שאלה: מה הדין בחתן שמסופק אם גמר ביאתו, האם יש לחוש לדם בתולים?

 

ואבהיר שאלתי:

כידוע, הבית יוסף מביא דעת הראב״ד שהובא בהגהות מיימוניות, שבוגרת בתולה אחרי ביאה ראשונה טהורה אם לא נמצא דם, וכתב עליו שכולם חלקו עליו. אבל הרמ״א צירף דעתו אם לא היתה ביאה גמורה רק הערה. וכמה פוסקים מחשיבים אפילו הכנסת כל העטרה לביאה גמורה, או ישנם שמחשיבים חצי אבר כביאה גמורה. אבל שיטתנו היא שרק אם היתה ביאה גמורה כפשוטו (כל האבר או המקסימום, כי תלוי לפי האצבעות) רק אז מוגדר כביאה גמורה. ודעתנו מיוסד כידוע על הסדרי טהרה והצ״צ.

וישנה שאלה מצויה לכל מורה הוראה, והוא מה הדין עם אחרי הבירור עם החתן והכלה יש ספק אצלם אם היתה ביאה גמורה?

אישית אני מחמיר כי זה נחשב לחידוש לסמוך על דעת יחיד (הראב״ד) ובפרט לשיטתנו בהגדרת ביאה גמורה, שחלקו כמה פוסקים על שיטתנו.

אשמח לקבל את דעתו? ועוד האם שמעתם מקילים בפועל? ואם כן, האם יש לזה מקור מפורש באחד מהפוסקים? אבל חשוב שיהיה לשיטתנו, כי אני מצאתי מקור לספק הערה, דהיינו ספק אם הכניס העטרה או לא, אבל אני מחפש בפוסקים לאלו שהולכים עם הסדרי טהרה, כגון אם ודאי הכניס חצי אבר אבל מסופק אם גמר ביאתו. (יש שציטטו פוסקים בספק אבל אינם מגדירים גמר ביאה כשיטתנו).

 

מענה:

בספק אין להחמיר.

 

מקורות:

בהקדמה שלרוה״פ דם בתולים מדרבנן (וגם להשי׳ דחיישינן שתתחלחל ופירסמה נדה – ג״ז הוא חשש מדרבנן לחשוש לדאורייתא). וברא״ש שהחמירו חכמים חומרא יתירה.

ומה גם בזמנינו שכולם בוגרות ורבות בנות שכלו בתוליהן. ולדעת הצ״צ בשו״ת אה״ע סכ״א ה״ז מיעוט המצוי. [ולכמה דעות אין להן טענת דמים].

והנה אנן קייל״ן להקל בהעראה וכמ״ש הרמ״א שנהגו להקל, דבתר פס״ד להצ״צ גרירין (אף שלאו דוקא נכתבו על ידו). וכ״כ כו״כ אחרונים, חכמת אדם, אבנ״ז, מהרש״ם, ועוד. וגם מאחבנ״י הספרדים – בא״ח ועוד. (ועיקר הסיבה מחמת צירוף שי׳ הראב״ד בלא ראתה דם שהביא כ׳. ולהעיר שברוקח כ׳ שכ״ד ״רוב הרבנים״ – כ״כ לפרש בשו״ת אמרי אש. אבל בסד״ט ועוד, פי׳ שהוא מעיקר הדין, שבהעראה ל״ח שמשירה בתולי׳, שבהעראה שכיחא שבעל בהטי׳. וכ״כ בשו״ת חת״ס ועוד).

והנה י״א שא״א בקיאין להבחין [ויש שר״ל ולפרש כן בד׳ הרמ״א שבענ״פ יחוש לא לשחוק בתינוקות – לפרוש כשהערה בודאי מחמת ספק. וכ״ז רחוק מהפשט] – הגהות יד שאול, ועד״ז בשו״ת בית שלמה, ערוה״ש ועוד. ולפ״ז יש שכתבו במסופק אי גמר ביאתו יש להחמיר. וראה שערי טוהר רסי׳ יג שבוודאי הערה וספק אם גמר ביאתו יש להחמיר. אבל ה״ט לפי שפי׳ בדעת הרמ״א שכל שיצא מכלל העראה ה״ז בגדר גמר ביאה.

אבל אנן קייל״ן להקל כנ״ל, ול״ח לכך [ופשטות ד׳ הרמ״א שלא לעשות בכוונה תחילה רק העראה. וכ״ה בלחם ושמלה. וכן מוכח שפי׳ בפס״ד. וז״פ]. וכ״כ למעשה בשו״ת לבושי מרדכי יו״ד סקי״ט גם בודאי הערה. והעיקר בכ״ז, דסד״ר לקולא. ואי״ז ככל ספק מחסרון ידיעה, לפי שאא״פ לברורי. וגם לדבריהם בפי׳ ד׳ הרמ״א – ה״ז רק חומרא לבענ״פ. ובימינו אלה ה״ז כמ״פ חומרא דאתי לידי קולא בכמה ענינים. וד״ל.

#17554