Tefillin Retzuos with a Film

 

Question:

I got these רצועות a year or two ago. There is a film peeling off at the end where it straps around my hand, the film is clear and the רצועות under the film are black.

Please see photo below.

Is this problematic?

Thank you.

 

 

 

Answer:

There is Machlokes whether one may use such a Retzuah. While there are strong arguments to allow it, there are Poskim who forbid it outright, and it’s definitely not recommended Lechatchila.

Also, some argue that the fact that there is a film, even if Kosher, could indicate a general lack of reliability of the manufacturer, and therefore calls into question the entire process, whether it’s Lishma etc.

In practice, it’s advised to get new ones.

See below for a thorough analysis.

 

ראה המצו״ב שקו״ט מאת הרא״צ הכהן שליט״א. וראה קובץ משנת יוסף גל׳ יג סמ״ז שנטה להקל. וילה״ע, שבכל אופן חסר בנוייהן לבר. ואכ״מ. 

 

הרב אברהם צבי הכהן
רב “קהל חסידים” שיכון ה’
ודומ”צ ור”מ בעיה”ק בני ברק

בענין כשרות רצועות תפילין שהדביק עליהן סרט פלסטיק

בס”ד ערש”ק נחמו תשע”ה

שאלה:

בענין שנשמע לאחרונה פה ארה”ק, שהדביקו פלסטיק שחור על רצועות התפילין, והקונים סברו שהרצועות צבועות מלמעלה בצבע שחור כדינן, וכעת נודע הדבר, וגדולי הפוסקים יצאו בכרוז שרצועות אלו פסולות ויש להחליפן.

והרבה מאד אנשים שנודע להם שהרצועות שלהם היו מאלו הרצועות, נשבר לבם בקרבם, שבירכו הרבה ברכות לבטלה, וגם היו בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין – ה”י, ונפשם בשאלתם, אם אכן רצועות אלו היו פסולות לכל הדעות גם בדיעבד.

ועוד, דהרי קיימא לן, דתורה לא בשמים היא, ושכשם שפוסקים בבי”ד של מטה, כך פוסקים בבי”ד של מעלה. וכמה צדיקים, ובתוכם הרה”ק מהר”א מבעלזא זיע”א, שיום ההילולא שלו חל בשבוע הבעל”ט, חיפשו תמיד שייצא הפסק לטובה, באופן שלא יהיה ח”ו קטרוג על שונאיהם של ישראל, על כן אמרתי אשוב אשנה פרק זה, אולי יש תקוה.

וזאת למודעי, שאין דברינו בעניני חו”מ ואונאה, במי שקנה רצועות אלו בחזקת רצועות מהודרות[1]. גם אין דברינו ברצועות שלא נצבעו כלל בשחור, ורק הדביקו עליהן סרט פלסטיק שחור[2], אלא ברצועות שנטבלו בצבע שחור, וא”כ הושחרו כדין, ורק אח”כ הדביקו עליהן את הסרט השחור, כדי שהרצועה תיראה שחורה היטב ומבריקה, וגם כדי לחזקה, כיון שרצועות אלו נעשות מעור דק, מטיב ירוד (עור שפאלט).

הנה הפוסלים ציינו בכרוזם היוצא בחיל לדברי המ”ב סי’ ל”ב ס”ק קפ”ה בשם החיי”א, וכתבו שהמעיין במקור הדברים יראה, שאף רצועות אלו פסולות, ואף היה מי שהגדיל והוסיף קודם חתימתו – פסולות לכל הדעות. והיות שמצוה לשמוע דברי חכמים, נקיים דבריהם, ונראה בע”ה הדברים ממקורם, אם יש מקום איתנו להכשיר רצועות אלו עכ”פ לענין דיעבד, או אף למכרן לכתחילה בתורת רצועות פשוטות, לקונים תפילין שאינן מהודרות[3]. 

וכיון דאתינן לנידון זה, יתברר מענין לענין גם דין רצועות תפילין, שלאחר שטבלו אותן בצבע שחור, חזרו וצבעו אותן בצבע שחור שעירבו בו גם לק, כדי שתיראה הרצועה מבריקה, ונמכרות בתורת רצועות מהודרות, וכמה פעמים נמצא שהצבע העליון נקלף בשלמותו, אם אכן ראוי למכרן בתורת רצועה מהודרת, ואם יש פוסקים הפוסלים אותן אף בדיעבד. וזה החילי בע”ה

 

דין בתים שנצבעו בצבע שנקלף בשלמותו

בשו”ת נו”ב (מהדו”ק או”ח סי’ א’) נשאל ע”י הרב דק”ק בון, מה דינם של בתי תפילין – “שמעשיהם ע”י טיח אשר מטיח טיחה עבה על עור הבתים, ואח”כ באיזה שפירטוס, ומתוך כך המה שחורים בתכלית ההידור מצהירים ומזהירים”. והרב דק”ק בון צידד לפסול – “ובא על זה מכמה צדדים. האחד, הטיח הזה מכסה עור הבתים, וא”כ אין בית החיצון רואה האויר. וגם מצד מוסיף, שזה הטיח יתיר הוא ועובר על בל תוסיף. וגם משום שבשעה שעושה טיח הזה הוא עב, ומכסה קוי השי”ן של תפילין, רק הקוים ניכרים, ויש בזה משום מוחק השם. וכתב עוד לחזק סברתו שפוסל משום מכסה העור, דלא מהני אף שהוא לנאותן, מדי דהוה ציפן זהב שפסול”.

והנה כל הנידונים שהזכיר הנו”ב, שייכים כמובן רק בבתים ולא ברצועות: א. דין רואה את האויר, נזכר בגמ’ סנהדרין פ”ט ע”א רק לגבי בתים. ב. דין בל תוסיף, ג”כ לא שייך כמובן בנ”ד, אלא בבתים, דע”י זה יש חשש דהוה כבית חמישי. ג. כיסוי השי”ן, ג”כ שייך רק בבית ולא ברצועה. לכן לא נדון בנידונים אלו, שנחלקו גדולי עולם, אם יש לפסול את התפילין מחמתם[4]. 

אלא שהרב מבון שם בא לפסול מטעם נוסף, הנזכר בהמשך דברי הנו”ב, דבמשנה (חגיגה כ”ו סע”א) איתא, דהשלחן שהיה במקדש מקבל טומאה. ומקשה הגמ’ (שם ע”ב): “ותיפוק לי דכלי עץ העשוי לנחת הוא, וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא, מאי טעמא, דומיא דשק בעינן, מה שק מיטלטל מלא וריקם, אף כל מיטלטל מלא וריקם. האי נמי מיטלטל מלא וריקם הוא וכו’. ותיפוק לי משום ציפוי (רש”י, ותיפוק לי דמקבל טומאה, ואפילו הוא עשוי לנחת, משום ציפויו שהוא מתכת), דהתנן, השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשייש, ושייר בהם מקום הנחת כוסות, טמא. רבי יהודה אומר, מקום הנחת החתיכות. וכי תימא, שאני עצי שטים דחשיבי ולא בטלי, הניחא לריש לקיש דאמר, לא שנו אלא בכלי אכסלגים הבאין ממדינת הים, אבל בכלי מסמים לא בטלי, שפיר. אלא לרבי יוחנן דאמר, אפילו בכלי מסמים נמי בטלי, מאי איכא למימר. וכי תימא, כאן בציפוי עומד כאן בציפוי שאינו עומד, הא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן, בציפוי עומד או בציפוי שאינו עומד, בחופה את לבזבזיו או בשאינו חופה את לבזבזיו, ואמר ליה, לא שנא בציפוי עומד ולא שנא בציפוי שאינו עומד, לא שנא בחופה את לבזבזיו ולא שנא בשאינו חופה את לבזבזיו. אלא שאני שלחן, דרחמנא קרייה עץ (רש”י, אף שהוא מצופה), דכתיב – המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירתיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה’, פתח במזבח וסיים בשלחן”. 

הרי משמע, שציפוי חשיב עיקר לגבי עיקר הכלי, וכלי עץ מצופה בזהב נחשב כלי מתכת. ורק בשלחן יש גילוי מקרא, שנחשב כלי עץ. וא”כ גם אם ציפה את בתי התפילין בזהב או בעור בהמה טמאה, נחשבים הבתים כאילו עשויים רק מזהב או מעור בהמה טמאה.

והנו”ב דחה דבריו בשתי סברות: “היה מקום אתי לומר, דראוי לומר שהציפוי אפילו אם הוא מדבר הפסול, אינו פוסל ובטל לגבי תפילין. אף שלענין טומאה הוא להיפוך, שהציפוי עיקר בין להקל ובין להחמיר, כדמוכח בשלהי חגיגה, היינו דומיא דשולחן ומזבחות, שכל תשמישי השלחן והמזבח היה על הציפוי שהוא למעלה. וכן השלחן והדולפקי שמביא שם, היינו כיון שלא נשתייר מקום כוסות ומקום חתיכות, א”כ כל תשמישו הוא על הציפוי שלמעלה, ולכך בטל השלחן. אבל בתפילין נהפוך הוא, והתפילין עיקר תשמישן מצות תפילין, והציפוי בטל”.

וכתב עוד: “מה שהביא משלהי חגיגה, דהכלי בטל לגבי הציפוי, כבר כתבתי שמשם אין ראיה. ששם הציפוי לשימוש הוא, ועיקר התשמיש הוא על הציפוי. אבל כאן הציפוי הוא רק לנוי, ואין בציפוי התפילין שום תשמיש לתפילין. וכן בשלחן של בית המקדש והמזבחות, עיקר התשמיש היה על זהב שלמעלה, ולהכי אי לאו דרחמנא קריא עץ, לא בטל ציפויין וכו’. והיה מקום בזה לברר ולתרץ כמה קושיית בסוגיא דחגיגה, אלא שאין רצוני להאריך, כי טרידנא, ושיטה זו עמוקה וצריכה פנאי וישוב דעת הרבה. ומדברי הרמב”ם בפ”ד מהלכות כלים הלכה ד’ שכתב – וכן כלי עץ או עצם שיש בהם וכו’, ג”כ אין ראיה ששם עיקר שימוש הכלי הוא על הציפוי. ואדרבא יש קצת ראיה להיפוך, דאעפ”כ לא בטל הכלי, ונקרא הציפוי רק חיפוי כלים ולא כלי. אבל ציפוי שאינו רק לנוי, בטל לגבי כלים. ופוק חזי, כלי חרס המצופה בפנים, כתב הסמ”ק [א.ה. הו”ד בב”י יו”ד סי’ ק”כ] לטבול בלא ברכה, לפי שהוא לנוי. ואף דעכ”פ בעי טבילה לחומרא, היינו ג”כ לפי שהציפוי הוא בפנים, ועיקר התשמיש הוא תוך ציפוי. ומה שמע”ל כתב – ועוד, אפילו תימא שהוא בטל לגבי דעור, א”כ אוסיף מיא וקימחא, והרי הוא כאילו עושה הבתים גופייהו ממה שאינו עור וכו’. אני אומר, הבתים בעינן של עור, אבל הנוי שלהם, אף דבטל לגבייהו, אינו צריך להיות עור. והגע עצמך, נויי סוכה, הטעם דלא פסלי הסוכה, הוא משום דבטלים לגבי הסוכה. וכן לשון הטור בסי’ תרכ”ז – ואפי’ פרס סדין כו’, אבל אם הוא תוך ד’ לגג, בטל אצלו, כיון שהוא לנוי, עכ”ל הטור. ולדברי מע”ל נימא אדרבא, כיון שהוא בטל לגבי הסכך, הוה כמסכך בדבר שהוא פסול. אלא ודאי דהא ליתא, בטל הוא לגבי הסכך, אבל אעפ”כ הסכך נשאר עיקרו כמו שהוא. וכן הכא, גבי שחרות הבתים, בטל הוא לעור הבית, ונשאר עור כמו שהוא”.

הרי שכתב שתי סברות להתיר בבית שציפהו עור בהמה טמאה או זהב: א. שציפוי עיקר רק כשהתשמיש על הציפוי, ובבתים הוא להיפך, התשמיש בפנים ב. ציפוי לנוי אינו נחשב עיקר, אלא אדרבא בטל לכלי.

וסיים הנו”ב שם: “בהא נחיתנא בהא סליקנא, הני תפילין, תפילין דמרי עלמא נינהו, ויש בהם משום זה אלי ואנוהו. ואמנם בהא אפשר אסכים עמו, שאעפ”כ לא יהיה הטיח זה יותר עב מעור הבתים, שלא יהיה טפל יותר מן העיקר, וגם זה לחומרא”.

אבל בחיי אדם (נ”א כלל י”ד ס”ק ג’) צידד להחמיר מכל הטעמים שכתב הרב מבון, ולענין נידון דידן כתב: “ואני בער ולא אדע, וח”ו איני כחולק על רבי, רק תורה היא, ומכל שכן במצוה דגופא… דבודאי צפה הבתים בזהב פסול, ואפי’ אם נאמר דאין צריך לראות האויר. דקיי”ל דבכל מקום כלי המצופה בדבר שאינו מקבל טומאה טהור, כדאיתא בסוף חגיגה ובפרק כ”ב דכלים ובפרק (ו’) [ד’] מהלכות כלים ברמב”ם, דדוקא בכלי מקדש דגלי קרא, דאע”ג דמצופה נקרא עץ, ועיין סוף חגיגה בתוי”ט שם, וכ”כ רש”י (שם) בהדיא, ביצה כ”ג ע”ב ד”ה והעליונה[5]. וא”כ לאו דוקא בצפה זהב, אלא ה”ה בכל דבר שפסול לעשות ממנו בתים, פסול לציפוי. דכיון דתיק של עור בעינן, וכיון שמצופה בדבר אחר, ואם כן הבית של עור בטל לגבי ציפוי, ואין כאן בית של עור. והא דנקט הברייתא וכן הפוסקים זהב, היינו לרבותא, דאפילו זהב שהוא לנוי, אפ”ה פסול… אבל באמת הוא הדין כל דבר שאינו ראוי לבית. ולפי זה אם ציפן בעור בהמה טמאה, בודאי נמי פסול, כיון דפסול לבית”.

…”ועוד, דעד כאן לא הכשיר מורי ז”ל אלא הציפוי שאינו עומד, כמו שכתב בהדיא והעתקתי לשונו[6], דהיינו מלאכת סופרי פראג, דאי אפשר לקלוף מן הבית, והוא דבק מאד לבית, רק ע”י סכין נפרך לפרורין קטנים, ואין הקליפה דבוקה יחד. אבל אלו כמלאכת סופרי ק”ק סלאנים, שיכולין לקלוף הקליפה מן הבית, עד שנשאר לבן לגמרי, והקליפה השחורה היא דבוקה יחד כמו נייר או עור דק. אף על גב שהוא דק, הא אמרינן סוף חגיגה, לא שנא ציפוי עומד ולא שנא ציפוי שאינו עומד, וכתב שם די”מ ציפוי עומד, ציפוי דשיש דעב וחזק, וגם בלא עץ עומד מאליו, לכך לא חשיב העץ אבל שולחן של משה שהיה הזהב דק וקלוש, ובלא עץ לא מצי קאי, לפיכך העץ עיקר והציפוי בטל. ואעפ”כ מסקינן, דאפילו בציפוי שאינו עומד, הציפוי עיקר. וכ”כ הרמב”ם בפרק ו’ מהלכות כלים. ואם כן על כל פנים זה הוא ציפוי גמור, ואם כן הבית בטל לציפוי. ומכל שכן שקלפתי אותו מכל הבית והוא עומד בפני עצמו ולא נפרך, רק הוא כמו עור דק או נייר דק. ומה לי אם ציפה זהב או נייר או דבק אחר… ובזה לדעתי גם מורי מודה דפסול לשיטת הטור, וכמו שכתב בהדיא, כיון שאינו עומד, אבל זה עומד לעצמו”.

…”עוד כתב השואל, דאף אם נימא שהוא בטל לבית א”כ הרי הבית מדבר שאינו עור. ומורי ז”ל השיב על זה, דכיון שהוא בטל, אדרבה הוי כאילו דבר זה נמי עור, והביא ראיה ניצחת מנוי סוכה דבטל לגבי סכך, ולא הוי כמסכך בדבר פסול, אלא ודאי כיון דבטל לסכך הוי כאילו הוא סכך כשר. ואני אומר – רבי, מטונך, שהרי לדעת מורי, דוקא זהב דחשיב ולא בטל, משא”כ שאר דברים, וא”כ קשה מ”ש מנוי סוכה של זהב, דודאי סתמא אמרו – נוי סוכה, ואפילו טס של זהב במשמע. וקשה, הרי זהב חשוב ולא בטל, אלא על כרחך דשאני סוכה, דהתורה צותה שיעשו סכך כשר ותשבו כעין תדורו, וכמו שבביתו אדם תולה סמוך לתקרה לנוי, כן גבי סוכה, דהתורה לא הקפידה רק שתחת תקרת הבית יעשה סכך. וחיי הכותב שמצאתי כן בתשובת רשב”א סי’ נ”ה שהשיב, דמטעם זה מותר לתלות נוי סוכה. משא”כ בתפילין שהקפידה התורה, או משום שיהיה רואה האויר או עכ”פ השי”ן, ומכ”ש כשכל הבית מצופה, דאז התחתון בטל לעליון, וכיון דמצינו דציפה זהב פסול, הוא הדין לכל דבר.

…ולכן לענ”ד הטיחה הזו שעושין מקצת סופרי זמננו, שיכולין לקלוף בשלימות ומכל צד מן התפילין, כמו שקלפתי מכמה זוגות תפילין, פסול, כי אין בנו כח לחלוק על הטור וש”ע והאחרונים, ומכ”ש שאינו מבואר אף באחד מן הראשונים שיכתוב להיפך. והרוצה לצאת ידי כל הספיקות ישחיר רק בצבע שחור כמו הצבע תפילין שלי וכל בני ביתי, והם שחורים בחזותא בעלמא. והרוצה דוקא בהידור לפי שכלו, עכ”פ לא יהיה נקלף בפנ”ע, אלא בגלאנץ שא”א לקלוף בשום אופן ואז יקיים “ואנוהו”.

העולה ממחלוקת הנו”ב והחיי”א לענין רצועות שהדביקו עליהם סרט פלסטיק

זאת תורת העולה, שנחלקו הנו”ב והחיי אדם, אם כשציפה את עור הבתים, בצבע שאפשר לקלפו בשלמותו, יש לחוש שהציפוי עיקר, וממילא חשיב כאילו הבית אינו עשוי כלל מעור, או שאין לחוש לזה, כיון שהשימוש הוא בתוך הבתים ולא על הציפוי, וגם שציפוי שאינו אלא לנוי אינו נחשב יותר מהעיקר.

ובזה תלוי גם נידון כשרות רצועות עור שנצבעו בשחור כדין, והדביק עליהן סרט פלסטיק שחור. דלהחיי אדם, הרי זה כאילו כל הרצועה עשוייה פלסטיק ולא עור. אבל להנו”ב, כיון שאין משתמשים על הציפוי, וגם נעשה בעיקר כדי לנאות את העור, אינו פוסל[7]. 

 

דעת הפוסקים במחלוקת הנו”ב עם החיי”א, אם עור הבתים בטל לציפוי

הנה המ”ב (סי’ ל”ב ס”‘ קפ”ה) הנ”ל כתב לענין שחרות הבתים: “השחרות טוב יותר שיהיה בצבע שחור שאין בו ממש כלל, והתפילין יהיו שחורים רק בחזותא בעלמא. ומ”מ המשחירין במין גלאנ”ץ שאי אפשר לקלפו, אף על פי שיכולין להסיר מן הקלף ע”י פירורין דקין, אין להחמיר בדיעבד. ועיין במה שכ’ בסעיף מ”ח בבה”ל בשם הפמ”ג, שדעתו ג”כ דאין להחמיר בזה. אכן מה שחדשו סופרי זמנינו שמשחירין בטיחה שיכולין לקלוף בשלימות מכל צד מן התפילין, וצורתו כמו נייר שחור, זהו פסול [מספר נשמת אדם, ושהסכים אתו הגאון בעל בית מאיר, דלא כנוב”י, עי”ש”.

ומזה אין כמובן שום ראיה. דיתכן שפסל רק מכח שלשת הטעמים האחרים שכתב הרב מבון [אינו רואה את האויר, בל תוסיף, מחיקת השי”ן] לפסול בטיח שעל הבתים[8], דיש להחמיר שהציפוי נחשב לעצמו, ואינו בטל לבית, ודלא כהנו”ב ודעימיה. אבל אין מזה שום ראיה לפסול גם ברצועות, ולומר דהציפוי מבטל את העיקר, וכאילו אין כאן עור כלל[9].

סוף דבר, לא מיבעיא, דלדעת הנו”ב וסייעתו המכשירים אפילו בבתים שציפם בצבע נקלף [צויינו בשמותם בהערה 4], כל שכן שאין לחוש כלל ברצועות, ולדעתם רצועות שהשחירן כדינן וציפה אותן בפלסטיק, כשרות אף לכתחילה, אלא אפילו הפוסקים כהחיי אדם, הפוסלים בבתים [שצויינו שם], אין ראייה איך דעתם ברצועות, ורק בדברי החיי”א עצמו, וכן בדברי הגידולי הקדש (סי’ ל”ב ס”ק מ”ג, העתקנו לשונו בהערה 9) מוכח שדעתם לפסול בזה.

 

טעם נוסף לחלק בין נידון דידן לנידון הגמ’ בחגיגה

בשו”ת דובב מישרים (ח”א סי’ ס”ו) כתב: “בחפץ של מצוה, שאינו עומד רק לתשמיש דמצוה, ואי נימא דאם תיבטל העיקר להציפוי, שוב פסול למצוה, אזי ממילא לא שייך למימר דיתבטל אל הציפוי, שיפסל ע”י זה למצוה… לא שייך לדעתי כלל לומר, בכלי של מצוה והציפוי הוא בדבר הפוסל, שהציפוי הוא העיקר. דאם נימא כן,הוא פסול למצוה, ולתכלית אחר הא לא חזי. א”כ נתבטל עיקר תכלית הכלי, והיכי שייך לומר שהציפוי הוא העיקר, כיון שע”י כך לא חזי לשום דבר, וזה ברור. וע”פ זה יהיה מיושב נמי קושית הנו”ב סי’ א. שהקשה, אהא דמשמע מכל הפוסקים, שאם ציפה זהב או עור בהמה טמאה על עור הבתים, דכשר, ואמאי לא נימא שיבטל להציפוי. ולהנ”ל מיושב שפיר. דהכא בתפילין שפיר לא בטיל העיקר להציפוי, יען כי לא חזי רק למצוה, כדברינו הנ”ל”.

ולפי זה פשוט שאין לפסול מטעם זה עצמו, אף ברצועות שהדביק עליהן סרט פלסטיק, דכיון שאם נאמר דהציפוי עיקר, יפסלו הרצועות, שוב העור עיקר, ואין הציפוי פוסל. 

 

אם להלכה ציפוי מבטל את העיקר

והנה כל דברינו עד כאן אזלי, לפי מה שנקטו הרב מבון ואחריו הנו”ב והחיי”א בפשיטות, שמסוגיא דחגיגה מוכח שהציפוי עיקר. אמנם גם דבר זה שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים, כמשי”ת:

דהנה בהמשך הסוגיא שם (כ”ז ע”א) איתא, על מה שכתוב במשנה שם (כ”ו רע”ב) – “כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת, מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים מפני שהן מצופין”: “אדרבה, כיון דמצופין נינהו, מיטמאו. אימא, וחכמים מטמאין מפני שהן מצופין. ואיבעית אימא, רבנן לרבי אליעזר קאמרי. מאי דעתיך, משום דמצופין, מיבטל בטיל צפויין גבייהו”.

והנה רש”י שם פירש: “מיבטל בטיל ציפויין לגבייהו, דרחמנא קרא עץ לכולהו, ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה”. ולפ”ז קאי הגמ’ גם למסקנא, אפילו לפי האבע”א בסברא הראשונה, שציפוי עיקר, ורק במזבח גלי קרא דמקרי עץ. וכך נראה גם מדברי התוס’ שם (ד”ה ואבע”א). 

ואכן הראב”ד (הל’ כלים פ”ד ה”ד) כתב: “אם לא היה לכלי בית קבול, וצפהו במתכת, מקבל טומאה ע”י צפויין. וכן מצינו במקצת מקומות, שהכלי בטל לגבי ציפוי”.

אבל הרמב”ם בפיה”מ (כלים פי”א ה”ד) כתב על מה דאיתא במשנה שם – קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה: “אם היתה הקלוסטרה הזו מאחד המתכות, הרי זו מקבלת טומאה, מפני שיש לה שם בפני עצמה. ואם היתה של עץ ומצופה בברזל או זולתו משאר המתכות, הרי זו טהורה. והוא אמרו ומצופה טהורה. לפי שכלי עץ אם היו מצופים בכלי מתכות, אינן מקבלין טומאה, ואפילו היה להן בית קבול, כמו שנתבאר בסוף חגיגה, במאמר חכמים שמזבח הזהב והנחשת אינן מקבלין טומאה, ועשו טעם הדבר, מפני שהן מצופין. והיסוד לכך, אמרו יתעלה – כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם. ואמרו בספרא – יכול שאני מרבה את חפויי הכלים, תלמוד לומר – בהם, פרט לחפויי הכלים. הכוונה, שאין עושין את המלאכה באותו הכלי עצמו, אלא באמצעות החפוי אשר עליו, והרי לא טמא ה’ מן הכלים, אלא אשר יעשה מלאכה בהם, בהם עצמם. וזה הוא ענין אמרם בחגיגה, שאם חפה אותם, כבר בטל אותם. וזכור כלל זה בכל מסכתא זו”.

ופירש המהר”י קורקוס (הו”ד בכס”מ בכלים שם), דנקט לעיקר כהאבע”א, ומפרש שהגמ’ חזרה בה, ולמסקנא לא אזלינן בתר הציפוי, אלא בתר עיקר הכלי. וכיון שבספרא מבואר, שכלי שאין משתמשים בו עצמו, אינו מק”ט – “ציפויין לא מיטמאו, דבטלים אגב כלי, דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו. והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא, כיון שמצופה. והלכך מפני שהן מצופין לא מיטמו, אין עיקר הכלי מקבל טומאה, ולכן הציפוי בטל לעיקר הכלי וטהור”.

אבל לשון הרמב”ם במשנה תורה שם: “חפויי המטה טהורין. וכן כל החפויין, בין שהיו של עץ או של עצם או של עור או של מתכת טהורין, שנאמר – אשר יעשה מלאכה בהן, פרט לחפויי הכלים. וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול שציפם במתכת טהורים ואין מקבלין טומאה. מאחר שציפם ביטלן, והציפוי עצמו טהור, כמו שביארנו”. ומשמע לכאורה להיפך, שהעיקר הוא הציפוי, וכיון שגזה”כ שציפוי אינו מקבל טומאה, גם העיקר אינו מקבל טומאה, דבטל העיקר לגבי הציפוי. וכ”כ בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי כ’): “שיטת הרמב”ם, דהכל תלוי בציפוי”.

אמנם הגר”א (יו”ד סי’ ק”כ ס”ק ט”ז, העתקנו את לשונו להלן) השווה את דברי הרמב”ם במשנה תורה לדבריו בפיה”מ, וכתב שלשיטת הרמב”ם, הציפוי בטל לעיקר הכלי.

ובדברי הר”ש מצינו סתירה. שבמקום אחד (כלים פכ”ב מ”א) כתב: “כלי עץ מניח בו כלי יין, כמו כוסות ואשישות, שייר בהן מקום הנחת כוסות שלא חיפן, ואם היו כולן מחופות שיש טהור ככלי אבנים, דבתר ציפוי אזלינן. ובפרק חומר בקודש (חגיגה כ”ו ע”ב) ובפרק שתי הלחם (מנחות צ”ז ע”א) אמרינן – לא שנא ציפוי עומד שקבוע במסמרות, ולא שנא שחיפה. ופליגי התם, דריש לקיש אמר, לא שנו אלא בכלי אגב ציפוי בטלי, דלא חשיבי כלי עץ, אבל עצי מסומים לא בטלי, ורבי יוחנן אמר אף עצי מסומים נמי בטלי”. הרי שנקט בפשיטות שגם למסקנת הסוגיא בחגיגה, ציפוי מבטל את העיקר.

אמנם במקום אחר (שם פי”א מ”ד) פירש את דברי המשנה הנ”ל – “קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה: “אם נעשה הקלוסטרא מברזל טהור וצפוייה ממתכת טמא, כמו שמזהבין כלי כסף לנוי, טהורה, דבתר עיקרה אזלינן”.

ומצינו שתי דרכים בביאור שיטתו: התוי”ט (שם פכ”ב) מחלק, דלענין מין הכלי המורכב מחומר המק”ט וחומר שאינו מק”ט, אזלינן בתר הציפוי. ורק אם הכל ממתכת, ומעורב מטמא וטהור, אזלינן בתר העיקר. וכך פי’ הגר”א (יו”ד סי’ ק”כ ס”ק ט”ז) בדעתו. אבל החזון איש (כלים פי”ג ס”ק ח’) כתב שכפירוש זה משמע שפירש המל”מ בכוונת הר”ש, ודחה פירוש זה: “אי אפשר לומר כן, דהא תנן סיפא, בסימפוניה אם יש בה בית קיבול כנפים, בין כך ובין כך טמאה, וזה לא יתכן לפרש בטומאה ישנה, אלא בפשוטי כלי עץ ומצופה מתכת..וגם קלוסטרא איכא לפרש הכי, דמצופה היינו קלוסטרא של עץ ומצופה מתכת. וצ”ע על הר”ש, למה נאיד מזה ולפרשה לענין טומאה ישנה. ומכל מקום על כרחך כוונת הר”ש, דבין לענין טומאה ישנה, ובין לענין קבלת טומאה, אזלינן בתר עיקרה. ועל כרחך צריך לומר, דמצופה דמשנתנו אינו כציפוי המבואר בגמ’ שלהי חגיגה, אלא מצופה דמשנתנו היינו כמו שדקדק הר”ש, כמו שמזהבין כלי כסף לנוי, וכיון שאין הציפוי אלא לנוי, בטל להעיקר”.

וא”כ לדעת התוי”ט והמל”מ והגר”א בשיטת הר”ש, הציפוי עיקר, ולדעת החזו”א בשיטתו, הציפוי עיקר רק אם עשוי לתשמיש, ולא אם עשוי לנוי (וכסברת הנו”ב הנ”ל).

והגר”א שם חלק על כל פירושי הראשונים וכתב: “לענין טומאה בציפוי מתכת על פשוטי כלי עץ, לא אזלינן בתר הציפוי וטהורה, כמ”ש בסוף חגיגה – ואב”א רבנן לר”א קאמרי כו’. ור”ל, לאו דוקא בשלחן של מקדש, דרחמנא קרייה עץ, ובמזבח, כמש”כ רש”י שם, אלא הוא הדין בכל הכלים. כמ”ש בפי”א דכלים – קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה, ושם הכוש כו’ ומצופין טהורין. ונדחק הר”ש שם, דעל ברזל טמא קאי. ולא היא, דלא מיירי שם בהכי, דקאמר – הכוש כו’ של מתכת טמאין, ור”ל מקבל טומאה, וכן הבבות שלפניה. וזה שכתב במתני’ דחגיגה – מפני שהן מצופין, ר”ל שר”א מטמא מפני המתכת שבהן, ורבנן מטהרין מפני שהמתכת הוא בציפוי. וכמ”ש – הכוש כו’ ומצופין טהורין. וכן פי’ הרמב”ם שם ובחיבורו פ”ד דכלים. אלא שדעתו אף בכלי קיבול המקבל טומאה, הציפוי מבטל לכלי וטהור. וסוגיא דשמעתין לא משמע כן, דפריך אדרבה כו’, ואף לאב”א לא קאמר אלא דהציפוי בטל לכלי, וכאלו לא היה מצופה. וחזר בו ממש”כ שם – ותיפוק ליה משום ציפוי כו’. דכל זה הוא לשינוייא קמא, ועבכ”מ שם. ומה שהביא ראיה מת”כ – כל כלי כו’ יכול שאני מרבה חיפוי כו’, לא מיירי בשל מתכת, דלא כתיב התם אלא בשל עץ ועור, וכמ”ש בספט”ז דכלים – זה הכלל, כל לחיפוי טהור. וכבר השיגו הראב”ד. ומכל מקום דבריו בזה נכונים, דבטל הציפוי לכלי, וכמ”ש בפי”א מה’ מטמאי מו”מ הלכה י”א, שציפוייהן בטלין לגביהן”.

הרי דלשיטתו, למסקנת הסוגיא בחגיגה, אזלינן בתר עיקר הכלי, ולא בתר הציפוי[10]. 

 

העולה לדינא מכל הנ”ל:

זאת תורת העולה מכל משנ”ת, דלדעת חלק מהפוסקים, ה”ה הנו”ב והגבעת פנחס והפמ”ג והחלקת יואב והדובב מישרים, שהכשירו אף בבתים, וכן לדעת הגר”א דאזלינן בתר עיקר [ולדעת הגר”א, כ”ה גם דעת הרמב”ם], רצועות שהושחרו כדינן וצופו אח”כ בסרט פלסטיק, כשרות לכתחילה אף למהדרין. ומדעת הפוסקים שפסלו בבתים, ובכללם המ”ב, אין לידע מה היתה דעתם לענין רצועות. ולא מצינו מי שפסל בפירוש, אלא החיי אדם והגידולי הקדש.

וכיון שלדעת הרבה גדולי האחרונים שכל ישראל הולכים לאורם, כהנו”ב והגר”א ובעל ההפלאה (בשו”ת גבעת פנחס) והפמ”ג, רצועות אלו כשרות אף למהדרין מן המהדרין, וכ”נ דעת החזון איש להלכה[11], וכן עולה מדברי שו”ת חלקת יואב ושו”ת דובב מישרים, ודאי מי שהשתמש ברצועות אלו, לא בירך ח”ו ברכה לבטלה, ולא הוי ח”ו בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין.

אמנם כדי לחוש לשיטת החיי אדם והמקדש מעט (בגידולי הקדש הנ”ל), ראוי לכתחילה שלא להשתמש ברצועות אלו, כמו שכתבו גדולי הרבנים בכרוזם הנ”ל. 

עוד עולה מכל הנ”ל, דלשיטת החיי אדם והגידולי הקדש, אין שום חילוק בין סרט פלסטיק, ובין צבע שאפשר לקלף אותו בשלמותו מהרצועה, ולדעת החיי אדם והגידולי הקדש, גם רצועות שנצבעו בצבע שאפשר לקלפו, פסולות אפילו בדיעבד, דחשיבי רצועות מהחומר שממנו עשוי הצבע, ולא מעור, ואף קודם שנקלפו פסולות, אם עכ”פ אפשר לקלפן בשלמות. ורק לשיטת שאר הפוסקים, שאפשר להכשיר רצועות שהדביק עליהן סרט פלסטיק, אפשר להכשיר אף רצועות אלו[12]. 

 

הערות:

[1] שהיתה בזה אונאה גם בטיב העור, שהוא עור שפאלט, שטיבו ירוד, ולא עור שלם, כפי שהוא ברצועות מהודרות.

[2] אמנם אף רצועות אלו הכשיר בדיעבד הגאון הגדול מזקני הוראה דארה”ב רבי יחזקאל ראטה שליט”א, בתשובתו שבקובץ גינת ורדים (סאטמאר, קובץ י”ח).

[3] כפי שביררתי אצל הסוחרים, רצועות אלו נמכרת לסוחר בארבעים אחוז ממחיר רצועה מהודרת.

[4] הנו”ב שם, וכן בשו”ת גבעת פנחס (לבעל ההפלאה סי’ מ”ד) ובפמ”ג (א”א סי’ ל”ב ס”ק ) ובשו”ת חלקת יואב (או”ח סי’ ג’) מכשירים, והחיי אדם (כלל י”ד סעי’ ה’) והבית מאיר (בתשובה שהזכיר החיי”א בנ”א שם ס”ק ד’) ושו”ת דברי חיים (ס”ס א’) ושו”ת העמק שאלה (סי’ א’) והמקדש מעט (סי’ ל”ב ס”ק קפ”ח ובגדולי הקדש ס”ק מ”ג) והמ”ב (שם ס”ק קפ”ה) פוסלים.

[5] ונוראות נפלאתי, שהחיי אדם עשה עצמו כאינו יודע, שהנו”ב דחה הראייה מגמ’ הנ”ל, וחילק דלא דמי לנידון הבתים משני טעמים, כמו שהבאנו לעיל, ולא השיב על זה מאומה.

[6] גם זה לא זכיתי להבין, דבסיכום דבריו לא התנה הנו”ב אלא שלא יהיה הציפוי עב יותר מהעור, ולא חילק כלל אם הציפוי עומד בפנ”ע.

[7] וראיתי לאחד מחשובי הרבנים שכתב (בקובץ גינת ורדים הנ”ל): “דעת החיי”א דפסל, היינו דוקא בבתים, דצריך לראות פני האויר, ולא ברצועות”, וזה טעות דמוכח, דהחיי”א פסל גם משום שהציפוי עיקר וכאילו אין כלל עור, וזה שייך גם ברצועות. ועתה חזר בו הרב הנ”ל וכתב תשובה להיפך, ושם כתב דאף להנו”ב פסול: “דהרי הנו”ב כתב לחלק בין הא דחגיגה דהולכים אחר הציפוי, כיון שמשתמשים על הציפוי, משא”כ בבתים של תפילין. ולפ”ז ברצועות שמצותן לקשור בהן תפילין, וקשר עם העור והפלסטיק יחד, ואדרבא הפלסטיק חזק יותר מהעור, מודה הנוב”י דעיקר הרצועות על שם הפלסטיק, ודינם כרצועות של פלסטיק שפסולות לתפילין”. ולענ”ד אין בזה שום סברא. דניכר לעין כל רואה, שהפלסטיק בפנ”ע ראוי לקשירה פחות מן הרצועות, ומה שמדביקים אותו הוא בעיקר לנוי, וגם כדי להוסיף חוזק לרצועות, שבהן עיקר הקשירה, ופשוט דלדעת הנו”ב יש להכשירו. וראה עוד מה שהבאנו להלן משו”ת דובב מישרים, שלסברתו פשוט שאין מקום להחמיר מטעמים אלו.

[8] וקצת משמע כן, ממה שלא הזכיר דין זה כלל לענין רצועות.

[9] וזו נראית כוונת הרבנים, שכתבו בכרוזם הנזכר, לעיין במקור דברי המ”ב, דהיינו בחיי”א הנ”ל, שדעתו באמת לפסול גם מכח הטעם דהציפוי עיקר, ומבטל את העור, כאילו אינו. ובזה לא מצינו לא חבר, אלא הגידולי הקדש (שם ס”ק מ”ג) שכתב: “כיון דעור הנדבק לבתים מבחוץ הוא מטמאה, הוי כעיקר הבית מטמאה, או עכ”פ הוי כבית שמורכב מטמא וטהור יחדיו” [ודו”ק בלשון החיי”א, שכתב בנ”א שם: “ושלחתי תשובה זו להגאון בעל בית מאיר, ושלח לי העתק מתשובה שכתב להגאון רבי עקיבא איגר. וחיי הכותב שברוב הדברים כוונתי לדעתו, וממש כל מה שכתבתי בפי’ הברייתא והמשמעות מרמב”ם ופי’ במרדכי כתב ג”כ, והשיב לי שבאם שנקלף, יש להחמיר]. והרב הנזכר בהערה 7 כתב בתשובתו האחרונה, דגם לשון הב”ח סי’ ל”ב מורה, שדעתו לפסול מטעם זה, שכתב: “ונראה דבכלל מה שכתב הרמב”ם ורבינו, שאם עשאם מעור בהמה טמאה פסולה, הוי נמי אפילו היו הבתים מעור בהמה טהורה ואח”כ טלה עליהם עור בהמה טמאה, דגם כן פסולה. דגם כשטלה עליהם עור עשייה מיקריא, והיא דעת כל הפוסקים”. ושגג בזה ברואה, דפשוט שאין כוונת הב”ח אלא ליישב את לשון הרמב”ם והטור, שכתבו – עשאם מעור בהמה טמאה”, דאעפ”כ אפש”ל דמיירי כשטלה עור בהמה טמאה על טהורה, אבל לא מיירי כלל בטעם הפסול, ובהמשך דבריו הביא הב”ח את דברי המרדכי, לפסול משום בל תוסיף. 

[10] ובחזו”א שם רצה מתחילה לפרש בכוונת הגר”א באליהו רבה שם באופן אחר, דאין כל הכלים שוים, דרק אם עיקר תשמיש הכלי על הציפוי, או שהציפוי מסייע בתשמישו, אזלינן בתר ציפוי (והיינו כעין סברת הנו”ב), ושוב ראה את דברי הגר”א ביו”ד הנ”ל, שלמסקנת הסוגיא בחגיגה, אזלינן תמיד בתר עיקר הכלי, ולא בתר הציפוי, והניח בצ”ע.

[11] דלפירושו בדעת הר”ש, ציפוי העשוי לנוי אינו מבטל את העיקר. ולמה שהעלה בדעת הגר”א , לפי דבריו ביו”ד, אין ציפוי מבטל כלל את העיקר.

[12] והנה הרב הנזכר בהערה 7, בתשובתו הראשונה שהתיר רצועות אלו כתב: “נראה עוד, דאם צבעו כדרכו, ומפני איזה קלקול בעור לא נדבק היטב, אלא נקלף מן העור, כל זמן שלא קלפו כשר, דאין מה שיכול ליקלף סיבה לפסול, אלא דאם עשה הצבע בסממנים אחרים שיכולים לקלפו בשלימות, הרי הוא עומד לעצמו, ואינו בטל להבית. אבל אם צבע כדרכו ומחמת סיבה צדדית נקלף, אף להחיי”א אין בו בית מיחוש”. ולענ”ד כל מעיין בצדק בדברי החיי”א, יראה דאינו כן, אלא דכל שהציפוי יכול להקלף בשלימות, הציפוי עיקר, וחשיב כרצועה של צבע ולא של עור. ובר מן דין, הרצועות שהצבע העליון מתקלף מהן, היינו משום שעירבו בו לק להבריקן, וא”כ גם לשיטתו יש לפסול, כיון שהשתמש בסממנים אחרים, שמחמתם יכול הצבע להקלף בשלימות.

 

 

#2570
#22152
#37800