What is the Bracha on Schnitzel?
Question:
What is the Bracha on schnitzel? And what about when bread crumbs are used as a topping to other foods, such as baked salmon, breaded chicken, etc.?
Answer:
There is a debate about the Bracha of schnitzel and similar foods. Even though the breadcrumb coating is often there for the taste that it adds to the food, not only to prevent burning, it has been suggested that the common custom is to make Shehakol, not Mezonos, on them.
My opinion is that one should preferably say Shehakol/Hoadomo on a piece of the chicken/fish/vegetable etc. (without the breadcrumbs) and then say Mezonos on a different food. Alternatively, and this is more preferable, one can first say Mezonos on the breadcrumbs and Shehakol/Hoadomo on a different food.
For more on Bracha on Mixture of Foods, see here:
Sources:
למעשה המנהג הנפוץ לברך שהנ״ב. ועלינו לחפש בכל טצדקי ללמד זכות ליישב המנהג, ולא להיפך, אף אם בדוחק גדול. וכבר שקו״ט רבים ושלמים, וכדלקמן. ודעתי׳ העני׳ שמספק יברך על מין אחר, כבפנים.
ובטעם שעדיף שלא לברך שהכל לחוד מחמת ספק – עפ״ד מג״א רד, כו הובא בשו״ע אדה״ז רב, כד שבספק אם יכול לפוטרו בתוך הסעודה טוב יותר מלברך שהנ״ב שאז אין כאן ספק כלל. (וכבר האריכו רבים במה שלא הובא ד״ז בסדר ברה״נ שבסידור זולת לגבי אורז. וראה כאן ד״ה ולאידך).
ועוד ועיקר, מחמת הספק בברכה אחרונה, דאנן קייל״ן שאין בנ״ר פוטרת מעין שלש. ולאידך עוד ספיקות בברכה אחרונה – כשאין כזית דגן, או שאין כזית בכדא״פ. (ועד להסברא דלא סגי בשיעור זה עד שיאכל כל הפרס. וראה אצלנו במקורות ועיונים להלכה יומית אות תצג).
[ויש שהציעו מחמת הספק לברך במ״מ על מין אחר ואח״כ שהכל על גוף העוף מבפנים. אלא שד״ז תליא באשלי רברבי אם העוף נפטר בברכת מזונות על דבר אחר או רק בברכת מזונות על השניצל – ראה ט״ז רב, ב. פמ״ג פתיחה להל׳ ברכות יא. ושם כתב שבמג״א קעד, ט חולק. והוא ע״פ תוס׳ ברכות מד, א ד״ה באוכלי. ותלוי גם בחקירה אם טפל צריך ברכה ונפטר בברכת העיקר או שא״צ ברכה. אבל לכאו׳ לא קיימי הכא בתוס׳ למסקנא. וראה חזו״א או״ח כז, ט. והנה שם במג״א קאי בדין ביטול שהטפל מועט מאד, וכמעט שאי״ב ממשות, ואפשר שגם לט״ז א״צ ברכה – ראה גם פמ״ג שם ״אם לא שנחלק וכו׳״. ראה שו״ת חת״ס או״ח מז. והביא ב׳ אופנים בשיטת המג״א, ולדרך הראשון לא פליגי. ותמיהני מדוע נטה מדרך הראשון, דשאני הך דאנוסי שהוא טפל לטפל, משא״כ בנידון דהט״ז שאין כאן טפלות רק שברכותיהן שוות. והה״נ בנדו״ד במברך מזונות על ד״א, שהציפוי לא נפטר מדין טפל רק מחמת שברכותיהן שוות והיאך יפטור העוף. והוכחת החת״ס מדין פת הפוטר שאר מאכלים שאני שה״ז בגדר טפל. ובאמת איכא לפרושי באנוסי שהוא בגדר דעתו עליו. ותלוי גם בשקו״ט בשתה יין ואח״כ צוקער למתק הקאווע – ראה חת״ס שם. נשמ״א נה, ו. משנ״ב קעד בבה״ל ד ד״ה יין. כה״ח קעד, ו. וראה משנ״ב קעז, ה בשם הפמ״ג.
אמנם, לכאו׳ כ״ז ל״ש כ״כ לדין כל שיש בו, שעיקרו הוא שנעשה הכל בגדר דגן, ולא מדין טפל קאתינן עלה.
ובאמת, כמה אנפי איכא הכא ואין כל הנידונים והצדדים שוים וכבר צידד בזה בחת״ס – טפל גרידא, טפל מחמת שיין פוטר, טפל מחמת שבא בתוך הסעודה, ודין כל שי״ב. ולאו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו. וילע״ע.
גם יש לדון דלא מחית איניש נפשי׳ לפטור הספק (כמבואר בכמה דוכתי) ויכול להוציא כאו״א מהמינים בפ״ע ולברך עליהם ב׳ ברכות. אבל ד׳״ז אינו פשוט כלל בכגון דא, ובפרט שהדרך לברך ברכה אחת, ובסתמא פטר לכולהו.
גם אפשר לכוון מעיקרא שאינו מוציא מין השני (ראה שו״ע (ודאדה״ז) קעד, ד (ה). ובכ״מ), דכל דעביד לאפוקי נפשי׳ מפלוגתא לא הוה ברכה שא״צ (ב״ח תעג ד״ה ולענין ע״פ הנ״ל בסי’ קעד. ובכ״מ). ולכאו׳ כש״כ הוא מזה דנדחה מפני מאה ברכות – ראה קו״א רמט, ד, אבל הנזכר בפנים עדיף, דכל דפשיט טפי מעלי. ונתחבטו כמה במה שלא מצינו בכ״מ עצה זו בפוסקים. ואם מחמת שגורם ברכה שא״צ הרי הה״נ בשאר העצות עד״ז, אא״כ נאמר דהכא גרע טפי. ויש שבאמת חשו לדעת התבו״ש יו״ד יט, יז שאין בידו לכוון שלא לפטור, והובא בהגהות רעק״א לשם. וציין גם למג״א תרלט, יז. וכבר כתבו לחלק. וראה שע״ת שם יח. (ובמהדו״ח דשו״ע אדה״ז רו, ט ציינו בדעת אדה״ז לתבו״ש. אבל אינו מן הענין, דהתם קאי ״שכשבירך הי׳ דעתו גם על השני לאכלו אפילו לא הי׳ בדעתו בפירוש לפטרו בברכה זו״. אבל זו לא שמענו שאם הי׳ בדעתו בפירוש שלא לפוטרו שלא תועיל כוונתו. ולהעיר משו״ת הצ״צ יו״ד רלה, ו. ובהגהותיו שנדפסו מכת״י בקובץ יגדי״ת טו, מג – ע׳ קלח. וראה במש״כ הכותב ביגדי״ת שם ע׳ קנד. ולהעיר מס׳ המנהגים ע׳ 56. כן להעיר שבסדר ברה״נ ד, יב שינה הל׳ וכתב ״ולא הי׳ בדעתו כלל לשתות יין״. (אלא דהתם קאי בברכה אחרונה. ולגבי ברכה ראשונה לא הביא ד״ז בכלל. וראה העו״ב תתקסד ע׳ 62 והערות הת׳ מונטריאל ע׳ 54 – באו״א) ולא הביא ע״ד כוונה שלא לפטור)).
ובתבו״ש שם כתב לחלק בכמה אנפי בין הא דסי׳ קעד לשאר אופנים. אבל רוה״פ לא נקטו כתבו״ש. ועוד, שבנדו״ד דתרי מילי נינהו ורק שהא׳ טפל לשני, לכאורה גם לתבו״ש א״ש. אבל ראה שו״ת אר״צ א, ק שתלה בפלוגתא דתבו״ש ופר״ח. ועוד, שלהסברא שטפל א״צ ברכה ולא שנפטר בברכת העיקר, לכאו׳ גרע משאר אופנים, ולא מהני תנאי. וי״ל עוד, שגם להסברא שטפל צריך ברכה, אפשר דלא מהני תנאי, כיון שכך תיקנו לפוטרו בברכת העיקר.
ואכן מצינו שנסתפק בזה בפמ״ג ריב במ״ז ג אי מהני כוונה שלא לפטור הטפל. וראה תורת חיים שם. וכן נסתפק הפמ״ג בדברים הבאים מחמת הסעודה – פמ״ג קעז בא״א א (והוא דלא כב״ח הנ״ל במקום ספק דברים הבאים מחמת הסעודה. ולהעיר שדעת הפמ״ג בכלל – ריא במ״ז ב. פתיחה להל׳ ברכות י – דמהני כוונה שלא לפטור מין שבספק. וראה בדעתו בשו״ת מהרש״ם א, קסט). ובשו״ת אר״צ שם ר״ל בדעת אדה״ז בסדר ברה״נ ג, יד דלא מהני. והדברים עתיקים ויגעים].
ובנוגע העצות שבפנים – הנה, באופן השני, נחתינן לשקו״ט להדעות שברכת הטפל תמיד שהכל. ונמצא ברכת הציפוי שהכל להסברא שהיא טפל. וגם באופן הראשון – כשהמדובר בירק מצופה, ומברך עליו תחילה, לא פלטינן מהך ספיקא. אבל אדה״ז אף שהביא דעת י״א אלו בשו״ע ריב, ז, ובלוח ברה״נ ד, יא, אבל השמיט ד״ז בסדר ברה״נ. לאידך, באופן השני עדיף שמקדים מזונות לשהכל (אף שבמקום ספק לא קפדינן בהא – ראה שו״ת הצ״צ או״ח קטז בהבנת ד׳ מג״א רה, ו בסופו, לברך שהכל על המרק ואח״כ במ״מ על התבשיל, הביאו אדה״ז רב, יב, ובסדר ברה״נ ז, יד. וראה גם מחה״ש למג״א שם).
ובגוף הענין דברכת השניצל, הנה, באחרוני זמננו שקו״ט בארוכה במנהג העולם ויישבו בכמה אנפי: שבציפוי שאני שאינו בגדר תערובת, או שגדר ציפוי שהוא תשמיש וטפל, (וראה שבילי דוד, הובא ונת׳ בשו״ת שבה״ל ו, כד. אבל בשו״ת בית יהודה עייאש או״ח סא מוכח שגם בציפוי דק אם הוא להטעים מברך במ״מ. וראה שו״ת שואל ונשאל או״ח סט), שבדבר שאין הדגן ראוי לאכילה מצ״ע שאני והרי לעולם אין אוכלים את הציפוי בפ״ע, שבדבר שאם יוסיפו מין דגן יותר ממה שיש שם יתקלקל טעמו שאני. ויש שטענו בעיקר הענין שאין הכרח במציאות שאכן ניתן להטעימו. ושקו״ט אי אזלינן בתר המבשל או האוכל, וכן אי אזלינן בתר רובא דעלמא, או במקומו. (וראה אצלנו 13027). ועוד הביאו שצ״ל טעם מורגש וחזק, שמרגיש טעם דגן ממש בפיו, וכאן אין טעמו ניכר (והוא כעין טעמו ולא ממשו). ויש שכתבו דבשיעורא תליא מילתא אם מרובה או מעט (ראה שו״ת פרח שושן א, ג, בפי׳ החילוק בין כדי לסעוד או כדי לדבק, דלאו בכוונה תליא מילתא, והעיקר תלוי בריבוי או מיעוט הקמח, ובעושה כדי לסעוד בודאי מרבה בשיעורו. והוא מחודש). וכן הביאו ע״פ הראשונים שגם כשבא ליתן טעם צ״ל באופן שהדגן מעיקר התבשיל אף שהוא מועט (ובמכתם ברכות לו, ב: והוא שלא יהא מה שי״ב מה׳ המינים טפל בתערובת והשאר עיקר. ובס׳ הפרדס א, ח, בעירב ״כדי להטעימו״ שאינו מברך במ״מ ״משום דאין הקמח עיקר״. ובס׳ הנר: לדבוקי בעלמא עבדי לי׳ ולאו כוונתם לעשותם מין ממיני מזונות. ובמצות זמניות: ובלבד שיכוון לזון בו אבל אם עירב בו קמח לתיקון התבשיל בלבד מברך הברכה הראוי׳ לדבר וכו׳ כי הוא העיקר. וראה לקמן. אבל בשאר הראשונים לא כ״כ, וכדלהלן. ועכ״פ חזי לאצטרופי. וכן צירפו הדעות שצ״ל הדגן כזית בכדא״פ. וראה משנ״ב רח בבה״ל ט סד״ה מברך. שו״ת אבנ״ז לח), והוא עיקר כוונת האכילה בכדי שיסעוד הלב (ויש שכתבו יתירה מזו, שעיקר התבשיל קרוי על שמו – מאירי ברכות שם. אלא שבמציאות הרי קורין לבשר מצופה בימינו בשם אחר. ועוד שבפשטות במאירי מיירי שעיקר התבשיל קרוי גם ע״ש הקמח ולא רק על הקמח לחוד, דאל״כ מאי רבותא דה׳ מיני דגן לגבי שאר מינים שבעיקר פוטר הטפל) או מכשירו לאכילה (ועכ״פ שמטעים גם שאר המאכל, שהטעם נמצא בתערובת או מתפשט בשאר המאכל, או ברובו עכ״פ, ולא סגי בטעמו לחוד. וראה בה״ל שם שצ״ל טעם דגן. וכ״ה במשנ״ב ריב בשעה״צ ו. ובפמ״ג רד במ״ז ד בדעת הט״ז שהוא כדי ליתן ״טעם התערובת״ (בה׳), ולא רק ״טעם בתערובת״ (בב׳). ונשאר בצ״ע. ועוד שם שהפר״ח חולק. וראה לקמן. ולהעיר מדין טעמו ולא ממשו בדגן – סדר ברה״נ ד, ב. אבל כאן נמצא ממשו אלא שהממשות אינו בתוך הדג רק לעצמו). אלא, שבשאר הראשונים לא כתבו כך (ראה ברא״ה: אפי׳ הי׳ שאר התערובת עיקר דלעולם חשיב דה׳ המינין עיקר. וכ״ה בריטב״א שם. ובריטב״א הל׳ ברכות א, כח: שיש בו שום תערובת קמח וכו׳ אפילו הוא טפל והשאר עיקר. וברשב״א שם: עיקרו מחמת דובשו וסולתו להטעימו ולהכשירו וכו׳ מברכין על הסולת. (אבל שם לז, ב: דבמ״מ לא מברכין כיון דלא עבדי לי׳ לאכילה ולמיזן. ויל״ד). ובפסקי הרי״ד: אע״ג דבשר ודגים וגבינה עיקר. ועד״ז הוא בשבה״ל קנט ובתניא רבתי כח. ובשיטת ריב״ב: אע״ג שיש באותו תבשיל מין אחר שהוא עיקר. ובפי׳ ריבב״ן: אע״פ שמין ה׳ אינו עיקר. וברשב״ץ שם: בין שיהי׳ עיקר או טפל מברכין עליו במ״מ וכו׳ דאפי׳ הוו טפל לקדרה כיון דלמתוקי עבידי מברכין עלייהו. ומשמע יתירה מזו, שגם בניתן כתבלין לחוד סגי. אבל במאירי שם כתב, שאם הקמח למתק את הטעם מברך שהכל. וגם בזה צ״ע להתאים למציאות ימינו, שהרי הכוונה בנדו״ד בטעם הציפוי כשלעצמו, ולא רק להטעים העוף או הדגים. ועוד, שגם בזה כוונתו שמשביח טעם התבשיל, אבל בנרגש טעמו גם לדידי׳ מברך במ״מ. וראה שו״ת בא״מ ה, נ. ובמג״א קסח, טו: אע״ג דמולייתא עיקר ואין מתכוונים לאכול העיסה. אבל בשו״ע אדה״ז ריב, ב: כל שמתכוונים ג״כ לאכילתו. ואין הדברים סותרים, דהא כדאיתא והא כדאיתא. ובעו״ת רח, ב, עשה פלוגתא בדבר, שלרא״ש ברכות ו, ז שכתב ״כל שעיקרו מה׳ המינין אפי׳ רובו ממין אחר״ צ״ל עיקר התבשיל. אבל לרשב״א אינו כן. ושם, שדעת המחבר בשו״ע כרשב״א שבכל ענין מברך במ״מ, דאפשר דמשום דדברים אלו חשובים מאד הן נחשבים עיקר לעולם חוץ מבנתן כדי לדבק. ובאמת, גם ברא״ש אינו מוכרח, שיל״פ ד״עיקרו״ היינו שלא נתן כדי לדבק, עייש״ה בלשונו. וכ״כ לפרש במחה״ש רח, טו. וראה גם בה״ל שם. וכ״ה גם בריטב״א הל׳ ברכות שם: בד״א כשהוא מעיקר התבשיל. ובחידושיו שם לט, א: והיכי דהוי מעיקר תבשילא שמכוון בקמחא לאכילתו אפילו פורתא. ואצל רבו הרא״ה: כ״ז שאינו מעיקר התבשיל כלל שאינו בא לכוונת אכילתו כלל. והכוונה ברורה שניתן כדי לדבק לחוד. ובכ״מ עמדו בדיוק לשון הרמב״ם. וכתבו לבאר בכמה אנפי. ואכ״מ. ולכאורה מדברי הכס״מ ברכות ג, ה, שבבבא ליתן טעם אינו בטל מדין דכל דעבידא לטעמא לא בטל – משמע ג״כ דסגי בנתינת טעם לחוד. וכ״מ ממג״א רד, כה שבהכרח שהנזכר בשו״ע שם שבבא ליתן טעם קאי בדגן, ד״אטו אם יתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך עליהם״. ומוכח דכה״ג בדגן מברך. ולהעיר, שבאמת תלוי גם בטעם חשיבות הדגן, אם במציאות מחמת שמזין או מחמת חשיבות התורה. ובל׳ הטור רח בתחילתו משמע, דתרתי אית בהו, שנשתבחה בהן א״י ושעליו יחי׳ האדם. ובפשטות, בנשתבחה לחוד לא סגי, שהרי גם בשאר ז׳ המינים נשתבחה).
כן הביאו מפמ״ג פתיחה להל׳ ברכות כלל השני, ש״ניתן להם חשיבות הרוב כאילו הם הרוב אבל לא יותר״. וכ״כ במ״ז רד, טז שחשוב המעוט כרוב. (ושם התנה גם ״כל שנותן כדי לאכול שניהם״. איברא, שכל הפוסקים ל״מ דנקטו הכי שדינו רק כרוב. וכן מצינו בשו״ע אדה״ז ריב, ב, שבדגן הוא ״עיקר לעולם כל שמתכוונין ג״כ לאכילתו אע״פ שעיקר הכוונה הוא בשביל מין אחר״, ומוכח דעדיף מרוב, שהוא רק ששניהם עיקר, ראה שם א. וכ״כ בסדר ברה״נ ג, ב שאפי׳ עיקרו מחמת הדבש והדגן אינו אלא להכשירו ולהטעימו הדגן נעשה עיקר. ומוכח דעדיף מרוב. ועוד, שבדעת אדה״ז משמע שגדר כל שי״ב הוא שכל המאכל קרוי ע״ש הדגן, כאילו כולו הוא דגן, וא״כ עדיף מרוב. ובהכי ירווח לנו, מה שבה׳ מינים במרק מברך על הרוטב, לפי שאף שהעיקר הדגן, אי״ז שהרוטב בטל לדגן, אלא כולו כאילו הוא מין דגן, והרי בדגן רך וראוי לשתי׳ אינו מברך במ״מ. והדברים מבוארים במתק לשונו דאדה״ז בשו״ע רב, יג בסופו ובסדר ברה״נ ז, יט. וראה שו״ת עמק התשובה א, ט. גם להעיר שבתערובת דגן הטפל מצטרף ג״כ לשיעור ברכה אחרונה, והיינו כאילו נהפך כולו לדגן. והחולקים ס״ל שהוא רק לדין ברכה ראשונה. ובאמת, גם הפמ״ג עצמו בפתיחה שם כתב שזהו רק להט״ז. וראה במ״ז רח, ג שהביא שלמג״א ורשב״א אינו כט״ז. גם דייק שזהו לט״ז רב, א וב. והיינו שבמקום שהרוב אז״צ ברכה עדיין מברך על המיעוט. אבל לא נחית לד״ז שאם אינו חשוב לא אזלינן בתר רוב).
וראה בל׳ החיי״א נד, ט ״בענין שאא״פ לומר שנתבטל לגמרי״. ומצינו כך כבר במג״א קסח, ל, בפירורי לחם שבשכר, דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב. (אבל התם מיירי באינו ניכר כלל. ואדה״ז ריב, ד פי׳ מחמת שנעשה רך וראוי לשתי׳. ומשמע דבלא״ה מברך ברכת הלחם. והתם נמי הפירורים הם רק להטעים השכר).
ואף שכמה מהנ״ל אינו עולה יפה עם סתימת הפוסקים (ויש מהם שהם דעת יחיד וכו׳) – וכן עולה מדין כסא דהרסנא שהם דגים קטנים מטוגנים בקמח שאם הי׳ ניתן לטעם ברכתו במ״מ (ראה פר״ת קיג, יד. פתה״ד רח, ג בסופו. ועוד) – כבר כתבו לבאר שגם בל׳ הפוסקים שנקטו בלשון ״ליתן טעם״ או ״להטעימו״ אין הכוונה כפשוטה, והכוונה כנ״ל, שבא ליתן טעם אכילה ולא שיפור והוספת טעם לחוד. וכן גם בל׳ אדה״ז בסברה״נ ג, ב ״להטעימו ולהכשירו״. (אבל לאידך, ראה שו״ע אדה״ז קסח, יא: שמלבד מה שהקמח מדבק ומקפה התערובת הוא מכשירו ומתקנו לאכילה, ומן הסתם ניתן הקמח בתערובת על דעת שניהם לדבק ולהכשיר. ומשמע, שעצם זה שמכשירו הוא אומדנא דמסתמא ניתן על דעת להכשירו. ולכאורה כה״ג הוא בנדו״ד. לאידך, בתבשילא דליפתא (בברכות לט, א) בודאי נרגש טעם הדגן, אלא שלא ניתן לשם כך, וגם לא בכדי להכשירו רק לדבק. עוד יש לציין, שכבר עמדו בדיוק לשון אדה״ז בסדר ברה״נ שאחרי שהביא החילוק בין כשנותנין אותו ליתן טעם או לצבוע ולדבק, כתב שם ג, ד, ״בד״א שאין מתכוונין כלל לאכילת הדגן״. ומשמע, דתרתי גווני איכא שמברך במ״מ, כשניתן להטעמו ואין מתכוון לאכילתו, או כשניתן לדבק אבל מתכוון לאכילתו. ויש שהביאו כסמך למנהג העולם, משו״ע אדה״ז ריב, א, כשעיקר האכילה הוא ממין אחד והשני אינו בא אלא מחמת הראשון שאם לא הי׳ אוכל הראשון לא הי׳ אוכלו כלל עתה, ומביא שם הדוגמא ממי שחפץ לאכול דג מלוח ואכל עמו פת כדי שלא יזיקנו. אמנם, התם מיירי שאינו רוצה כלל לטעום טעם הדגן. אמנם, מצינו יתר על כן, שגם בכה״ג שתאב לפת ולכן מברך על הפת גם כשאוכלו שלא יזיקנו, הוא רק אם הי׳ אוכלו לולא העיקר. וראה אדה״ז ריב, ט אפי׳ עכשיו הטפל חביב עליו יותר אלא שלא הי׳ אוכלו לולא העיקר. אבל ברא״ה שם כתב שדין דג מלוח הוא רק כשאינו בתערובת, שכשהוא בתערובת אפי׳ הוא מעט מ״מ לעיקר תבשיל הוא שם. ועוד, דבנדו״ד אינו תאב לפת לסעוד הלב אלא לטעם לחוד. ויל״ע שהרי בדגן נחשב עיקר גם מחמת טעם לחוד. ולהעיר שבפת השרוי ביי״ש כתב אדה״ז ריב, ב, לברך במ״מ כיון שכוונתו ג״כ לסעוד הלב. ובדרה״ח הובא בבה״ל ריב, א ד״ה אם, מיירי בשורה דובשנין ביי״ש, וכתב שם שמברך במ״מ כיון שאוכל עמו הדובשנין כדי שיהי׳ מוטעם). וראה גל׳ האוצר יז. לד. ועוד.
ולמי שטען ובתוקף שאין כן דעת אדה״ז: הרי הסברות הנזכרות בחלקם אפשר – גם שלא בדוחק, וכש״כ בדוחק – ליישבם גם עם ל׳ אדה״ז. וכללא כיילו לן הפוסקים שמוטב לסבול דוחק הל׳ מדוחק הענין. וגם כתבנו לדייק קצת בל׳ אדה״ז בסדר ברה״נ ״ליתן טעם״ למנהג. וראה שו״ת אבנ״ז סוסי׳ לח בנדון דידי׳, ודומה לנדו״ד, שלמרות הכרעת השו״ע יותר טוב לברך שהכל. (ושם גם, שאילו הי׳ רואה המחבר ספר השטמ״ק על ברכות לא הי׳ מכריע כך. אמנם מיירי כשניתן רק להרבות בנפח, וג״ז רק בדליכא כזית בכדא״פ, משא״כ בדאיכא כבכדא״פ אף אם המטרה רק להרבות בנפח, כ״מ שם). ואף שבכמה מהסברות אפשר לפקפק טובא, כדאי צירופם יחד ליישב מנהג ישראל. ואנו לא באנו רק ליישב המנהג. ותו לא. אלא שיש לציין שיש לחלק במציאות בין סוגי השניצל, וקשה להורות למעשה מהמבואר בספרים גם של אחרוני זמננו, שלא הכל מתאים למציאות. (וראה דוגמא לדבר בשו״ת רבבות אפרים ה, קמז בשם הגריש״א). וכבר העירו לצדד שפעם באמת הקמח הי׳ רק לדבק, או מחמת המירקם שיהא רך, או לשמור על הלחות, ובימינו הציפוי טעים יותר וניתן גם בכדי להטעים, אלא שהמנהג נשאר על כנו. (ודומה קצת למרקחת על רקיקים, שאם הדובשנין טובים למאכל שאני. ואכ״מ).
#14857
