בורר: דג מעורב עם בצל
שאלה: יש צלחות הערינג לא חתוכים מעורבים עם בצל ושאר דברים. גבאי בית הכנסת שואל, האם מותר לו בשבת בבוקר להוציא את הערינג מתוך התערובת לחתוך אותו ולהחזיר אותו בחזרה לצלחת כדי שיהיה מוכן לסעודה שלישית?
מענה: לא, לפי שאין זה לאלתר.
מקורות: לכאורה אפשר למצוא סברא להקל להפוסקים המתירים מיון וס״ל שאי״ב משום בורר. וראה במשנ״ב שיט בבה״ל לס״ג, מביא את בבורר מין מחברו ע”מ להניח שניהם ללאחר זמן, שהפמ”ג מסתפק, וכתב שם שמהרמב”ם מוכח שאסור, ויש לדון שדומה להפרדת חלבון מחלמון, שכיון שאין לו קפידא בעצם על המינים אלא שמפרידם לצורך נוחות בעלמא ומיד אח”כ מחזירם. ולמעשה, כתבנו במק״א להחמיר בחשש חטאת – ראה כאן:
ואולי מקום להקל בחתיכת הערינג גדולה שעומדת לעצמה ואינה נחשבת מעורבת עם הבצל, ותלוי בגודל החתיכה. וגם בזה, אף שהיא נגד סברת הלב שתהא בגדר ברירה – אין להקל בחשש חטאת, כמבואר בפוסקים. וראה כאן:
וח״א רצה להקל מטעם אחר, שחיתוך והכנת ההערינג זה גופא השימוש לאלתר.
ובאמת, בעיקר הסברא, כן מוכח בדעת הרשב״א בעבודת הקודש בית מועד שער א, ה, שאסר ברירה ביו״ט, ועכ״ז הותרה ברירת קטניות. ובאמת כ״מ גם בשו״ת הרשב״א ד, עה בטחינת סילקא.
ובאג״ט בורר ה כתב להוכיח מברירה דקטניות לאלתר, אף שמחוסר בישול, כשיטתו ששיעור לאלתר שעה. ודלא כנ״ל.
אבל בשו״ע אדה״ז בקו״א תקי, ב כתב ״שימתין עד זמן האכילה אם אוכלם חיים״. ומשמע שלפני הבישול אינו בגדר לאלתר. ודוחק לומר דמיירי שהמתינו בין הבישול לאכילה. אבל י״ל דהתם מיירי בראויים לאכילה חי, ולכן לפני הבישול אינו בגדר לאלתר. כן י״ל דהתם מיירי גם בשבת, ומש״כ שם ״שאפי׳ בשבת מותר״, ולכן נקט חיים שבשבת אסור לבשל.
אמנם, מצינו להדיא שכתב הרשב״א בעבודת הקודש שם שער א, ז: הפורס ירקות דק דק ולאכול לאלתר או לבשל לאלתר. וכ״ה בשמו במאירי ביצה לד, א. וכ״מ קצת בט״ז שכד, ה. ויש שנדחקו שביו״ט שאני, שהותרה בו או״נ, ולכן הותר גם לאלתר דלפני הבישול. והוא דחוק עד למאד. אמנם מצינו במאירי ביצה יד, ב, לחלק בגדר לאלתר דיו״ט לשבת, אבל באו״א. אלא שבזה גופא איכא לפרושי כדברי האג״ט, דמיירי שהבישול ואכילה בתוך שיעור לאלתר. ודוחק בלשונו. ואפשר שהרשב״א ס״ל כראשונים בשיעור לאלתר שכל שאינו מסעודה לסעודה סגי. ויותר נראה בדעתו, שהבישול התחלת והכנה לאכילה. כן י״ל שגם לצורך שימוש שאינו של אכילה נקרא לאלתר. אמנם, גם לרשב״א לא שמענו רק בבישול ולא בשאר הכנות. ובנדו״ד, ודאי לא מהני שהרי גם את״ל להתיר גם בשאר הכנות המוכרחות לפני הסעודה – היינו רק כשאין ביניהם הפסק לסעודה.
כן מצינו דברי הרשב״א שם ח והובא ברמ״א תקו, ב, בקמח שנפל בו צרור, שבמחה״ש תקו, ב פי׳ בדעתו שצריך לו לאלתר. ועכצ״ל אחר הלישה והאפי׳, אא״כ נפרש בדוחק שאוכל הקמח עצמו כמו שהוא בתוך מאכל אחר. אלא שאין הדברים מוסכמים בפי׳ הרשב״א. וראה בט״ז שם.
ויש שכתבו להוכיח כן גם מט״ז תק, ד בהיתר ניקור ביו״ט, ומשמע שהותרה לאלתר גם לפני מליחה ובישול. וראה אג״ט בורר ב. אבל במג״א שם ו לא פי׳ כך. ובמקור הדברים בראבי״ה תשל וראב״ן ריש ביצה מוכח שפירושו הוא באו״א. וגם בט״ז אינו מוכרח.
ואולי יש לחלק בין טוחן לבורר. ומה שבשו״ת הרשב״א מדמה טחינה לברירה אין הכרח שגדריהם שוים. גם י״ל שהרשב״א לשיטתו שהתיר טחינה לאלתר, משא״כ לדידן ההיתר בבורר לאלתר שהוא כנותן לתוך פיו ודרך אכילה בעינן. ולהעיר גם שהרשב״א ס״ל להתיר, וה״ט שאצ״ל בדרך אכילה בורר פמ״א לאלתר, והעיקר שאינו לאוצר. ועוד י״ל שהרשב״א לשיטתו שברירה אסורה ביו״ט, וממילא מוכרח לומר שהותר כדי לבשלו מזה שהתירו בקטניות, ודוחק לו להעמיס דקאי באוכלן חיים.
וברמב״ם כתב בגדר טוחן דמחתך כדי לבשלו, ולכמה דעות ר״ל להתיר באוכל לאלתר, ראה פמ״ג שכא במ״ז י. מנ״ח טוחן ב – ומוכח שהבישול אינו בכלל.
ולהעיר ממאירי שבת קיד, ב דל״ש קניבת ירק לאלתר שהרי צריך בישול.
וכבר הביאו מסה״ת רכ, שכל שאינו אוכלן מיד ורוצה לעשות איסורא אחרינא אינו בקולף לאלתר. ובסמ״ק רפב שבקולף לעשות מורייס מיקרי להניחו לאח״ז. וכ״ה בב״י סוסי׳ שכא בשם רי״ו ברולף שום כדי לשוחקו. ואינו סותר לרשב״א, דקאי התם דוקא בבישול.
וכן מצינו בשו״ת רב פעלים א, יב שמה״ט אי״ז התראת ספק בכל בורר שמא יאכל לאלתר. דמשכחת לה בדבר שצריך שרי׳ לכמה שעות. וראה גם שם יט במחבץ, שאינו ראוי לאלתר. (אבל להעיר מל׳ השואל בשו״ת הריב״ש קכא), ובספרו תורה לשמה צ.
וכ״מ לאיסור במשנ״ב שיט, יא.
#28480
