אשה שיש לה זמן לומר פרשת התמיד או ק”ש – מה עדיף?
פרשת התמיד.
מקורות:
שהרי פטורה מק״ש וחייבת בפ׳ התמיד.
ולא קייל״ן לחייב בק״ש, רק שנכון הוא שיקבלו עומ״ש. ולרמ״א ע,א, סגי בפסוק ראשון, שאינו דורש הרבה זמן. וג״ז כתב בביהגר״א שם ב, שהוא חומרא בעלמא.
וגם בדעת אהל מועד שער ק״ש דרך ב נתיב ג שכתב שחייבות בקבלת היחוד דהיינו פסוק ראשון – כתב בלחם יהודה למהר״י עייאש ק״ש ד, א דאינו חיוב ממש ואפילו מדרבנן.
ואף שמצינו בכמה אחרונים שמפקפקים בד״ז לחייבה בפ׳ התמיד. אבל אי אפשר להתעלם מדברי הראשונים כמלאכים שכתבו להדיא שחייבת. ודבריהם הובאו לדינא בפוסקים אשר מפיהם אנו חיים – ב״י, מג״א, ט״ז, שו״ע הרב, משנ״ב. (ואף שיש שדייקו בל׳ אדה״ז מז, י שכתב ״שוות לאנשים״ ולא כתב חייבות, דיוקא לא חזינא. וראה בהגה שעה״ג שם. ושם נחית כנראה לשקו״ט בענין ברכה״ת על פ׳ התמיד. ואכ״מ).
ואף שגם אצל אנשים אינו חוב גמור – הרי נהגו כל ישראל וקבעו על עצמן חובה.
וכן מצינו בראשונים – בשבה״ל ה, בטעם שאין אומרים בתפלה לפי שקריאתה חובה לפני התפלה. וכן לגבי ת״ב, שרק פ׳ התמיד מסדר היום – מג״א תקנט, ז. משנ״ב תקנד, ז. וגם ברמב״ם נזכר שנהגו כל ישראל לקרות פ׳ צו, אף שלא הזכיר אמירת קרבנות.
וכל הקושיות שכתבו באחרונים – אין בכוחן לדחות דברים מפורשים בראשונים. וכבר כתבו ליישב דנשי בעי חיי וכפרה.
ולכן, בנוגע לשאלה, מה להעדיף – דבר שמחוייבין בו מן הדין (אף שיש שפטרום ולימדו זכות) או דבר שאין חייבים בו, פשוט שיש להעדיף החובה. כשאשה שואלת מה עלי׳ לעשות כך מורים לה.
ולגופו של ענין, כנ״ל במציאות קשה להבין ד״ז שאין לה זמן אפילו לפסוק ראשון.
ואף שמנהג נשים אשכנזיות ליטול לולב עם ברכה, ואם כן למה לא יאמרו קריאת שמע, ואולי עדיף להורות שתאמר פרשה ראשונה של קריאת שמע לקיים מצות עשה דאורייתא – המענה שלא קיבלו על עצמם חובה כבלולב. וכמו בברכות ק״ש שלמעשה אין אומרות.
ואת״ל שעליהם לומר ק״ש כבלולב – יאמרוה בזמנה כבשאר מצוות שהזמ״ג. וזו לא שמענו.
והרבה גם לא אומרות ק״ש כלל מחמת שטרודות.
וגם בלולב לא כולם נהגו אפילו בלא ברכה.
#25954
