מה הדין בנוגע עניית בשכמל”ו באמצע פסוד”ז כשהקהל אומר שמע ישראל?

 

אין לאומרו.

 

מקורות:

בשו״ע או״ח סה, ב, הובא הדין שצריך לקרוא פסוק שמע ישראל כשהציבור אומרים. אמנם, כמה אחרונים (דברי חמודות לרא״ש ברכות ג, יד באות לט. א”ר סה, ב. פמ”ג בא״א ג. רעק״א בהגהות עה״ג לשו״ע שם ב. אפיקי מגינים בחידושים שם ו. משנ”ב שם י. ערוה״ש ז. כה”ח ה. ועוד) כותבים לומר גם בשכמל״ו. ולא הובא בשו״ע אדה״ז.

ובאמת בכ״מ מצינו שפסוק ראשון כולל גם בשכמל״ו (אבל לא בכ״ד. וראה אצלנו 14604).

ולכאורה תלוי אם הוא רק שלא יתראה כפורש מן הציבור, דסגי בזה שנראה שאינו פורש באמירת שמע ישראל. ובפרט שבשכמל״ו הוא בלחש ואינו נראה ונשמע לאחרים. או שצריך באמת לקבל עליו עומ״ש כשהם מקבלים. ופשטות דברי הטור סה, והב״י שם, ואדה״ז שם ב, שהוא רק שלא יתראה כאינו רוצה לקבל עומ״ש. (אבל בשו״ת תרוה״ד ג משמע קצת שהענין גוף הקבלה). גם משמעות הכלבו ק״ש ט, שאומר עמהם רק פסוק ראשון שאומרים בקו״ר. וכ״מ במט״מ צו, עייש״ה.

ואין לנו הכרח גמור לכאן או לכאן בדעת אדה״ז.

והנה גם אם נחמיר לומר גם בשכמל״ו – עדיין צריכים אנו למודעי אם להפסיק לכך באמצע פסוד״ז.

והנה, בשלחן הטהור סה, ב כתב לומר גם בשכמל״ו.

אבל במשנ״ב סה, י, נראה מדבריו בפשיטות שבפסוד״ז אין להפסיק. ולא נהירא כ״כ למימר שכוונתו לשלול אמירת כל הק״ש, דהו״ל לפרושי בהדיא. וכן מוכח ממה שהציב ציון בשעה״צ לדרה״ח. והוא בהגהות דרה״ח דיני פסוד״ז ג. והרי בדרה״ח בכלל לא הביא הך מילתא לומר בשכמל״ו עם הציבור. ולא נתפרש שם להפסיק רק לשמע ישראל ותו לא.

ויש שהביאו ממשנ״ב הדין לאומרו עם הציבור, ומה״ט כתבו כן גם לענין הפסק. ולא שתו לבם, שבמשנ״ב גופא חילק ביניהם.

אמנם, יש שהבינו במשנ״ב באו״א – ראה דעת נוטה א הל׳ ק״ש מ-מא, ובהערות, בישוב מש״כ בשונה הלכות סה, ט. ודבריו דחוקים קצת. וראה שיח הלכה שטרנפלד ב, סה, יב.

ובעיקר דבריו, לא נהירא לדידי לחלק בין בשכמל״ו לב״ה וב״ש, ששניהם שבח. ולאידך, סברת תרוה״ד שם, דשאני דבר של קדושה מדברי חול קיימת גם בבשכמל״ו.

ובמט״א תריט, מ קאי רק ביו״כ, כדמוכח מדבריו באלף למטה שם לו. ומוכח בדעתו שבלא״ה אין לו להפסיק.

וכ״מ בא״א מבוטשאטש נד, הובא באר״ח ספינקא שם ג, ממש״כ שבין ישתבח ליוצר אין קפידא לענות בשכמל״ו, ואף שאינו הכרחי רק כשאומר ק״ש ע״מ לצאת, מ״מ אין קפידא דהפסק בזה, ונכון לאומרו עצהיו״ט – משמע שבלא״ה כשיש חשש הפסק ממש, אסור.

והוא דלא כשו״ת שבה״ל י, יז, שכתב מד״ע להתיר להפסיק גם בפסוד״ז.

אבל בליקוטי מהרי״ח סדר פסוד״ז הביא שבתשב״ץ קטן רמא משמע לומר גם בשכמל״ו ממש״כ ״עד ואהבת״. ולא נראה בעיני לדחוק, שכוונתו לומר רק פסוק ראשון, ושיגרא דלישנא הוא. וכבר הביא דברי תשב״ץ בא״ר סה, ב, לענין גוף הענין לומר בשכמל״ו עם הציבור. (ולהעיר, שבשו״ת מהרי״ץ דושינסקי או״ח ה, לא תפס שכוונת הא״ר לתשב״ץ קטן). וי״ל, שאין מזה ראי׳ לדידן, דאיהו ס״ל שהוא מכלל היחוד, אבל לדידן כיון שבפלוגתא תליא לא יפסיק באמצע פסוד״ז. ובאמת, בליקוטי מהרי״ח כ״כ מחמת שראה בדפוס ווארשא תרל״ו דקאי בפסוד״ז. אבל המדפיס שם שלח ידו ועשה כבתוך שלו. ובכת״י ושאר דפוסים ליתא כלל הא מילתא דקאי במתפלל פסוד״ז. וראה בכתונת תשב״ץ שבמהדורת שניאורסאהן. וסרה הראי׳.

וראה הבו גודל בינעטה י, א, שהביא כמה דעות וראיות לומר רק פסוק ראשון.

ולדינא, כיון שהוא חשש הפסק, ונחלקו רבוותא בדבר, שבשלחן הטהור ס״ל להפסיק, אבל במט״א מוכח דלא נקט הכי, ודעת המשנ״ב לא ברירא, ואדה״ז לא הביא אפי׳ גוף הדין לומר בשכמל״ו עם הציבור, שוא״ת עדיף ואין להפסיק.

ולא דמי למי שטעה ואמר ברכה לבטלה באמצע פסוד״ז, דהתם מפסיק מפני כבודו של מקום, כמו בברכת ברקים ורעמים, ובמכ״ש מכבוד בו״ד. וגם בא״א מבוטשאטש שנקט שאין עניית בשכמל״ו עם הציבור הכרחי, כנ״ל, ושמשמעות דבריו להתיר רק בין ישתבח ליוצר, וגם מצינו לו שנקט שעניית בשכמל״ו מיד אחרי ברכה לבטלה היא רק ממדת חסידות, ראה אצלו בא״א כה, ד בהגה – מצינו שכתב שם נא, להתיר להפסיק באמצע פסוד״ז לאמירת בשכמל״ו אחרי ברכה לבטלה.

וראה התקשרות תרנ. שערי ישיבה יג ע׳ 292 ואילך. הערות הת׳ צפת לט.

 

 

#40780