“With thanks to Hashem and to the Rebbe for his Brochos”

 

Question:

When did it become popular to write at the top of an invitation, something along the lines of, “With thanks to Hashem and to the Rebbe for his brochos”?

Is it not a problem halachically to have thanks to Hashem and the Rebbe in the same sentence?

Kol tuv

 

Answer:

I don’t know when is became popular. However, I understand that similar expressions were used for generations.

Note that AskTheRav is primarily focused on providing answers to practical relevant Halachic questions, in contrast to questions which are research based.

It is not a problem halachically, nonetheless, this does not necessarily mean one should use such phraseology.

 

Sources:

והוא בבחי׳ חמרא למרא טיבותא לשקי׳.

ואין כאן משום כל המשתף ש״ש וד״א מכמה טעמים:

שהוא רק בשבועה (לרמב״ם שבועות יא, ב),

ורק בדיבור אחד (לאפוקי חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך – ראה בית ישחק שבועות שם. שערי רחמים פרנקו ב או״ח י. תורה תמימה דלקמן. מרגליות הים סנהדרין סג, ב אות י. ועוד. ולהעיר מרבינו בחיי ר״פ מטות. וכ״כ מד״ע בערול״נ סוכה מה, ב. שו״ת נשמת חיים חו״מ פו. ולהעיר מש״א כה, לב-ג: ברוך ה׳ אלקי ישראל וברוך טעמך וברוכה את. ואולי משו״ה חילקם בתרי קראי. אבל ראה שו״ת בכור״י דלקמן), וכש״כ כשמחלק בסגנון (כמודים ומקלסים בסוכה מה, ב),

ורק במידי דאלקות (כואמרתם לה׳ ולגדעון בשופטים ז, יח – ראה תוס׳ סנהדרין שם. תר״י שם ד״ה א״ר. סמ״ג ל״ת א. ושאני מזבח בסוכה שם (וכמו שהקשו בשו״ת שאילת יעב״ץ ב סוסי׳ קלג. ועוד) – דמידי דאלקות הוא, ראה תוס׳ הרא״ש סנהדרין. ונת׳  בפני מבין נאבארו  סנהדרין שם (קצח, ד). ירך יעקב דלקמן. חמרא וחיי שם. וכ״כ מד״ע באמרי בינה לר״ש גארמיזאן שם. וראה יד דוד סנהדרין שם. ומוכח מזה שאין כוונתם דואמרתם לאו מידי דאלקות הוא (וכדומה, ראה  בערול״נ ובית ישחק שם – באו״א), אלא דגדעון לאו אלקות הוא. וראה בי׳ מהר״ז זק לסמ״ג שם, שאסור רק אם מזכיר שם אלקות על המשותף או שמייחסים ענין שלא יתאפשר אלא בגבורת אלוק, ושהראשון עיקר. ובכ״מ בדא״ח נת׳ לענין כיבוד או״א, דלית בי׳ משום שיתוף, שבעלי בחירה הם. (וראה סהמ״צ להצ״צ מילה ו,ב ב. לקו״ש ז ע׳ 14 ובהע׳ 22. לו ע׳ 93). ואכ״מ. ובמשנת חכמים דלקמן מפרש באו״א לפי דרכו, כדלקמן. וראה בעי חיי על רבינו בחיי להגר״י שור מקיטוב ר״פ מטות שנדחק בד׳ תוס׳ הרא״ש, ולא תפס שהקשו על הקס״ד בגמ׳. ובסנהדרי קטנה שם ד״ה בתוס׳, הוקשה לו מקרא דויאמינו בה׳ ובמשה עבדו, ומיישב שכשהזכירו עבדו ליכא שיתוף לאלקות  (וכ״כ מדנפשי׳ בבן יהוידע שם) – ה״ט לפי שנזכר לישנא דהאמנה.

וע״ד הסברא שכשנשבע אחשבי׳ ונעשה ע״ז גם כשאינו מידי דאלקות, ראה גם שו״ת הדר הכרמל  יו״ד מה, ב בדעת הרמב״ם. (ובכ״מ, גם בדעת התוס׳. וראה תורה תמימה משפטים כב, יט). ובמאורי אש בכתנות אור אור פ׳ בשלח למהר״ם אייזנשטאט – מעיקרא ל״ק לי׳ התם, דלאו מידי דאלקות הוא.

אבל י״מ בפירש״י חוקת כא, ה שהשוו עבד לקונו שהוא משום משתף ש״ש וד״א – ראה באר מים חיים. מלאכת הקודש. באר יצחק הורוויץ. ובנחלת יעקב שם דאף דלא אסור אלא במידי דאלקות  – ובתוס׳ שם גופא הביאו קרא דחוקת שם ז, ״דיברנו בה׳ ובך״ – מ״מ דמי למשתף ש״ש וד״א. אבל בסו״ד נוטה מזה ומפרש באו״א. וראה באר בשדה ועוד שפי׳ באו״א. וראה ירך יעקב דלקמן. ולהעיר ששם אמרו למה העליתונו, ואיכא קצת מעין מידי דאלקות. (וכ״כ מהר״ז זק שם. ועוד).

וצע״ק בשו״ת מעיל צדקה כד שהוכיחו מקושיית התוס׳, אף שבמסקנא כתבו דליכא משום שיתוף ש״ש וד״א בכה״ג. וכבר תפסו עליו במחה״ש או״ח קנו, ב, וסדר משנה יסוה״ת א, ז ד״ה וביותר. וראה ישועו״י או״ח שם. חזו״א יו״ד סב, יט.  ומש״כ במחה״ש שם בדעת המעיל צדקה, שמ״מ במידי דשבח אסור לתוס׳ – מדרבנן עכ״פ. ודה״ט דלה׳ ולמזבח. ואכן כ״כ במשנת חכמים א ביבין שמועה ב. וראה ערול״נ שם – כבר  כתב המחה״ש בעצמו שהוא דוחק. אבל ראה שו״ת חשב האפוד א, פז. וגם אינו עולה יפה בדברי התוס׳, שהרי הביאו מחרב לה׳ ולגדעון שג״ז שבח, כמ״ש בסדר משנה שם להעיר מזה. ובתוס׳ הרא״ש מוכח שלילת סברא הנז׳. ובכל אופן, נדו״ד אינו בדרך שבח וקילוס).

וכן כשהכוונה למי ששלחו (אור שמח לרמב״ם שבועות יא, ב. ומיישב עפ״ז כמה דוגמאות. וכעין תי׳ הרדב״ז שבועות שם. וראה חדא״ג מהר״ל סנהדרין שם בנוגע חרב לה׳ ולגדעון). וי״ל,  שמעיקרא בנדו״ד לית תמן לא קשיא ולא מחלוקת, שהרי אומר בהדיא שמודה על הברכות שקיבל, שפשוטו כמשמעו דהיינו ברכות ע״י הקב״ה.

ולא מצינו בשום מקום שאסור להודות להקב״ה ולבשר ודם בחדא מחתא. (וכן נהגו אצל אחבנ״י הספרדים לומר ברשות מלכא עילאה וברשותכם וכיו״ב בעת הזימון, ונז׳ המנהג בכ״מ – ראה רוב דגן בקונט׳ אות לטובה כג (ושם הביא כמה טעמים למנהג). שו״ת רב פעלים ד או״ח כב. בא״ח ש״א ר״פ קורח (בשינוי לכאו׳). ועוד (כדלקמן). אמנם ראה חסל״א קפז, ה. אלא שנקט לשון של זהורית ״גנות הדבר״, ולא לישנא דאיסורא. וראה יפ״ל א, קצב, ה. והב״ד בשד״ח אס״ד ז,ז. ושם ביפ״ל ב, קצב, א, שעיקר הקפידא בזימון בעשרה שמזכיר ש״ש. וראה שם ג, בקו״א קצב, ב, שהקשה מחרב לה׳ ולגדעון. ואישתמיט לי׳ ד׳ התוס׳. וכתבו בכ״מ ליישב המנהג ברוח חיים פלאגי קצב,ב. (והביא שם כמה דוגמאות מגדולי ישראל עד״ז). שערי רחמים שם. ובארוכה – שו״ת ירך יעקב לה. שו״ת דבר המשפט ה ואילך. שיורי טהרה מערכת ב ,צב (מג, ד). ושם, שנהגו כן גדולים וטובים ויש להם ע״מ שיסמוכו).

ובנדרים לב,ב, ששם הקדים ברכת אברהם לברכת הקב״ה, ברוך אברם וגו׳ וברוך א-ל עליון, ולא תפסו עליו במה שנזכרו כאחד. (וראה שו״ת תפארת אדם – שלוניקי, ֶתרכ״ג – או״ח ג. אמנם, התם חילקם בתרתי. וגם אומר ברוך אברם לא-ל עליון. וליכא השוואה. אבל ראה ארח מישרים ב, ה שלא לומר ברוך פלוני וברוך ה׳ אשר נתן לו טובה או גדולה. ומוכח שאם מקדים ש״ש ש״ד). ולהעיר גם מלה״כ ויקדו וישתחוו לה׳ ולמלך.

וראה בשו״ת בית יעקב מצויזמיר קמב, ד״ה וששאלת על דברת בני אדם, במה שאומרים אני בעזרך וה׳ תחילה, דשרי דלאו מידי דאלקות הוא. ומה שהקשה בבעי חיי שם דעזר מידי דאלקות הוא – יש ליישב בקל, שהכוונה שאינו אומר על האדם שהוא אלקות. ומה שבכ״מ הקשו ע״ז ממזבח (ראה גם שו״ת בכורי יעקב זריהן יב, ור״ל שאסור מדרבנן עכ״פ) – כנ״ל התם שאני דמידי דאלקות הוא (וכתוס׳ הרא״ש שם). ובלא״ה, גם לדברי בעי חיי, איכא לפרושי כמ״ש בבית יעקב שם, וכן בבעי חיי שם, שחביב הוא לפני השי״ת שיבוא העזר על ידו (כבפירש״י סוכה שם, אף שלא נראה שזו כוונתו). וה״נ בנדו״ד.

ובדרכ״ת קמז, יז הביא מבני יששכר תשרי יא, יב בהגה בסופו שלא לומר ה׳ ואתה עשו לי טובה הזאת. והובא גם בזבחי צדק קטז, קמט בשמו. וראה תפארת ציון יאדלר לדב״ר  ואתחנן ב, כד. וצ״ע מכל הנ״ל. ודוחק לומר שמ״מ אסור מדרבנן – שאינו במשמע דברי התוס׳ כלל. וכבר תפס עליו בכה״ח יו״ד קטז, קצז. ואכן בזבחי צדק דפו״ר הובאה הגה עה״ג בכת״י מבעל עצי היער (והביאה בס׳ אש תמיד שליו תמיד לג, ב (ע׳ קפג)) עפ״ד התוס׳  דמאן דאמר הכי לא משתבש. וכן העיר בהגהות שמירה מעליא לשמירת הנפש  אות ע, רנג (רנד). וראה מש״כ ליישב דברי הבני יששכר בשו״ת דברי יציב ד יו״ד ריז, ב. ונדחק בכמה אנפי בפי׳ חרב לה׳ ולגדעון. ונעלם ממנו מש״כ בתוס׳ הרא״ש. גם לא הביא משו״ת בית יעקב שנשאל בכעין ד״ז ממש. והוא דלא כחשוקי חמד נדרים לב, ב. ומגמ׳ שם גופא מוכח הפכו, כנ״ל.

אמנם, ילה״ע שכ״מ בפירש״י סוכה לפ״מ שפי׳ ביד דוד בכוונתו, והובא במנחם משיב נפש, שאם מודים ל׳ הודאה הוא אסור. וכ״כ  במשנת חכמים בפי׳ דברי רש״י. וראה גם איי הים ומירא דכיא סוכה שם. ומצאתי שכן עולה גם מד׳ הא״ר סא, יז. והעיר מזה בבכור״י שם.  וכ״כ מד״ע בחשב האפוד שם, שלא להשתמש באותו מטבע לשון. אולם, עכ״פ בתוס׳ מוכח שאינו. ואין להכריח פלוגתא מדיוק בל׳ רש״י. וכמה אופנים בכוונת רש״י – ראה גם תאוה לעינים שם. וראה הגהות יעב״ץ ועוד שם. ואף גם זאת, שגם לפי׳ זה ברש״י –  רק באומר בל׳ שבח קילוס והודי׳, ולא בלשון תודה, היינו החזקת טובה.

[ולהעיר מכעי״ז, שבס׳ התמיד לרבו של המאירי בפי׳ לך לבדך אנחנו מודים: אין ראוי להודות כ״א לשם שהיא סיבה לכולם וראוי לשבח הקודמת לכל הנמצאות. ופשוט, שאינו שולל החזקת טובה, ראה בירת מגדל עוז ליעב״ץ בית המדות עליית הבטחון ד, א בסתירת דעה זו המשובשת. (ולהעיר מהשקו״ט ברבית דברים, בשבח וקילוס וברכה, אם הוא גם באמירת תודה). וראה חי׳ בתרא סוכה שם בכוונת תי׳ הגמ׳ שלמזבח משבחים, בבחי׳ טיבותא לשקיי׳. וצ״ע דאי״ז שבח אלא הודאה. ובשי למלך קדושין בפתיחה ר״ל שבל׳ החזקת טובה ליכא חשש דמודים מודים ב״פ, ורק בל׳ הודאת בע״ד, עיי״ש במה שכופלים הודו לה׳ בהלל. ולהעיר גם מחובות הלבבות שער הבטחון ד פי׳ חלק הג׳: יודה הבורא ית׳ אשר השלים חפצו ויודה למי שנעשה על ידו על לבו הטוב לו ושהבורא הביא תועלתו על ידו. אלא שאין הכרח דבחדא מחתא מחתינהו. (ושם בפתיחה לשער הבטחון במידת הבוטח – יתפשט מבגדי טובתם וטורח הודאתם וחובת תגמולם. וכן שם בשער הבטחון ד: אני תמי׳ ממי שקיבל טרפו ע״י אחר וכו׳ ויכנע לו ופייסהו וישבחהו. אבל לכאו׳ הכוונה על טירחה וחנופה יתירה. ולהעיר מל׳ פי׳ החסיד יעב״ץ אבות ב, ד: אודה לקל ואהי׳ לך משועבד). כן להעיר מל׳ אדה״ז קיג, ג שהודאה היא ל׳ ״החזקת טובה והילול״. (וראה נמוקי הגרי״ב לשו״ע שם שציין לרש״י סוכה שם. ובאמת, בכ״מ מצינו כמה פי׳ בהודאה: השתחוואה, הסכמה, החזקת טובה, שבח והילול, וגם הכנעה וביטול. ואכ״מ)].

וראה שו״ת חיי הלוי א יו״ד פו, שאין בית מיחוש לומר ״השי״ת והאדמו״ר יודעים שכוונתי לש״ש״. ובמש״כ שם במוגע צדיקים – ראה תפארת צבי שפילמאן א ע׳ תיג.

ולהעיר מהפיוט שנתקבל בכל תפוצות ישראל (ונמצא כבר בדפוס משנת תצ״ד – ראה תולדות חג שמח״ת ע׳ 391 ואילך) אין אדיר כה׳ ואין ברוך כבן עמרם וכו׳. (ואדרבה, בכ״מ נתקשו בהמסופר שהגר״ח מבריסק לא אבה שישירו הנ״ל מטעם הנ״ל – דלכאו׳׳ אין כאן בית מיחוש. ופוק חזי מאי עמא דבר. ואפשר שהשומעים לא דקו. וטעמו הי׳ באו״א. ולהעיר מהל׳ אין ברוך ותיק ישר ורחום כבן עמרם, שצ״ב הפי׳. ועוד שחלקם כינויים להקב״ה. ואכ״מ).

ובכללות הענין, בכיו״ב, ראה אצלנו כאן:

שימוש בפסוקים וכו’ לתאר צדיק שדומה לבוראו

 

 

#34999