Can a Ba’al Teshuvah Speak About His Past?

 

Question:

I remember learning somewhere in Gemara that one should not publicize Aveiros bein adam lamakom but one should publicize Aveiros bein adam lachaveiro.

Is this halacha lemaaseh?

If it may help others, is it okay for me to speak about my past Aveiros? Like if someone is going through something which I went through.
What about just speaking freely while speaking to people who are struggling in Yiddishkeit, in order to show them that they can also do Teshuva?

 

Answer:

The reason this shouldn’t be done is because it appears as though one doesn’t care about the fact that they sinned and it sounds disrespectful towards Hashem.

See here:

האם יש ענין שלא לפרסם דבר חטא (כגון לומר לחבירו, אוי! שכחתי להתפלל מנחה, וכיו”ב)? ומה המקור לזה?

In the case where – as you mentioned – it is of assistance to other people it may be done, but it shouldn’t be done publicly.

 

Sources:

בשו”ת פנים מאירות ח”ב קע”ח שאסור לפרסם אפי׳ בכדי שיתבייש, ורק בע״ז ולגבי קרבן הותר, והובא בשע”ת סי תר”ז סק״ב. אבל ראה שם בשע״ת שהביא מש״כ הו״ע בהגהות יד אפרים על אתר, ע״פ סוטה ז, ב, שמותר לפרסם כי היכי דלא ליחשדו אחריני. ובס״ח כב מצינו שכתב יתר על כן שצריך לפרסם בכגון דא. וראה משה״ק במנ״ח שסד ע״ז. וצ״ל דס״ל שכל שהוא לצורך ש״ד. וטעמא דמילתא שזה גופא כבוד שמים, שעושה מה שבידו שלא יחשדו אחרים. וכ״כ במים חיים (להפר”ח) על הרמב”ם הלכות תשובה פ”ב ה”ה, שלצורך שפיר דמי. וכ״מ קצת בשו״ת נוב״י או״ח קמא לה ד״ה ולכן העצה: למה יפרסם הנואף את עונו בחנם.

וראה בס״ח כא שמותר להגיד לאדם צדיק וצנוע בכדי שיורה לו דרך תשובה. והב״ד בכה״ח תרז, יד. וכ״ה גם בשל״ה מס׳ יומא נר מצוה. ובפנים מאירות שם. וראה גם שו״ת אג״מ או״ח ד, קיח.

ומש״כ בבן יהוידע ברכות לד, ב שגם בכגון דא הוא בגדר חציף עלי, לפי שאין בזה צורך כיון שיכול לשאול בעד אחרים ולומר שאחד עשה כך וכך ומה התיקון שלו – תמוה, שלא נראה חציפות בכגון דא שהוא בכדי לקבל דרך תשובה. וגם העלים עינו מכל הנ״ל. ועוד שכשמדבר בעד אחרים – לאו דוקא שדרך תשובה שנותן החכם יתאים למהותו. (ובס״ח שם אכן הביא ב׳ האופנים לומר לאדם צנוע או לשאול על אחר. ובפשטות תלוי לפי הענין).

ואין להקשות, דהא אנן קייל״ן שבחטא המפורסם מותר לגלות גם בחטא שבין אדם למקום (וראה משנ״ב תרז בשעה״צ ג. שיחת י״ג תשרי תשמ״ב). ובס׳ המאורות יומא פו, ב כתב שצריך לפרסם בכדי שאחרים ילמדו ממנו לשוב ולהיכנע ממעשים שאינם מהוגנים ואז יהי׳ בכלל מזכי הרבים. ומשמע שבחטא שאינו מפורסם לא מהני הך טעמא – די״ל שהוא רק טעם שצריך לגלות, אבל רשות נתונה גם כשאינו מפורסם, באם הוא באופן שעי״ז יורה דרך תשובה. ומ״מ להלכה גם בחטא מפורסם אין חובה גמורה רק רשות – ראה מג״א תרז, ב. אדה״ז שם ד. ובכ״ז אין סתירה, שאף שהוא רק היתר לגלות, היינו שאין בה חציפותא, אבל אה״נ גם כשאינו מפורסם יש היתר כשהוא לתועלת. ולהעיר, שבראשונים כתבו טעמים אחרים לההיתר לגלות בחטא מפורסם – בכדי שיתבייש (רש״י יומא שם. ראב״ד הל׳ תשובה שם), שלא יחשדוהו (מנורת המאור רעט. מאורות שם), או לקדש ש״ש לכפר על חילול השם שעשה כשעבר (שע״ת לר״י א, יח).

כן להעיר שפמ״ג תרו בא״א א כתב בטעמא דמילתא ששבח גדול לשב שיתוודה ברבים שעי״ז ילמדו ממנו לשוב. וקאי בעבירות שבין אדם לחבירו. ומשמע שבין אדם למקום לא מהני הך טעמא, לפי שסו״ס יש בזה חילול השם. (אבל בכס״מ שם הביא הטעם שברש״י שאחרים יבקשו רחמים שימחול לו חבירו. ולפ״ז י״ל שכל שעושה לצורך תיקון החטא ליכא משום מיעוט כבוד שמים).

ועכ״ז נראה שיש צד היתר גם בין אדם למקום מה״ט, כל שאינו מפרסם ברבים ורק ליחידים. וכ״ה בפנים מאירות שם דכיון דאין רבים יודעים מזה לא הוי מפרסם חטאי׳.  ומוכח כן ברש״י סוטה ז, ב ד״ה מאן דמפריט שכתב ״לרבים״. וראה גם חדא״ג מהרש״א ברכות לד, ב.

ובאמת יש קצת ראי׳ להתיר גם לגלות לרבים מע״ז ד, ב ומהר״ם שם, שנכתב מעשה דוד כדי ליתן פתחון פה לבע״ת. ומ״מ אין לנו ללמוד משם היתר לכאו״א לגלות ע״ע. ושו״ר להתיר לגלות לרבים מה״ט, בס׳ הליכות בין אדם לחבירו א הע׳ מה בשם הגריש״א, אבל התנה שלא יספר פרטי החטאים רק בכללות. וראה גם שמועת חיים יומא פו, ב – ס, ג.

 

 

#19945