתנדב״א קאי רק במזונות שנצרך ממש.

עוד מצאנו בשו״ת אג״מ יו״ד א, קמד, שחידש דין קדימה להיותר נצרך וכן לעניי עירו הוא רק בגבאי צדקה ולא באיש פרטי (אבל בקרובים איפכא הוא, שהגבאי אסור להקדים קרובו). וכעי״ז בלקט יושר יו״ד ע׳ 48. וג״ז היפך משמעות כל הפוסקים. וכן בתנדב״א שם מיירי ביחיד. גם בשו״ת חת״ס יו״ד רלא ואהבת חסד, ב, יז מוכח שאינו. וראה באהבת צדקה אבידן ט, מו ובעיונים טו. שערי צדק גרטנר ז הע׳ מח. מילתא דשכיחא שם יג, ב. ועיי״ש שרצה להעמיס בדברי האג״מ דקאי רק בקדימות מחמת מעלת עצמם ולא מחמת שייכות כת״ח וכהן ונצרך. אבל שם משמע דקאי גם בקדימת עניי עירו. וצ״ע.

דין קדימת רבו מובהק – שו״ע רנא, ט. ועפ״ז, מקום להקדים מי שקירבו ליהדות והעמידו על האמת ביסודי התורה והדת.

 

 

#41523