האם “נו, נו” נחשב דיבור וחוזר ומברך?
שאלה: מעשה שהיה ראובן בירך על תפוח בורא פרי העץ. לפני שטעם הילדים שלו רבו. ראובן צעק נו נו. האם זה נחשב דיבור וחוזר ומברך
מענה: בדיעבד אינו הפסק.
מקורות:
בברכות סב, ב: נחר ליה אבבא, וראה תוס׳ הרא״ש שם. ובבא״ח ש״א ויצא י, שמותר לנחור דאינו מוציא אותיות מפיו. וכ״ז, לענין דיבור בביהכ״ס. ובענין דומה יותר לנדו״ד, י״ג בר״ה לד, ב: רב פפא בר שמואל קם לצלויי א״ל לשמעי׳ כי נחירנא לך (ולפנינו: נהירנא) תקע לי. וכ״ה בערוך ערך נחר. רוקח רג. וראה דק״ס שם. והובא לעניננו במח״ב קד, א. וראה בא״ח ש״א משפטים ז. וצ״ע בנדוננו, שמוציא אותיות. אבל אולי כוונתו רק כשיש כמה אותיות ולא אות אחת לחוד.
ולהעיר מהדומה לזה בשבת קד, ב, בכתב אות אחת נוטריקון, וכן בנדו״ד ה״ז רמז ולא יותר.
ובפיה״מ שם: כיון שהכל מבינים מאותה אות המלה כולה כאילו כתב אותיות הרבה. ואגב, צ״ע בתוס׳ שם קג, ב ד״ה גלטורי: ״ורבנן דפטרי במתני׳ פטרי אפי׳ בב׳ וג׳״, שמאיזה טעם יהא פטור יותר משאר ב׳ אותיות.
כן להעיר מדין ספה״ע בר״ת.
ולכאו׳ תלוי גם בשקו״ט אם תקיעות, ובפרט שברים תרועה שמשמיע קול בכי׳ ויללה, הו״ל הפסק באמצע תפלת העמידה ביחיד, עכ״פ באלול. ובא״א מבוטשאטש תנינא נא, ד שאולי מותר גם בברכות ק״ש בימי אלול, שהוא רק כמנשים נשימות בלי שום הברה ובלי שום אות. ומשמע קצת, שבהברת אות לחוד גרע טפי. וראה גם שו״ת מהר״ם בריסק ג, כו. ובכה״ח תקפה, לז, שתקיעה בשופר פסול הו״ל הפסק.
ורמז לדבר, ראה שבת נח, ב אפילו דיבור יבוא באש, וקאי בהשמעת קול מפעמון.
גם כאן גרע מנחירה דיש לזה משמעות מסויימת, ולא נחירה בעלמא. אבל לאידך המשמעות היא הא גופא שאינו רוצה להפסיק. ואכן, לפעמים משתמשים בתיבת נו לא כמשמעות זירוז, אלא לומר שאסור להפסיק. וכיון שבעיני בני אדם אין כאן “דיבור”, אינו נחשב להיסח הדעת. ובאמת, בהרבה מקומות נוהגים לנגן גם במקומות שאסור להפסיק (ראה מזה בשו״ת מנח״י ז, ט. שבה״ל ה או״ח טז) – אף שגם הניגון הוא חלקי הברות שאפשר לראותם כמילים, כיון שבעיני בני אדם אי״ז כך. ואם איסור הפסק משום היסה״ד כבתוס׳ ברכות מ, ב – הרי אינו מסיח דעתו. אבל בביהגר״א מז, ח בדעת הרא״ש שהוא מטעם דאין לברכה על מה לחול. וכן במשנ״ב קמב. (וראה שו״ת מנח״ש א, י, שר״ל שנחלקו בזה מג״א רעא, לב ורעק״א שם בקידש על המים אם חוזר ומברך בפה״ג).
ולהעיר ממג״א רסי׳ צח בשם ס׳ הגן שלבטל מחשבה רעה בשעת התפלה יאמר ג״פ פי פי פי ואח״כ ירוק ג”פ, וכתב דהוה הפסק. אבל שם ה״ז באמצע תפלת העמידה ועומד לפני המלך. גם יתכן שכוונתו על ההפסק במעשה – ברקיקה. אבל ממש״כ דמי יודע אם רפואה בדוקה היא, משמע דאילו היתה בדוקה ל״ה הפסק. אבל ה״ט התם שהוא לצורך, ראה יתירה מזו בשע״ת תקפה, ז.
ובשו״ת אמרי יושר ב, קלט (באג״ק דלקמן מצויין קט. וצ״ל קלט) כתב ללמד זכות כשאומרים ביטויים באידיש באמצע התפלה ע״פ תר״י ברכות יג, א, שבמתעסק ויצא הקול מעצמו ל״ה הפסק, וע״פ רוב דיבורים אלו נזרקים מתוך הרגל ללא כוונה ואי״ז בסוג דיבור. אלא שנראה פשוט שאינו דומה לנדו״ד. (ובנימוקי או״ח קא התיר גם לכתחילה. אבל מטעם אחר, יעו״ש. ועוד כתבו בזה מטעמים שונים. וראה אג״ק ו ע׳ רסב כד ע׳ רכז).
ולהעיר מדעת החיי״א ה, יא, שתיבה אחת ל״ה הפסק. ובדרה״ח דין דברין המטוגנים כט, שרק בדיבור כדי שאילת שלום הוה הפסק. וצ״ל שמפרש בגמ׳ בטול ברוך וכן בגביל לתורי, באופן שאומרו כמ״פ. ואכן בגמ׳ נכפל (וראה בארוכה פאת השולחן הל׳ א״י ג בבית ישראל לח מכ״מ. אבל ראה ראש יוסף ברכות מ, א ד״ה ואם שח, ובספרו פמ״ג רו בא״א ד. אבל ראה אצלו יו״ד יט במ״ז ד). וחלקו עליו, אף שלכאו׳ כ״מ בתר״י ברכות ז, ב שהשיעור כשיעור שאילת שלום. וראה גם שו״ת בנין עולם ה. ולכאו׳ הבו דלא לוסיף עלה בכגון דא שאינו גם תיבה אחת.
ולאידך, לדעת המנח״י שם אפי׳ ניגון הוה הפסק. אלא שיש לחלק באם שוהה בלא״ה. ובמג״א קכד, יד שהביא שם, מיירי באופן שגם שתיקה הפסק. ולאידך, ל״ד נדו״ד לניגון שבברכת כהנים, וכן מנהג החזנים בתפלה, שהוא כהמשך וחלק מהתיבה. אבל ראה שו״ת אג״מ או״ח ג, ח ד״ה ובדבר אם, שכתב בין הדברים, שבנוגע לניגון, שכיון שאין להברה כוונת דיבור אינו הפסק.
אלא שכמ״פ ה״ז גם לצורך הסעודה.
ומצאנו בברכת הבית לח בשע״ב ה שאסור לכתחילה. ונסתפק בנוגע בדיעבד. ושם גם בהשמעת קול לחוד דלא עדיף מלרמוז בעיניו. וכבר קדמו בשו״ת מהר״ם חביב או״ח יז, שאין לגעור כלל בקול דהרמת קול חשיב כדיבור. ותו״ד שכיון שהתינוק מבין שרוצה שישתוק חשיב כדיבור. ונרמז לחכימין בשע״ת קד, יז בשם ברכ״י שם. (אמנם במח״ב כתב שלא ראה דברי מהרם חביב בפנים, ומתוך כך היקל בעשיית תנועה בקול להשתיק).
וראה לקט הקמח החדש נא, כו. סג, יג. קד, ה בהשמטות. צח, א.
וראה בשו״ת אבני ישפה ד, כא שהחמיר. והביא כן מגאון אחד (כפה״נ הגריש״א. וכ״ה בס׳ וזאת הברכה ב, ט משמו. אבל שם רק לכתחילה). וכן בשו״ת רבבות אפרים ה, קלה, ב.
אבל ראה מפי כהן הלכות סעודה בירורים א ע׳ רסה, בשם הגרח״ק שלא הקפידו בכך. וכ״כ להקל בקובץ הלכות קמינצקי שבת יד, כו. וכן בכשחר אורך (ניב) ז, פא ע׳ קלז בשם אילת השחר שאינו הפסק לפי שאינו דיבור.
#28828
