May a Goy who is in the process of becoming a Ger put on Possul Tefillin?

 

He may. He may even put on kosher Tefillin if necessary, if he is in the process of giyur.

 

Sources:

ע״פ דין, הרי מותר גם לב״נ – ראה רמב”ם מלכים י, י.

ואף למש״כ ברדב״ז שם ש״במצות שצריכין קדושה וטהרה כגון תפילין ס”ת ומזוזה אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן״ (וראה שו״ת אג״מ יו״ד ב, ז שהחמיר טפי. ואכ״מ) – ה״ז רק מחומרא. (ומה שעבד שהניח לו רבו תפלין יצא לחירות – הוא רק לפי שאין דרך עבדים להניח תפלין (פירש״י ד״ה שהניח – גיטין מ, א) ולא איסורא (ראה שם תוד״ה כשרבו. תוס׳ הרא״ש ורשב״א שם. ולהעיר משו״ת מהר״ם אלשיך קי ד״ה בדיני אתרוג בטעם שאין מניחים לעבד כלאשה. ואף גם למש״כ הר״ן סוכה י, א שבהנחת תפלין איכא איסור לעבד מפני זלזול קדושתן – הרי כתב שלמ״ד נשים סומכות רשות מותר. ולמסקנת הר״ן הותר אפי׳ כשיש צד איסור שלא במקום מצוה. ומה״ט הניח טבי תפלין ולא מיחה בו ר״ג, יעו״ש. וצ״ל שמה שאין להכניס תפלין בבית גוי (שבת קכז, ב), וברי״ף הל׳ תפלין – בסוף מס׳ נדה – נקט לה בלישנא דאיסורא – אינו איסור גמור, ובכ״מ מצינו ל׳ אסור והוא ממדת חסידות. וכ״מ משו״ת תרוה״ד ו, שהתיר להתפלל בבית גוי בדאא״פ, והובא לדינא ברמ״א או״ח צד, ט. ועוד ועיקר, שהוא רק כשהגוי עובד ע״ז, משא״כ בב״נ).

וכ״ז אינו שייך להעומד להתגייר. ולא גרע מקטן שהותר לו להתחנך לפני שנעשה גדול גם בתפלין.

ובמכ״ש מזה שמותר לו ללמוד תורה כשעומד להתגייר (ולדעת תו״י יבמות מח, ב הותר לו אפי׳ לשבות. ובס״ח תרצ שאין להאכילו נבילות וטריפות), אף שאסור מדינא וחייב מיתה – ראה חדא״ג מהרש״א שבת לא, א. שו״ת שאילת יעקב א,סז. ועוד. וכ״מ ברמב״ם מלכים ח, י: לכל הרוצה להתגייר. (אבל בשו״ת פאר הדור לרמב״ם נ ״ימנע מת״ת עד שיתגייר״ . אפויל״ד שאין הכוונה לשלול העומד להתגייר. ולכאו׳ לא גרע ממה שהתיר לנוצרים וכו׳. ולדעתו כל האיסור לישמעאלים ״שיפרשוה לפי הקדמותיהם המופסדות״, ול״ש כן בעומד להתגייר).

וה״נ צריך הוא בכך שיהא בקי ורגיל אח״כ. וראה לקו״ש יז ע׳ 70. אבל ראה לקו״ש לה ע׳ 67.

ולהעיר גם מהסברא (ראה שו״ת שם משמעון חו״מ ד. זקן אהרן תנינא יו״ד עא. נטע שורק פ׳ ברכה. זאת ליעקב כתובות יד.  שכיון שעומד להתגייר דינו כבר עתה במקצת כישראל, לגבי איסור לימוד תורה (ולא רק שהתירו לו מחמת ההכרח). ועכ״פ אין לנו להחמיר בדבר שמעיקרא לא נאסר מן הדין כהנחת תפלין.

וגם לדעת סדר משנה יסוה״ת ב, ב (והב״ד בהגהות רעק״א לרמב״ם מלכים י, ט) ושו״ת רעק״א קמא מא שאין ללמדו תורה בעומד להתגייר – היינו רק בפרטים שאינם נוגעים לגיור – ראה שו״ת מנח״א ד, סג. מנח״י א, לו, ו. יבי״א ב יו״ד יז. (ובשו״ת מחנה חיים א, ז – פי׳ באו״א קצת). ובשו״ת אג״מ יו״ד ג, צ, חידש יתר על כן בדעת רעק״א דמיירי רק כשמאיזה סיבה (חוק המלכות) אינו יכול להתגייר עדיין. וראה גם שו״תבן יהודה נ. (ואף שכ״ה העובדא בשו״ת רעק״א שם – דבריו אינם עולים יפה בד׳ סדר משנה). [ולדעת המאירי סנהדרין נט, א הותר גם ״אם חקירתו לדעת לבוא עד תכלית שלמות תורתנו עד שאם ימצאנה שלמה יחזור ויתגייר״. וראה שו״ת שרידי אש ב סוסי׳ נו, וצי״א כא, כה – בדעת המאירי. אבל בשו״ת אג״מ יו״ד ב, ז, כדרכו, שדברי המאירי ״בודאי ט״ס״].

ולהעיר מע״ז ג, ב שנעשו גרים גרורים ומניחין תפלין. אבל במאירי שם שנתגיירו ע״י הדיוטות ומחזיקים אותם בי״ד הגדול כגרים.

ומה שכתבו לחשוש דילמא נפיק מינה חורבה שישא ישראלית – הרי בכל הנ״ל מוכח דלא חיישינן להכי. וברדב״ז כתב רק שחוכך להחמיר מחמת קדושה. ובנדו״ד שיודעים שעומד להתגייר בלא״ה אין בית מיחוש. ומה״ט גופא ואין לחוש מחמת איסור למכור טלית לגוי, שמא יתלוה ישראל עמו בדרך ויהרגנו וכו׳, ונימא דהה״נ בתפלין – שהרי כאן ידוע שאינו יהודי. ועוד, שכתב בחיי״א יא, מב, שבזה״ז אינם חשודים על ש״ד. ואף גם למש״כ בכה״ח כא,יב, דאיתא ואיתא, וכן ל״ע שמענו בזמננו – הרי ל״ש בכזה שעומד להתגייר ורוצה להסתפח לנחלת ה׳. וכן אין לנו לחוש על גוף הנתינה לגוי, שלא יהו מצוות בזויות, כבנתינת טלית לכובס נכרי. שהרי אנן קייל״ן שמותר ליתן אפי׳ טלית לכובס נכרי (אדה״ז כא, ד). וגם למש״כ הרמ״א (שם ג) להחמיר – הוא רק חומרא בעלמא. וכבר העירו שד׳ הרמ״א סותרים למש״כ בד״מ השלם שם שלא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד בזה. ועכצ״ל כנ״ל שאינו מדינא. וראה ערך לחם שם שכתב ״טוב שלא תכבסנו גוי׳״. ובשעה״כ לסידור אדה״ז ב, ג, כתב שטה״ד דמוכח הוא ברמ״א, וצ״ל שנהגו להקל גם בזה, עיי״ש. וראה גם בא״ר כא, ה. וראה הגהות לסידור רבינו הזקן ט, ט – ע׳ סו – מש״כ מסדר התקיעות. ולפמש״כ בנהר מצרים ציצית ה, הבזיון הוא שהציציות נשחתים בזה. ול״ש כלל לתפלין וגם לא לנדו״ד. ואעיקרא דמילתא, הרי בנדוננו אין המוכר או המשאיל מבקש לדעת אם ליתן  לו תפילין, אלא שהוא שואל מעצמו אם להניחן, ושנא ושנא.

ושו״מ שכ״כ להדיא להתיר בנדו״ד בהגהות יד שאול יו״ד רצא. וכ״ה בחלק יעקב בחלק התשובות א בסו״ד. ודלא כאחרוני זמננו שהחמירו בזה. וחידשו דינים מעצמם לאסור לגוי תפלין, ושחייב מיתה. ואין לנו אלא מה שאמרו רז״ל לאסור שביתה ולימוד תורה. ומדינא הותר גם למול ב״נ, אף שג״ז אות. וראה בשו״ת ישא יוסף או״ח ג, יא בשם הגריש״א להתיר בנדון דידי׳. וראה בארוכה אוצר ברית אברהם הל׳ גרים ע׳ שעד ואילך.

 

 

#19460