קדימה הבדלה או קביעת מזוזה

 

שאלה:

מזוזה שנפלה בשבת. במוצאי שבת האם צריך מיד לקבוע מזוזה. והאם עליו קודם לעשות הבדלה או לקבוע המזוזה?

 

מענה:

תלוי בכמה פרטים. אם עדיין לא התפלל ערבית ולא אמר ברוך המבדיל, ועדיין קדושת שבת עליו, אין עליו חובה להקדים לומר ברוך המבדיל. אם כבר אמר ברוך המבדיל, אם אין באפשרותו לקבוע מזוזה מיד, דין קדימה להבדלה. ואם יש באפשרותו לקיים שניהם, אם נמצא בביתו בחדר שנפלה המזוזה, חייב לקבוע מזוזה מיד. ואם אינו באותו חדר, יבדיל קודם.

 

כמה פרטים בשאלה זו: 

לכל לראש, מצד דיני קדימה, הנה נחלקו הפוסקים אם דאורייתא קודמת לדרבנן. וכן נחלקו אם הבדלה דאורייתא. אמנם בשוכר גם מזוזה דרבנן, אלא שעיקרו מה״ת.

גם מזוזה תדירה יותר להדעות שמקיים המצוה בכל רגע, אבל אפשר שהוא בגדר מצוי ולא תדיר, ורק הקביעות תדירה ולא מעשה המצוה (וראה בשו״ת רעק״א דלקמן, שכיון שתלוי בבית הו״ל מזוזה מצוי ולא תדיר). והו״ל תדיר ומקודש, שהבדלה תדיר ומזוזה מקודש. ואפשר דמזוזה עדיפא מחמת שמירה.

ולאידך, נהגו להקדים נ״ח להבדלה. וכמה טעמים בדבר. ומהם שאין דבר שקודם להבדלה, שאין שום עסק בעולם קודם הבדלה, והיא ראשונה לכל מעשה ואין מעבירין על המצות – האשכול, תמים דעים. וגם מטעם שתדיר גובר על אפוקי יומא עדיף. ורק בביהכ״נ מקדים נ״ח משום פרסו״נ. וטעם אחר, שכיון שכבר הבדילו בביהכ״נ ליכא הטעם דאפוקי יומא עדיף. (ומה שמ״מ מקדים הבדלה, ומאי גריעותא להקדים נ״ח – על כרחך מחמת הטעם שלא לעשות מלאכה לפני הבדלה. או מחמת שלא ליהנות מהאור לפני בורא מאורי האש). אלא שי״ל דהכא שאני שמזוזה גם מקודש, וגם איכא מעלת אפוקי יומא עדיף, והבדלה רק תדיר. אבל מסתבר דל״ש מעלת אפוקי יומא עדיף, אם יעשה מלאכה לפני הבדלה.

אמנם, עיקר השאלה כאן, לא מצד דיני וגדרי קדימה, אלא אם הותר לו בכלל לאחר מצות מזוזה, שהרי מבטל המצוה בכל רגע. ולכאורה כיון שמבטל מ”ע מדאורייתא בכל רגע, מחוייב מה״ת לחזור לביתו כמה דקות לפני צאת השבת, ומיד ברגע יציאת השבת להחזיר את המזוזה (וגם מצד דיני קדימה – יש לדון שיש דין קדימה לריבוי מצוות, שבכל רגע מקיים מצוה, לגבי מצוה אחת). וכש״כ להדעות שיש איסור לדור בבית שאין מזוזה.

והנה בנפלה המזוזה בשבת, כתב הפמ”ג בא״א לח, טו, שמותר לו לשהות בביתו כשאין לו בית אחר, ולדעת המג”א יט, לא הטריחוהו לצאת מביתו, וכיון שבשבת הוא אנוס מותר לו להשאר שם. וראה בפת״ש רפה, א.  ולפ״ז, מיד במוצ”ש מחוייב ברגע הראשון ממש להחזיר המזוזה.

אמנם לכאורה צ״ב בדברי הפמ״ג, דמה ירויח במה שיצא מביתו, והלא סוף סוף אכתי הוא דר שם, ומאי שנא מאם יצא לתפילה. ולכאורה אפ״ל שכיון שמחייבים אותו לצאת, נמצא שנתחייב לעקור דירתו משם, וא״כ ממילא אינו חייב במזוזה, כיון שעקר דירתו (ואף אין לחייבו מדין בית האוצרות, כי ברגע שנמנע מלהכנס לשם להוציא חפצים נמצא ששוב אין מקום זה חלק מדירתו). וכן בנפלה בחדר מחדרי הבית, ואוסרים לו להכנס לאותו חדר, נמצא שעקר דירתו מאותו חדר, שמותר לו להשאר בשאר חדרי ביתו.

וכאן המקום להעיר, שיש מוכיחים מהפמ״ג דס״ל כרעק״א בתשו׳ קמא ט, שאין חיוב מזוזה כשיוצא מביתו. וז״ל: “נ”ל דגם ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא בנתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש, [ואף דמחזיק ביתו לדור, מ”מ בשעה שאינו בביתו אינו מקיים מצות מזוזה בזה, עי’ מג”א סי’ כ”א ס”ק ב’, וגם בני ביתו פטורים דאין הבית שלהם, והוי כדר בבית שאולה ושכורה] ויהיה כמו יוצא מסוכה לעסקיו וחוזר לסוכתו דמברך, וכמו פשט טליתו ע”ד שלא להתעטף בו מיד, שחוזר ומברך כשלובשו (ועי’ מג”א סי’ ח’ ס”ק י”ח) וצ”ע לדינא״. [אמנם, מסקנתו שלענין דינא לא יחזור ויברך, אבל לא חזר בו ממש״כ שאינו חייב במזוזה כשאינו נמצא בביתו. וי״ל שהוא כמו בטלית שכשפושט טליתו וחוזר ולובש מיד אינו חוזר ומברך (ולאדה״ז – רק אחרי כמה שעות). ומ״מ באותו זמן שאין הטלית עליו  אינו מקיים מצות ציצית כלל, אלא שהברכה לא פקעה]. וכדעתו, כ״מ במג״א יט שם במש״כ שלא הטריחהו לצאת, ומשמע שביצא מהני ליפטר. ויש חולקים וס״ל שהחיוב גם  בצאתו. ואכ״מ.

ולהנ״ל, ליתא להוכחה הנ״ל, דהכא שאסור להיכנס שאני. ויומתק דיוק ל׳ המג״א ״לא הטריחוהו רבנן לעקור דירתו״, שההיתר מחמת שנעקרה דירתו, ולא מחמת גוף יציאתו (אף שיל״פ בפשטות שטירחא היא לעקור).

ולפ״ז, אפשר דלא סגי שיקבע בעצמו שאינו נכנס לאותו חדר – דשאני בנדון דהפמ״ג שאסור לו להיכנס לביתו, משא״כ אם הוא רק החלטה שלו ושמא ימלך.

והנה, בעיקר הדבר, כבר הביאו שבכמה ראשונים משמע שכל שאינו דר שם ליתא לחיוב מזוזה, ממשה״ק בשבת קלא, ב במה שאמרו הואיל ובידו להפקירן, מ״ט לא אמרו הואיל ובידו שלא לדור. ובאמת, שכ״מ פשטות הפמ״ג, שכשאינו דר שם פטור. ובפשטות, כוונת הריטב״א שבת שם, שבידו לא לדור לשעה, שאם הכוונה לעולם היינו הך דבידו להפקיר. אלא שאינו מוכרח.

איברא, שבפי׳ דברי הריטב״א יומא יא, א, לא ברירא לן, שאפשר שכוונתם שלא לדור לעולם, או לקבוע לקש ותבן, וע״ד דברי התוס׳ מנחות מד, א. (ומדלא כתבו שיכול שלא לדור, שמתפרש על יציאה מביתו גרידא משמע שגם כשיוצא חייב. וכן בתוס׳ רבינו אלחנן ע״ז כא, א: שאינו דר בה לעולם. ובתוס׳ פסחים ד, א ד״ה על המשכיר, שהי׳ יכול להפיטר ממזוזה שלא הי׳ דר ומשתמש. ומשמע קצת, שהפטור מחמת שהפסיק לדור, ולא מחמת שיצא, דאל״כ עדיפא הול״ל שפטור כ״ז שאינו שוהה. וראה קובץ תורת החיים חשון תשע״ב ע׳ קמד ואילך, שהאריך להוכיח שאינו נפטר אא״כ הפסיק לדור). וכצ״ל בתוס׳ ע״ז כא, א ד״ה הא אמר. אבל י״מ במג״א יט, א שהבין בדבריהם דקאי איציאה לפי שעה. ועכ״פ, כך כנראה הבין בכוונתו בשו״ת רעק״א ט. אלא שלא הביא מג״א הנ״ל. ובמקומו הביא מסי׳ כא, ב. ולכאו׳ במג״א יט קאי קודם שהתחיל לדור. אבל יתכן בריטב״א כפשוטו שאינו דר שם כעת. וכ״מ יותר בתוס׳ הרא״ש ב״מ קא, ב. אלא שגם בזה יל״ד. ולרעק״א בהכרח בכוונת התוס׳ ע״ז, שגם ללא קביעה לקש ותבן מיפטר ביציאה גרידא.

שוב נתעוררתי שאא״פ לפרש בריטב״א שבידו שלא לדור לעולם, שאם נפרש כך הרי גם בציצית פטור אפי׳ למ״ד חובת טלית היא, שהרי אינה עשוי׳ ללבישה, והו״ל כזקן שעשאה לכבודו דלאו לאיכסויי עבידא, וברש״י מנחות מא, א, בכלי קופסא הואיל ועומדת להתכסות בה, וכן בנמוק״י מנחות יא, ב בדפי הרי״ף שאין דעתו ללובשן כ״א לימים ידועים. ובעיטור ב, א (עג, א) העשויים לכבוד להתכסות בהן לשבתות ויו״ט ומונחים בארגז, כיון דעשויים להתכסות. (אבל שם בהמשך מפרש באו״א דשמואל דס״ל שכלי קופסא חייבים קאי למ״ד חובת גברא). וברוקח שסא, כל הבגדים שראויים לכסות. ולכאורה כוונתו שעומד לכך בפועל. וכ״ה בקרן אורה מנחות מא, א ד״ה אלא. וכצ״ל בפי׳ ר״י מלוניל שמונחים בתיבתו כל השנה, שבפועל לא לובשם אבל עשויים לכך. וכן בפסקי רי״ד שם, אע״פ שאינו לובשם, דהיינו כעת. (ומש״כ בחינוך שפו ״אפי׳ לא יתכסה בהן לעולם״ – בהכרח בכוונתו שבמציאות לא יתכסה אבל עומדת לכך), ועל כרחך שכוונתו שלפי שעה יפשוט הבגד. וממילא גם במזוזה הכי פירושו.

והעירני ח״א שליט״א, במה שכתבנו להוכיח שאא״פ לפרש כוונת הריטב”א “שבידו שלא לדור בה לעולם”, ומזה שהכוונה שלא ידור בה עכשיו, ומשמע דכל זמן שאינו נמצא בביתו בפועל ליכא מצות מזוזה – שאפשר לפרש בדרך אמצעית, דהיכא שקובע בדעתו שבמשך הימים הבאים לא יכנס לדירתו כלל וכלל, בזה לכו”ע אינו מקיים מצות מזוזה, ולא איכפת לן במה שבעוד כמה ימים דעתו לחזור, כי עכ”פ כעת אינו מתגורר שם, ואף שיכול להמלך בדעתו, מכל מקום כל עוד שלא נמלך בדעתו נמצא שעקר דירתו. ולכאורה זהו כוונת הריטב”א (וא”כ אדרבה יש מדברי הריטב”א אלו ראי׳ שנחשב שפיר עקירת דירתו). עכ״ד.

אמנם, אף שאפשר לפרש כן, אינו מוכרח. וממילא אא״פ להביא ראי׳. וגם דוחק קצת להעמיד דבריו באוקימתא דהיינו שלא ידור יום אחד, אף דקאי בגמ׳ שבת דמיירי לענין שבת.

והנה, בכ״מ הובא שהמצוה תמידית. אבל לאו דוקא כשיוצא מביתו. וכ״ה פשטות הפי׳ בפירש״י שבת קל, א. ובמור וקציעה או״ח כא, שדוד קיים מצות מזוזה במרחץ מחמת חדר החיצון, ול״כ מחמת המזוזה בביתו. כן בטעם קביעות מזוזה בטפח הסמוך לחוץ דתינטרי׳, מוכח שהוא רק בהיותו בבית. אלא שבכ״מ מהזהר, שהמזוזה שומרת גם ביציאתו. אבל  לא שמקיים המצוה.

ועוד הביאו מתר״י ברכות ה, ב, ובריטב״א ברכות יד, ב ד״ה הרוצה, שבשעה שמתפלל אינו מקיים מזוזה.

ובירושלמי סוף מגילה, ד, יב, הביאו בהלק״ט לרא״ש תפלין ל, ועוד, שתפלין קודמת למזוזה שנוהגת במפרשי ימים והולכי מדברות. ובפשטות, היינו גם ביש לו דירה, אלא שכעת נמצא בים. וכן הבין בשו״ת רעק״א שם. (ובאמת, בדברי רעק״א משמע קצת, שפטר רק ביציאה לכמה ימים ולא יציאה גרידא, וכבמפרשי ימים. אבל במג״א כא, ב, שהביא מוכח שגם ביוצא לבית המרחץ נפקע מהמצוה). [ויל״ד דמיירי שאין להם בית דירה. ואדרבה, דאלת״ה עדיפא הו״ל שנוהגת גם כשיצא מביתו. וכ״כ בבני ציון ליכטמאן יט, ב ד״ה  אכן. בי׳ הגר״י פערלא לרס״ג ע׳ ח – צו, ג. אלא שדחוק, שהרי גם תפלין אינו נוהג כשאין לו תפילין. ולהעיר מהגי׳ בשו״ת בנימין זאב ב, קצג, והובא בד״מ רסי׳ רפה, איפכא שמזוזה נוהגת למפרישי ימים. ובהכרח לפרש בדבריו שנוהג גם כשיוצא. וילע״ע].

ולגבי דין בית האוצר כשאינו בביתו – כקושיית נחלת צבי על רעק״א – היינו רק מחמת שנכנס לשם, משא״כ כשאינו נכנס בפועל.

ויש שר״ל שבית דירה מפקיע גדר בית האוצר. (ושייך להשקו״ט אם מתחייב במזוזה בדירה חדשה מאז הכנסת חפציו או מתחילת הדיור. והארכנו במק״א – 2486). וכסברא זו שבבית דירה בטל גדר אוצר שבו, שעיקרו לדיור ולא לאוצר, ולכן גם אם מאחסן חפציו אינו חייב משום בית אוצר, כך כתבו כמה לפרש בדעת רעק״א. וכעי״ז מצינו בט״ז רפו, י, שחנויות פטורים ממזוזה לפי שאינו שם בלילה, ול״ד לבית התבן שלגבי תשמישם אין חילוק בין יום ולילה. ותיקשי, הא בחניות נמי איכא אוצר. ובהכרח ששם אוצר בטל לחנות. ואינו מוכרח.

ועוד אופן, שגם בבית האוצר עיקרו משום דירה, שבדירה איכא נמי אוצרות שנכנס ויוצא שם לצרכי דירתו, וע״ד שנק׳ קרפף המוקף לדירה גם בדיר ומקומה, ראה בה״ל רסי׳ שנח. אבל אדה״ז ל״כ שם.

ויש שר״ל שמעיקרא חיוב בית האוצר הוא רק ברגע שנכנס לשם. והוכיחו כן מכ״מ. וראה אצלנו שם.

עוד אעירה שכיון שלמג״א לא הטריחוהו לצאת מביתו, וכן באין לו בית אחר הותר לו להישאר שם לפמ״ג – מסתבר דה״נ התירו לו  להבדיל קודם משום אפוקי יומא עדיף. ואף  שיסוד דברי המג”א ע״פ דברי המרדכי דבשבת ליכא מצוה מדאורייתא לקבוע מזוזה או לתלות ציצית כיון שהוא אנוס, וממילא מה״ת מותר ללבוש הבגד או לדור שם בלא פקפוק כל יום השבת, ופשיטא לי׳ להמג”א דאכתי יש איסור מדררבנן ללבוש הבגד בלא ציצית בשבת, וכלפי איסור דרבנן זה קאמר דבמזוזה לא הטריחוהו, אבל במוצ”ש ששוב אינו אנוס והדר חיובו מדאורייתא, פשיטא שאין כאן שום קולא, ומחוייב הוא לעקור מביתו ולא שייך לא הטריחוהו –  כוונתנו שכיון דאכתי קדושת שבת עליו, שמא אין חובתו להפקיע קדושת שבת, דאכתי אנוס הוא, אף שברצונו יכול לבטל האונס. ולא הטילו עליו חובה זו.

וי״ל שכיון שאין איסור לדור בבית שאי״ב מזוזה, והמצוה היא רק בקו״ע, אפשר שבכה״ג שעדיין שבת אצלו אינו מחוייב להפסיק קדושת השבת לומר ברוך המבדיל.

ועוי״ל שבמזוזה למג״א ליכא אפי׳ חובה מדרבנן, וראה במרדכי ציצית תתקמד שאפי׳ בציצית בפלוגתא תליא. ושהמתירים הביאו ראי׳ ממזוזה. ומשמע דבמזוזה פשיטא שמותר. וראה אגור באהליך ב הע׳ מ. ושם הע׳ מג שבפשטות כוונת המג״א שגם בדליכא טירחא אינו מחוייב לצאת מביתו. וראה גם שומר דלתות ישראל טז, ב ובהנסמן שם בארוכה.

ולהעיר משבילי דוד או״ח צב, א שאינו מחוייב להפסיק בתפלה. וטעמו מחמת שעובר רק בשוא״ת. (ולכאורה גם בלא״ה עוסק במצוה היא. ואפשר לפי שתפלה דרבנן. וי״א שבעוסק במצוה דרבנן אינו פטור ממצוה מה״ת). ובפרט להסברא שאינו מבטל המצוה בכל רגע רק פ״א, ורק שהחובה נמשכת כל הזמן  – ראה בארוכה שו״ת בצה״ח ד, עא. אבל בכ״מ משמע שעובר בכל רגע כפשוטו. וראה לקמן. איברא שבשו״ע אדה״ז יג, ד בלבוש בט״ק ונפסלו הציצית, שצריך למהר לביתו ולהפשיטו אפי׳ עוסק בדבר מצוה כגון בביהכ״נ או בביהמ״ד.

[והנה, מה שמחוייב להפסיק מלימודו – היינו רק באא״פ לעשות ע״י אחרים, ראה רמב״ם ת״ת ג, ד. שו״ע יו״ד רמו, יח. והאריכו בטעמא דמילתא, במה שת״ת שאני מכל המצות דליכא פטורא דעוסק במצוה, אם הוא ״הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר המצוות״ (מאירי מו״ק ט, א), ״שהתלמוד אינו אלא להביא לידי מעשה״ (מאירי שבת ט, א. מקו״ח תרפז אופן הא׳), ובסגנון אחר,  שהוא כלומד שלא ע״מ לעשות (ראה מאירי שם. העמק שאלה ה, ד), או שהיא מצוה תמידית (ברכ״י לח, ז. מקו״ח שם. ומצאתי בהעמק דבר וירא יח, ב, גם עד״ז, כיון שאין לו שיעור והי׳ נפטר תמיד ממצוות. וראה שנות אליהו פאה א, א. חי׳ הגרז״ר בענגיס ב, מב), או כלך לדרך זה, שכל רגע מצוה בפ״ע ואינו בגדר עוסק במצוה (שו״ת קול בן לוי),  ובאו״א,  שמעיקרא מצות ת״ת הוא רק ביש לו פנאי (קובץ הערות מח. קה״י ברכות טו). וכבר העירו מל׳ הרמב״ם אישות טו, ב, לגבי פו״ר].

ואכן, בכ״מ נחלקו בכמה מצוות אי כל יום דוקא, או שהכוונה כל רגע. ונפק״מ שכיחה, להדעות שבפדה״ב עובר אחרי ל׳ כל יום, אם חל בשבת, אם יכול לדחות ליום ראשון בבוקר, וכהמנהג שאין פודין בלילה, או שחייב לעשותו מיד במוצ״ש. ובנדו״ז איכא לאקשויי נמי, האם מחויב לומר ברוך המבדיל ולפדות מיד ללא שהיות, או שיכול להאריך השבת כרצונו. ומכבר כתבנו שמזה שגם אלו שפודין במוצ״ש, אינם קובעים הזמן מיד ביציאת השבת אלא בשעה מאוחרת יותר, ובכדי שיהא ברוב עם (וראה בשו״ת יהודה יעלה יו״ד רסב ורסז. ושם התיר לאחר משום פרסו״נ), בהכרח שלא קיבלו שהכוונה כל רגע. וכתבנו מזה 2298.

ועלה בדעתי שאם נפרש בנדוננו שהכוונה בכל יום דוקא (ולא בכל רגע), יש ישוב להמנהג לברך כשמוריד המזוזות רק אחרי שעבר יום, וכדלקמן. וזאת, אף שמסברא צ״ע מ״ט יתחדש המצוה דוקא מדי יום (משא״כ במילה שמובן לפי שאסור למול בלילה), וראה פירש״י שבת קלא, ב לענין ציצית – בכ״י. וקאי למ״ד שהיא חובת מנא. ושינה מל׳ הגמרא ״כל שעתא״. וראה טל תורה והערות הגריש״א שם. ולענין מזוזה ביוסף אומץ תעז, שכשאינו קובע מזוזה עובר בכ״י מידי דהוה אגדול שלא נימול שעובר בכ״י (אלא שנסתפקו אי בכ״י במילה דוקא. ובשו״ת אבנ״ז או״ח תקו, י, לענין מילה וקרבנות, שהוא בכ״י כפשוטו, ע״פ לשון הגמרא ר״ה ו, ב בבל תאחר – בכ״י.  וראה שו״ת מרחשת א, מג. ובפנ״י ברכות כו, ב, לענין ב״ת שבכ״י דוקא. אבל בריטב״א ר״ה שם לגבי צדקה ושבועה: כל שעה עובר. וכ״ה בערול״נ שם, דבכ״י לאו דוקא. אמנם, במאירי שם, שבקרבן מתחדש הלאו בל יום לפי שאין זמן הקרבתו בלילה, אבל בצדקה אחרי בוקר ראשון אינו עובר ככובש שכר שכיר, שאין הלילות נפסקות מהימים לחיוב, שהרי עליו לפורעו בלילה כביום. (וראה גם פנ״י שם בטעמו). והאריך בדבריו בבצה״ח שהבאנו. וראה הכתב והקבלה דברים ו, ח. ולכאורה מדעת הרבה פוסקים שתשביתו עובר בכל רגע – משמע שאינו כן. ובאמת, עוד חילוק, שבקרבן מעיקרא החיוב ביום אחד, ראה טל תורה ר״ה שם ע״פ בעל המאור שם. והב״ד בשו״ת שבה״ל ה, קמז, ד. איברא, שמצינו במצוות אחרות – ראה כפתור ופרח ה, שהרמב״ם חתם ע״ע לענין ישיבה במצרים שעובר בכ״י ג׳ לאוין. וכ״ה הלשון בלבוש תקנא, יז לענין פדה״ב, ראה אצלנו שם. ובתשב״ץ ג, רנ, באיסור אל תשכן באהליך עולה, כשיש בידו שטר פרוע. ובכולם אפשר  לדחוק שבכ״י לאו דוקא, וכמו בנוגע לאו דב״ת לריטב״א וערול״נ שם. וכה״ג מצינו טובא בכ״מ. ואפילו לענין מילה, ראה מחה״ש תמד, יא. דבר אברהם א, לג. ב, א ואילך. אלא שלא נקטו כדבריו לענין מילה שלא בזמנה. וראה פת״שיו״ד סה, ט. ולהעיר מלשון אדה״ז רמט, ו. משנ״ב שם יב. אבל ראה שעה״צ תמד, כד. ואכ״מ). וכ״ה לעניננו, בא״א מבוטשאטש או״ח יג ד״ה ולפום. ושם דאיתקש לק״ש. והאריך בשו״ת אמרי יושר ב, קלב (אלא שתמה בדבר). וראה חקרי לב יו״ד סוסי׳ קכח. שד״ח מערכת מ, קטו.

ויש שה״ר ממה שתפלין קודמת למזוזה, אף שמזוזה בכל רגע ותפלין פ״א ביום. וי״ל דהיינו כשאינו דר בבית ורוצה להיכנס לבית, ותפלין קודמים מחמת חובת הגוף. (וברא״ש הל׳ תפלין דמצוה דגופי׳ עדיף. ובביהגר״א רפה, ד הבין שהוא טעם אחר מירושלמי מגילה שנוהגת במפרשי ימים. אבל בהגהות רעק״א רפה, ה דהיינו הך. והנה, לפ״ז הבדלה נמי עדיפא, שהיא חובה המוטלת עליו שאינו יכול לפטור ממנה. אבל לפי׳ בית הלל שהביא רעק״א שם, חובת הגוף היינו שקיום המצוה על גופו ממש. והנה, בירושלמי למסקנא מזוזה קודמת מחמת שקדושתן חמורה. וראה ביהגר״א ורעק״א שם, דלבבלי דתפלין חמירא טפי תפלין קודמים. ולפ״ז, הכל תלוי בקדושה ולא בחובת הגוף. וצ״ע ברא״ש שתלה בחובת הגוף. ואכ״מ).

 וכבר כתבו להקשות בההיתר למסור מזוזות לבדיקה, ובפרט כשאינו מחויב מדינא בבדיקה. [ובשם הגריש״א – ראה מנשים באהל תבורך ע׳ רנח – במוריד לבדיקה, שכל שמחזיר המזוזה באותו יום אינו חייב בינתיים לקבוע מזוזה אחרת (ובאמת, יוקשה טפי בהיתר להוריד לצבוע או לשפץ. וכן להעביר כלי גדול כמקרר. ויש שכתבו להחמיר להחזיר בכל יום בכה״ג. ולא נהיגי הכי)]. ולפ״ז, יש בידינו ישוב נכון להמנהג הנפוץ שבמוריד מזוזות לבדיקה וקובעם שוב מברך רק אם עברה עליו הלילה. וטעמא בעי. ולהנ״ל א״ש, שבכל יום איכא מצוה, ושיעור ההפסק ע״פ גדר המצוה. וראה דרך אמונה בכורים יא, ד, בשם החזו״א, שכל המצוות מצותן כל יום].

ובעיקר הענין – פשטות הגמרא שבת קלא, ב דכל שעתא ושעתא זמני׳. ובכמה ראשונים, שחיובו בכל זמן בכל עת שיגור בה (חינוך תכג). ובתוס׳ ב״ק נו, ב, שקו״ט במה שאינו בגדר עוסק במצוה בכל עת מה״ט. ובמרדכי בהלק״ט תתקמד, הובא בב״י או״ח יג, שבכל שעה קאי בעמוד ועשה מזוזה, ושם שעובר בכל שעה כשלובשו וכו׳ וכן במזוזה. ובס׳ הזכרונות למהר״ש אבוהב – כל שעה ושעה שאינה מתוקנת כהלכתה. ובדע״ק רפט, ב: חייב בכל הרף עין במזוזה. ערוה״ש רפה, ה – אסור לו לשהות אפי׳ רגע. ארץ חמדה באזהרות בתחילתו ב – מבטל מ״ע דאורייתא בכל רגע. מזוזות מלכים הלכה למעשה כ (לג, א).  מנח״ש א, א. תשוה״נ א, תרמג. ועוד. ואבוהון דכולהו במנ״ח תכג, ד. וראה פני מבין יו״ד רי.

כן להעיר מעוד כמה פוסקים שמדבריהם מוכח דס״ל שעובר כל רגע, ראה חמו״ד רפו, ב: ומ”ש לעיל תקנה שיטול המזוזה אחר ל’ יום ויחזור ויניחנה אין נראה דלמה יבטל מצות מזוזה ברגע ההיא בשביל ברכה דרבנן. ובשו”ת כת״ס יו״ד קלט, לגבי מי שהוריד את הדלת וחוזר וקובעה: ואם משום שאסור לו להמתין בקביעות מזוזה כי חלה עליו מיד כשנותן הדלת, לא יתן הדלת מיד כשמסיר המזוזה, ואחר שכבר הלך למק”א ועסק בעסק והסיח דעתו יתן הדלת ויברך, וי”ל דלמא עיקר כדעת הסוברים דבית שאין בה דלת חייב במזוזה ואסור לו לשהות עד שיסיח דעתו. וראה גם בסוף התשובה שם. ובדע״ק רצא, ג: בנוטל לבדקה ומשהה עוד שיבוא חכם לעיר לשאלו בספק שבה, בשוכר בחו”ל קיל ודאי, משא”כ בבעל הבית י”ל שרק הכרחית הבדיקה קיל וכיון דשוהה לשאול י”ל דנכון להעמיד שם מזוזה אחרת לפי שעה.

אבל בכ״מ בכל יום. וצ״ע אי דוקא הוא.

ואפשר לתווך הסברות, שבאמת החיוב בכל בעת, ובכל רגע ששוהה מלקיים המצוה עבירה בידו, אלא שאינו עובר שוב פעם נוספת כשעבר רגע נוסף. וכ״מ קצת בא״א שם. אבל לדידי׳ עובר בכל יום שוב. ובבצה״ח שם, יתר על כן, שאינו עובר כלל רק פ״א זולת במילה. אבל דבריו נסתרים מכל המקומות שנזכר שעובר בכ״י גם בהמשך ביטול המצוה, במזוזה והחזקת שטר פרוע וישיבה במצרים. וראה בארוכה דרך ישרה דבליצקי פורים במלואים והשלמות לט – ע׳ שמט, דשאני איחור צדקה וכובש שכר שכיר שכתב המאירי שעובר פ״א, שיסוד האיסור שלא לאחר, וגם כשמאחר זמן רב הכל בכלל איחור הוא. אבל במצצות שבכל שעה בקום ועשה קאי, עובר שוב גם אח״כ, בכ״י או בכ״ר.

ובכל אופן, גם מהפוסקים שנקטו שהמצוה בכל רגע, אין מכאן ראי׳ למי שיצא מביתו. וכבר נז׳ שלכמה דעות פטור כשיוצא.

ועוד איכא בגווה, שי״ל שכל שבדעתו לקיים המצוה הוא כמשהה ע״מ לבערו – ראה ביאור מרדכי להגר״מ בנעט להלכות קטנות תתקמד, שכל שבשעתו לקבוע אינו עובר על הדיור דביני וביני. וראה דע״ק רפו, א, ב. אבל שם כשעוסק בתיקון או בהידור או הכנה לברכה וכדומה. (ולכאורה מוכרח לומר כן, שבכל פעם שמחליף או מוסר לבדיקה, אפילו אם ישים חדשה מיד, לפחות יש רגע קצר של ביטול המצוה). וראה לאידך שם רפו, כב, ל. וראה א״א מבוטשאטש הנ״ל. חזו״א נגעים יג, יז, וחזו״א קיח, ז, בכל מצוות שאין זמנם קבוע, דאפי׳ עוסק בדבר הרשות, כל שדעתו לקיימה, הובא בדרך אמונה שם. וראה תשוה״נ שם.

אמנם, אפשר דמזוזה שאני שהיא מצוה נמשכת (כמ״ש בכ״מ. וראה תוס׳ שבת קלא, א, ד״ה ושוין, שאם עבר ולא קיימה היום לא יוכל לקיימה לעולם. ובתוס׳ ב״ק נו, ב ד״ה בההיא, שמקיים המצוה בכל הזמן כשהמזוזה קבועה בפתחו. וראה לקו״ש ה ע׳ 173 הערה 10), והו״ל כמצוה שזמנה קבוע, והתם קאי במצוה שמקיימה פ״א. וראה קובץ בית אהרן וישראל קס ע׳ לט ואילך. בדי משה וויליגער א, יו״ד מז.

ומצאתי בשם הגריש״א שאם הודיעו לו שהמזוזות מוכנות לקביעה יקבע מיד, אפילו אם ידחה תפלת מנחה, ויתפלל ערבית שתים. ולא ראינו נוהגים כן. ונראה, שעדיף שיצא מביתו בכה״ג. וכעין מי שאם יעלה לדוכן יעבור זמן תפלה שילך חוץ לביהכ״נ – מג״א קכח, מא. אדה״ז שם מב. וסותר להמובא בשמו שכשמוריד מזוזה אינו חייב לקבוע אחרת, כל שמחזירה באותו יום. ונראה דסבר דהמצוה בכל יום ולא בכל רגע. ואפשר, שלענין תפלת מנחה מיירי שיעבור היום.

וראה בס׳ דעת נוטה מזוזה לד, מהגרח”ק, שיבדיל קודם ואחר כך יקבע המזוזה כדי שלא לעשות מלאכה קודם הבדלה. ולא נת׳ טעם לדבריו. וכ״ה בהליכות חיים פייער ב ע׳ קמד משמו. ושם שתדיר קודם. וראה גם הליכות ישראל פישר שבת א ע׳ רמג. וראה אגרות תורה יפה צג. כן ראיתי שקו״ט בכ״מ  במזוזה ונ״ח איזה קודם. ולא נחתי לכ״ז. ובקונטרס חמדת משה חנוכה דיין ע׳ פג שקו״ט מזה, וכתב לחדש שבהוריד בהיתר והוא לזמן מועט לא קפדינן. ולא הביא ראי׳ לדבריו. והיטב אשר דיבר בשו״ת ברכת ראובן שלמה א, פד שמוכרח ליכנס לביתו להדליק נ״ח וממילא נתחייב במזוזה. (אא״כ הוא בבית – או חדר – אחר שאינו נכנס לשם, כנ״ל). וראה גם אני אודך תשובות הר״מ גבאי ו, יג, ד. מעדני כהן ויגש תשפ״ה.

 

 

#39252