I have motion sensor lights in my back yard. Can I let my dogs out to the yard to do their business because I don’t walk them on the leash on Shabbos?
Permitted.
Still it is better if you disable the sensors before Shabbos.
Sources:
בירושלמי שבת ה, ד שאין זכרים יוצאים בעגלה תחת האלי׳ מפני שעושה חריץ, והובא בערוה״ש שה, יד. וראה קה״ע ופנ״מ דקאי כמ״ד שדשא״מ אסור. ולכאורה עדיפא הו״ל מפני שהוא פס״ר. ובפרט דלעיל בירושלמי שם שבת ה, א, בתחילת הענין, בההיתר לצאת בשיר אף שעושה חריץ, דקאי כר״ש. וכה״ק במראה הפנים שם. ואם נאמר שתלוי אם הוא פס״ר – מתיישב בקל. אלא שיש לברר המציאות. ועוד, דאולי ס״ל לקה״ע ופנ״מ דליכא למימר משום פס״ר, דהא לא ניחא לי׳ בכך ברה״ר (וכן בארעא דלאו דידי׳).
גם יל״פ בירושלמי באו״א, דבבהמה ליכא פטורא דדששא״מ, ושאני כשיוצאת בשיר שהחריץ נעשה ע״י האדם. ובכל אופן, בבבלי פי׳ באו״א וקשה להוכיח לכאן או לכאן.
שו״ר שהעיר בזה בדברי חיים (לרח״ז שרל) עמ״ס ע״ז, סוגיא דנסיוני ושביתת בהמתו ז. וכתב כנ״ל לחלק בין שיר שאדם עושה החריץ לעגלה.
אבל ראה שו״ת אבנ״ז או״ח נז, ה, שכתב להוכיח מתוס׳ שבת נג, ב ד״ה כאן, שגם בבהמה איכא פטורא דמשאצל״ג, וגדר מלאכת מחשבת בבהמה – מה שהאדם חושב. וראה גם בדבריו באג״ט חורש א ד״ה ונראה. וראה צמח דוד לשו״ת רעק״א ח. וכ״כ באמ״ב שבת ז, שמצרפים מחשבת האדם למעשה הבהמה .ושם גם בנוגע למתעסק בשביתת עבדו כשהאדון יודע. וראה קה״י פסחים נב. ולפ״ז, בנוגע לדשא״מ, איכא למימר לכאן ולכאן, שהרי מצד האדם ליכא מלאכת מחשבת. ותלוי בגדר פס״ר, אם הוא כמתכוון, או שכך אסרה תורה.
אלא שאין להוכיח מזה להדעות ששביתת בהמתו היינו גם ללא פעולת האדם, והיינו כשיצאה מאלי׳, דדברי התוס׳ קאי רק לסברא שהאיסור מחמת הבעלים. ולדינא קייל״ן שהאיסור גם כשיצאה מאלי׳, שכ״פ במג״א שה, כב. לבוש שם א. וכ״ד אדה״ז שם א. וכדבריהם כ״ה במאירי בפתיחה לפ׳ במה בהמה. ובע״ז טו, ב. וכ״מ בריטב״א ע״ז שם ד״ה מי דמי: כמו שהוא מוזהר על עצמו. וס״ל שג״ז בכלל למען ינוח. ובכל אופן, לעניננו, בפס״ר אכתי מקום לומר לחייב. אלא שכנ״ל קשה להוכיח לדידן דקייל״ן כבבלי שהביאו טעם אחר. וראה ירושלנו ט תשע״ו ע׳ קיט בשם הגריש״א בנוגע לרכיב אלקטרוני המחובר לבהמה להתיר.
והנה, ליכא למימר לפטור כאן מחמת שאין האדם נהנה כלל – ראה שו״ת חת״ס סב. אג״ט הגהות בסוה״ס למלאכת חורש – דלמג״א ואדה״ז אפילו ביצאה מאלי׳ שלא לדעת האדם עובר. וא״כ גם כשאינו נהנה. וכ״כ לדחות דברי חת״ס באמ״ב שבת א. וראה גם שו״ת מהר״ם שיק או״ח קיב שההחת״ס אמרה להלכה ולא למעשה. (אלא שהגרשז״א כתב לחדש בשש״כ כז הע׳ יב, שמה שחייב כשיצאה מאלי׳ היינו כיון שהטעינה מע״ש. ודוחק. ולא נרמז בפוסקים. ושו״ר כן בזכרון ישכר על משניות שבת לעוינטל שבת ה, ב אות סד. (ולהעיר מדעת הרי״ד שבת קנג, ב, וע״ז יד, ב, איפכא, שכל האיסור דשביתת בהמתו הוא רק כשהתחיל בשבת, ולא מבעו״י. אלא דלדידי׳ ליכא איסורא בעשתה מאלי׳. ולכאורה תלוי אם הוא מחמת צער הבהמה או מדיני הבעלים. וכ״כ בזו״ת שו״מ קמא ג, סד ד״ה ובזה). וגם ל׳ אדה״ז ״בהמתו הוציאה״ משמע שעשתה מעצמה. ואם נאמר שלמג״א האיסור מחמת צער הבהמה וכדלקמן, אין להעמיד הדברים דוקא בהטעינה מבעו״י). וראה אדה״ז שה, לו שחייב למחות ברוכב שעושה מלאכה, אף שאינו לדעת הבעלים, ודלא כביהגר״א שה, כג. וכ״ה בר״ן ע״ז שם, בהלכה ולא שמעה קולו שעובר. וי״ל שהוא בדומה לשביתת בנו שחייב להפרישו גם בעשה מאליו. אלא שאינו דומה לגמרי, לדעת מג״א ודעמי׳ שבבהמה אסור גם בעשתה על דעת עצמה (והרי כ״ד שו״ת הרשב״א א, נט להשוותם לפטור בכה״ג). ובכ״מ שבבהמה חמור יותר מבנו – ראה שו״ת חק״ל או״ח צג. חת״ס או״ח פג. והנה גם לדעת הגרשז״א – הרי כאן הרי הוא מוציא אותה בעצמו למקום שתדליק האור.
ונראה עיקר להיתר מטעם אחר, שה״ז ממש בגדר יכול יחבשנו בתוך הבית, לפי שצער הוא לה. וכיון שעושה להנאתה ליכא איסורא, שזהו פי׳ תן לו נייח – ראה אג״ט חורש יב. (ולא מטעם שהיא מלאכת עצמה וא״צ למנוע כברשב״א שם, דלדידן העיקר לדינא שג״ז אסור ומצווה להפרישה. ולדידי׳ עכצ״ל שההיתר שנתחדש כאן להעמידה ע״ג עשבים, אף שבלא״ה עושה מאלי׳ – דקאי במעמידה בידים שם. וכ״כ באמ״ב שם. וראה גם בני ציון ליכטמאן רמו, ט ד״ה ולדעת הרי״ד). וראה במח״ב שה, א בנכרי המוליכה לשתות, שג״ז נייח לה. וכ״ה בקרבן נתנאל לרא״ש ביצה ה, ב. אבל במג״א שם טו ואדה״ז לה משום שחי נושא א״ע. וראה מג״א שה, ז. (וראה בני ציון ליכטמאן דל״ד לתלישת עשבים, שאינה יודעת שתשתה, וגם אם יודעת ההנאה אחרי המלאכה. וכ״כ בשו״ת ומצור דבש או״ח ח שאין להתיר מטעם ההנאה שתשתה אח״כ). ולהעיר מט״ז או״ח קכח, לט בכהן שמוחל על כבודו, דנייח לי׳ בכך ודומה לתלישת עשבים דבהמה). וראה שו״ת מהרם שיק או״ח ב, קמו בהיתר חליבה בשבת. וראה גם שו״ת שבה״ל ג, נב באופנים אחרים שמצטערת. (וכ״ה גם למש״כ אבן העוזר למג״א שכח, נג שאין להתיר באופן שרק לא יהא נייח אלא רק בצער, שכ״ה בנדוננו. וראה משה״ק עליו להורות נתן ט, פא, לה. שש״כ כז הע׳ יח. אלא שלסברת האבהע״ו שם, שבעלוקה ל״ד לתלישת עשבים, דהתם כוונתה רק למלאות כריסה, ולא לתלישת עשבים, משא״כ בעלוקה שכוונתו שתמצוץ – יוצא לנו צד היתר נוסף בעניננו, שאם יחבשנה בתוך הבית יהא לה צער ממש, ולאידך אין לבעלים כוונה שתעשה מלאכה כלל). וכש״כ להדעות שעיקר המצוה שתהא במנוחה ולא תצטער. ובפנ״י שבת נא, ב כתב יתר על כן שרק במלאכה שמצטערת כחרישה וטעינה אסרה תורה ובהוצאה היא רק מדרבנן. וראה שו״ת בא״מ קונטרס עלעקטריק נו. ונראה שלהסברא שגם בעשתה מאלי׳ וגם כשאין הבעלים נהנה אסור ה״ט דס״ל שהעיקר שתהא במנוחה. ולפ״ז כל שאינה מצטערת במלאכה ליכא איסורא. וכ״מ במג״א רמו, יב שהאיסור מה שמצטערת. ואולי איכא למידק בל׳ אדה״ז שכד, י שכתב: וזו היא נייחא שלה. ור״ל שאדרבה כך מתקיימת המצוה, ולא רק שהותרה משום שמצטערת, ונמצא שאינו נייח אלא צער. והוא כהל׳ במכילתא: הוסיף לו הכתוב נייח אחד.
אמנם במרדכי שבת קכב, א, רמז תה, שההיתר להניחה תולשת הוא ״שפעמים שיהא שורו רעב אם אתה אוסר לו״. וכ״ה בסה״ת הל׳ שבת רמז. ומשמע, שאין ההיתר מצד שתולשת מרצונה ולהנאתה. ולפ״ז אין לנו היתר בשאר מלאכות שבהמה עושה לרצונה. והוא מחודש. אלא שי״ל דעדיפא מינה קאמר. ולהגירסא בילקוט משפטים רמז שנד וכ״ה בפירש״י שם כג, יב שבא לשלול החבישה בתוך הבית, משמע שגם במביא לה מזונה בבית הותר להוציאה בחוץ מטעם זה גופא שלא יחבשנה. ואולי עדיף לה במחובר – ראה תורה והלכה בראשית ד, ח אות ח – עד, ד. וראה שו״ת שערי דעה א, יא שהותר לה מלאכת או״נ. ובשו״ת ומצור דבש שם שכוונת הצורה לעשות לה נחת ולא למנוע הרגלה הטבעי, ואף שאפשר להביא אבוס בבית, אין זו נחת לבהמה ויש להניחה בהרגלה. (ולכן כתב שם ברכיבה להשקותה שכיון שיכול להשקותה לחא רכיבה לא הותר מה״ט). ולהעיר, שבאבהע״ו שם בהאיסור להעלוקה למצוץ לא קאתי עלה לאיסור מטעם דהתם לא תהא רעיבה, שהרי כתב שאינה מצטערת. ואולי ג״ז בכלל דבריו.
והנה, באמ״ב שם ד״ה וראיתי לגבי דישה וטחינה, כתב שכל שעושה מעצמה ומרצונה ליכא איסורא, וכתב דמשא שאני שהוא נגד רצונה ובעל כרחה. והוא כעין דברי הגרשז״א, אבל באו״א, דלדידי׳ העיקר אם רצונה בכך או אין רצונה בכך, ולא אם הטעינה הבעלים או עשתה מעצמה. ואין לומר שהדלקת האור היא נגד רצונה שהרי נעשה מאליו ללא כוונה וליתסר, דא״כ ממנ״פ נקרא פס״ר דלא ניחא לא לה ולא לבעלים. אלא שגם דברי האמ״ב דחוקים. כמו״כ צ״ע בדבריו ממה שכתב אדה״ז שה, כח שא״צ למונעה לצאת חוץ לתחום – וראה א״ר שם כג – והוא טעם מיוחד בנוגע לתחומין, יעו״ש. ומשמע דאל״ה אסור גם בעושה מאלי׳ ולצורך עצמה. עוד קשה דמכאן משמע שגם שהוא נייח לה בעצם הי׳ אסור. ובהכרח לומר שיציאה חוץ לתחום כזה אינו בגדר נייח. ושוב מצאתי במשחא דרבותא שה, כג, דלדידה ליכא נפקותא אם הוא בתוך התחום או חוץ לה, ולכן אין זה צער. (אלא שבסו״ד נטה קו מזה וס״ל שאכן יציאה חוץ לתחום היינו נייח לה. אבל מסתימת אדה״ז ושאר פוסקים מוכרח שלולא ההיתר דתחומין הי׳ אסור ואינו בגדר תן לה נייח. ואכן בתורת שבת שה, כד, כתב להתיר ביצאה מאליה עם משא מחמת שהוא נייח. ושאר רבוותא על כרחך ס״ל שהמשא אינו נייח). והא אין לומר שבהדלקת אור לא איכפת לה אם יש אור או לא, ע״ד תחומין, וליתסר מה״ט – דסו״ס חובשה בבית ואיכא צער. ואין לומר שמ״מ עליו להסיר מראש החיישנים, שהרי לא חייבו להסיר העשבים בכדי שלא תתלוש.
וזהו נוסף לכך שרבו הסברות להקל בכל עיקר הענן דחיישני תאורה חשמל. וראה כאן:
ובשביתת בהמתו הותרו איסורי שבות.
#25074
