מהו חשבון הימים שעלולה לראות בהם (וסת תרומת הדשן) – לענין בדיקות לפ”ת ולא”ת לבעל נפש
שאלה:
מהו החשבון דימים שעלולה לראות בהם לענין בדיקות לפ”ת ולא”ת לבעל נפש?
מענה:
ימים שעלולה לראות בהם, היינו וסת תרומת הדשן, נקבע ע״פ מה שמעולם – או זמן רב – לא ראתה בפחות מזה, ולא ע״פ ג׳ ראיות אחרונות, ונעקר אחרי שהיו ג׳ ראיות שקדמו לזה.
מקורות:
בבדה״ש קפו, כד, חידש מד״ע שנקבע בג״פ. וכדבריו – כ״ה בקש״ע קנד, ז. אבל בלחו״ש שלו ל״כ כן, ראה לקמן. וכ״מ בחוו״ד קפט, ג. וראה בדברינו לקמן מזה. וראה גם בסוגה בשושנים ה, ה בסופו. ויש שרצו לדייק כן מלשון הסד״ט קפט, כ. ואינו מוכרח.
אבל, סתימת כל הפוסקים אינה כן. וחידוש כזה הו״ל לאשמועינן בהדיא. ולפי פשוטו, הכוונה שלעולם – או זמן רב (ראה חוט שני ד העולה לדינא ב. תשו׳ הגריש״א בסו״ס אוצרות הטהרה אות סד. וראה משמרת הטהרה בבה״ל יא) – אינה רואה בפחות ממספר ימים. וכן מוכרח מלשון תה״ד רמז, וכן מהדוגמא שהביא שם. וידוע בכללי הפוסקים שגם השאלות נכתבו על ידו. ואת״ל כן, הו״ל לפרושי מילתא. ועוד שכתב שם, להצריכה בדיקה מי״ד ואילך, אף שלא נתפרש בדבריו שבא׳ מג״פ האחרונות ראתה בי״ד. ולדבריהם, נותן מקום לטעות. וראה גם הלשון בשו״ת מהרי״ל קעג. וראה ערוה״ש כ. וראה גם ל׳ הריטב״א נדה טו, א.
ועוד שצ״ע לומר כן מסברא, שמהו ההכרח שלעולם לא תראה בפחות מי״ד יום (בדוגמא שבתה״ד) רק מחמת זה שבג׳ ראיות לא ראתה כן. ואדרבה, כיון שבכל פעם ראתה באו״א, מנין לנו לומר שהפעם לא תקדים יותר. וכנראה סברי רבנן שהוא בגדר חזקה רגילה ונקבע בג״פ. אבל, בתה״ד מוכח שאי״ז וסת ממש, ולא הוחזקה בכך, כ״א שיש בזה להקל לענין בדיקות.
ועוד איכא בגווה, שבאחרונים כתבו שאינו נעקר בפחות מג״פ – ראה חוו״ד קפט, ב עפ״ד נקוה״כ שם א. לחו״ש קפו בשמלה ח. שו״ת מהרש״ם ג, רנח. וכן מוכח בעובדא שבאג״ק אדמו״ר מוהרש״ב (נדפס בשו״ת תורת שלום מו, שהפלגה אחרונה שלה הי׳ למ״ב וראתה לפנ״ז, עיי״ש שדן אם צריכה כפרה) – וקשה להלום הסברא שנקבע בג״פ, ושגם אינו נעקר בפחות, אף שראיות אחרונות היו פחות יותר. ומאי חזית לקבוע אחרי ג׳ ראיות הראשונות ולא אחרונות. וגם ל״ש לומר שקובעת בג״פ ועוקרת בג״פ, וכפי שכבר העירו, שד״ז אין לו שחר שלפ״ז יוצא לפעמים שקביעות וסתה תהא באופן שמיעוט ימי׳ ראתה כך. (ולדוגמא בראתה כב, כה, כג, כט, כז, כו, כד, כט, כג, כב, שנמצא שנקבע לה וסת שאינו רואה בפחות מכ״ו, שבג״פ רצופים ראתה אחרי כ״ו. ולא עקרתו בג״פ רצופים, אף שרוב ימי׳ ראתה בפחות מכ״ו. וק״ל. ולא מסתבר לומר שעוקרת וסתה גם כשאינם רצופים שלדבריהם דינו כשאר וס״ק. ואם נאמר שעוקרת גם כשאינם רצופים, א״כ נקבע וסתה שאינה רואה פחות מכ״ד, אף שראתה כמ״פ פחות מכ״ד, ואף שג׳ ראיותי׳ אחרונות מוכיח שאינה רואה בפחות מכ״ב).
ואכן בבדה״ש ס״ל מה״ט, דלא כאחרונים הנ״ל, ור״ל דאזלינן בתר ג׳ ראיות הכי אחרונות. וג״ז מד״ע. ולא נתפרש בשום מקום. וקייל״ן בכללי הפוסקים שבדבר הרגיל הו״ל להפוסקים לפרש בהדיא. והוא בעצמו הרגיש שדבריו סותרים להחוו״ד. וג״ז צ״ע, שלא ראינו חזקה שנעקרת בפ״א אחרי שהוקבע בג״פ. וגם אינו עולה יפה עם ד׳ נקוה״כ הנ״ל. (אבל ראה פר״ד בטו״כ א שפי׳ באו״א). וכדברי האחרונים הנ״ל – מוכח גם מסברא, שכיון שקבעה שא״ר בפחות מי״ד יום (בדוגמא דהתה״ד), אא״פ לעקור מה שהוחזקה שלא תראה כ״א בג״פ. (ובבדה״ש הבין שהחזקה היא שרואה, כאילו יש קביעות שתראה אחר י״ד יום, ולא מה שאינה רואה בפחות. ומשו״ה הק׳ דניזיל בתר ראיות אחרונות. אבל יל״פ כפשוטו שהחזקה עיא מה שאינה רואה. ובאמת, כנ״ל, המעיין בתה״ד – והעותק בשו״ע אדה״ז סק״ח – יראה שאין כוונתו שיש כאן חזקה, שבאמת לא הוחזקה מחמת זה, כ״א שהיא מסברא, שבהיות וידוע לנו שאינה רואה בימים אלו, ומאחר ויש מקילין שא״צ בדיקה בכלל, בכה״ג מותרת לבעלה ללא בדיקה).
ולולא דברי החוו״ד הי׳ אפ״ל שבפ״א נעקר, ושצ״ל ״לעולם״ כפשוטו. אבל לא נמצא כן באחרונים.
ומה שה״ר בבדה״ש ודעמי׳ ממשה״ק בתה״ד אח״כ מגמ׳ נדה ט, ב בלא ראתה ג״פ פחות מצ׳ יום – יל״ד, דהתם מיירי שהיתה מס״ד לפנ״ז. ובלא״ה, מצינו בכללי הפוסקים שדרך הפוסקים לתרץ באופן הפשוט ומרווח יותר, אף שאפשר ליישב באו״א. וה״נ בנדו״ד, שבאמת אפשר ליישב, דשאני התם שלא קבעה רגילות לעולם, אלא שבלא״ה ס״ל לתה״ד כמ״ש בתירוצו, שד״ז הוא רק לענין בדיקות ואינו וסת לכל מילי.
ומדאתינן להכי, י״ל, דא״ש גם משמעות החוו״ד במק״א (כנ״ל) [וכן יל״פ בקיצור שו״ע, שסותר ד״ע ממש״כ בלחו״ש] שמוחזקת בג״פ, דמיירי בממס״ד או בבתולה שלא ראתה מימי׳, שבכה״ג יתכן שאפשר להחזיקה בג״פ. ובסגנון אחר, שעצם הקביעות נעשה בג״פ, אבל צ״ל באופן שאח״כ ממשיכה בקביעות זו. ונפק״מ בכלה שאינה יודעת ימי וסתה. אולם, אם נאמר כן, מוכרח לומר, שבכה״ג נעקר גם בפחות מג״פ, וכנ״ל. ורק כשקבעה שלעולם אינה רואה ס״ל דנעקר בג״פ.
ועוי״ל, בסגנון אחר, דאזלינן בתר ג׳ ראיות אחרונות, אבל רק אם הם בימים שרגילה לראות בהם. ואם הקדימה פ״א מאותם ג״פ לפני ימי רגילותה, לא אזלינן בתרה, שהרי פשוט שגם למ״ד דאזלינן בתר ג׳ ראיות אחרונות, כשהקדימה וראתה הרבה ימים לפ״ז, באופן שמוכח שאי״ז סדר ראייתה ודאי מקרה הוא ולא אזלינן בתרה. ולהעיר גם שמשמעות תה״ד בלשון השאלה, דמיירי שיש סדר מסויים לראיותי׳ אלא שא״ק, עייש״ה.
ויש שהביאו משו״ת תשורת שי סוסי׳ ערה שנקבע בפ״א. אבל כתב כן רק כמסתפק או כשואל ולא למעשה. ופשוט שאא״פ להעמיס כן בדברי תה״ד ובל׳ השו״ע והפוסקים שאחריו. ובטהרה כהלכה ר״ל שכ״ד אדמו״ר מוהרש״ב שם, עפמש״כ שם סמ״ז – ע׳ פו במוסגר. אבל קאי התם בע״א. וכבר נת׳ לעיל בפי׳ דבריו שאינו כן.
ובאמרי אברהם יא כתב באו״א. וראה אוצרות הטהרה שם מש״כ לפי דרכו. אולם, נראה, דכל כי האי הו״ל להפוסקים לפרש בהדיא. ועוד, שכבר נת׳ שאין כאן גדר וסת, כ״א שלענין בדיקות יש להקל כשידוע שאינה רואה.
ונפק״מ בכ״ז באשה שאין לה וסת לגבי חומרא לבעל נפש ללבדוק כשאי״ל וסת. (ובמק״א הארכנו שלמעשה נתקבל שג׳ בדיקות הראשונות אפ״ל גם בימי וסת תה״ד). ומכיון שכן, אף דלא פלטינן מפלוגתא באופן קביעות הוסת, בהיות ודבר זה נפקא מינה לענין לבדוק (אחרי ג׳ בדיקות ראשונות) מחשש שמא תראה, מסתבר שיש מקום לבעל נפש להחמיר לבדוק בכגון דא, אף שע״פ הסוברים דאזלינן בתר ג׳ בדיקות אחרונות יוצא שבפועל אינה רואה אז. ויש בנותן טעם לשבח לנהוג כן בימינו שלא שכיח הרגשות. וראה עד״ז בשפע טהרה יא, בעיקר החומרא לבענ״פ בימינו.
בעיקר החומרא לבענ״פ – כ״פ אדה״ז. וגם באג״ק אדמו״ר מוהרש״ב ל״כ הפכו כ״א תוך כדי דיון לענין כפרה. והשקו״ט אם לצוות עליהם שיבדקו בג״פ ראשונים, ראה שם ע׳ פה ד״ה ולבד, ע׳ פז ד״ה וכ״ז, ולא שלמעשה אין לבענ״פ לבדוק.
#3066 (1)
