Can Mezonos wraps be considered Mezonos also for a Ba’al Nefesh?

 

Q. The ones that say they are Mezonos, do they have the same issues of Mezonos Bread?

A. It depends on how they are made. If they’re made using flour and water, then they carry the same Bracha as bread, i.e. Hamotzii. However, if they are made with fruit juices or other liquids, then they will have the same rules as mezonos bread.

 

Q. Just to clarify: Does that mean to say that if they are made with fruit juices or other liquids they are מזונות, however a בעל נפש should be מחמיר not to eat them outside a meal, or do we say that since they are very thin (and maybe they’re also made from a בלילה רכה), according to everyone it would be מזונות, and it would be like מזונות bread since you have to wash when you are קובע סעודה?

A. Correct, though some are stringent to treat so-called “mezonos bread” as safek hamotzi even for a non-ba’al nefesh. See sources below.
Regardless, usually, this is a moot issue because wraps especially (even more than mezonos bread) are eaten with fillings of tuna, egg salad, etc., and satiates. Thus, one enters the serious issue of kevius seudah.

The fact that wraps are very thin is an irrelevant matter in this regard, and usually they are not made from a blila rakah, perhaps there are some isolated companies, or individuals at home, who make it that way, the commercially available wraps are made as a בלילה עבה.

 

Sources:

יש שהרחיקו לכת לחדש שדין תוריתא דנהמא – שהגדרתו גם אינה ברורה כל צרכה, וברש״י ברכות לז, א: תואר מראית הלחם – שייך גם בלחם גמור ובלילה עבה, שכל שלאחרי מעשה אינו נראה כלחם רגיל אין עליו דין פת. אבל לא נמצא מקור לקביעה זו בשום מקום. וכן מוכח מכל הראשונים ואחרונים שבכל האופנים שנזכרו היינו בלילה רכה או רכה ביותר. וראה סדר ברה״נ ב, ה. וכש״כ לפ״מ שהשמיט אדה״ז דעת רה״ג בעוגות יבישות שכוססין אותן. ובסגנון פשוט, שבבלילה רכה שבתחילתה אינה עיסה דרושה צורת הפת שיחול עליו שם לחם. אבל בדבר שתחילתה וסופה עיסה גמורה מעולם לא מצאנו שצריך תואר לחם (אא״כ בטיגון או בישול אח״כ, או בעוגות שכוססים יבש וכדומה).

ועוד ועיקר, שאינו ברור כלל אם אכן נדו״ד נקרא שאין עליו צורת פת. ובלא״ה, כאמור בד״כ קובע סעודה עליו. ולדעת אדה״ז בסדר ברה״נ כל ששבע נכנס לחשש דאורייתא גם באכל פחות משיעור ד׳ ביצים, ועליו לברך על לחם אחר תחילה. וגם המאכלים המלפתים הם בכלל הצירוף לשיעור שביעה.

(ומש״כ כמה בשם הגריש״א שלטורטיות אין צורת הפת – נתברר שמעולם לא אמר שמה״ט מברך עליו במ״מ, אלא שהשיב לגופו של ענין. וכנ״ל גם בזה צ״ע ובירור. ועוד שנתפרסם שתלמידיו הקרובים (הרמ״מ קארפ והרב״צ קוק שליט״א) אמרו שאין לסמוך ע״ז כלל, שלא נחית לברר המציאות היטב וענה בהשקפה ראשונה). ומש״כ בשו״ת מנח״י א, עא בכוונת הערוה״ש קסח, ל, שבגלגלו דק ברכתו במ״מ לכו״ע (גם לתוס׳)  – כבר העירו שבפשטות מיירי בבלילה רכה, וכמשמע מהמשך הדברים, דאילו בבלילה עבה כבר כתב לעיל מינה בסכ״ט שבאובלי״ש שגלגלו הרבה עד שנעשה דק מאד מיירי רש״י, וע״ז פליגי התוס׳ שברכתו המוציא.

וכן עיקר דין וופלאטקע״ס שהם רקיקין דקין שהביא העמק ברכה והשל״ה ונז׳ במג״א ובמשנ״ב לח, שמחמת דקותו מברך מזונות – היינו בלילה רכה ששופכים בין דפוסי ברזל. וצ״ע מש״כ מנח״י שם להשוות הנידונים, וכתב דמאי שנא הא מהא, שסו״ס כעת אינו לחם, דלא קרב זא״ז, כיון שתחילתו וסופו עיסה גמורה. ובשו״ת תשוה״נ ג, עג כתב נמי לדמות לשם, ולא תפס דהתם שאני דבבלילה רכה מיירי. ואכן אנן בדידן נהגו לברך המוציא על מצות, אף שבזה איכא תרתי לטיבותא, שנוסף על דקותו הרי גם כוססים אותו יבש. ואם נפשך לחלק בין עובי המצות לעובי הטורטיות נתת דבריך לשיעורים. ולא ראינו שיורו במצה דקה עד למאד לברך מזונות. וכן בחאפ״א ופיתה מברכים המוציא.

ואף שברשב״א ברכות לח, א כתב בכובא דארעא שעיסתן דקה מברך מזונות – היינו לפי שתפס על שיטת רש״י שםי׳ דמיירי בבלילה רכה וס״ל שבבלילה רכה גם בקבע אינו המוציא. וכ״ה גם שם מב, א. אבל אנן קייל״ן שבבלילה רכה מברך המוציא בקבע. ועוד, שברשב״א כתב שהיא עיסה רכה מאד ולא דקה מאד. אלא שר״ל שבם לתוס׳ תלוי במדת הרבות שבו, ובנדון כובא דארעא שהיא רכה מאד וגם נאפית בקרקע ברכתה מזונות.

וגם ברמב״ם ברכות ג, ט שהביא התנאי דצורת הפת – הרי לא פי׳ מאיזה טעם אין עלי׳ צורת פת.

ועכ״פ בשו״ע ובנו״כ לא הובא כלל סברא זו לפטור בלילה עבה ועיסה גמורה מחמת דקותה.

וכבר כתב אדה״ז שבלילה רכה אינה סעודת הלב כ״כ כלחם גמור, ולכן אין דרך לקבוע עלי׳, משא״כ בבלילה עבה למרות דקותו הוא לחם גמור לכל דבר, ומה״ט קובעים עלי׳ וכנראה במוחש.

עוד יש שהציעו סברא שכיון שעיקרו למילוי לא עדיף מפהב״כ שממלאים אותו. והא בורכא, שהרי ממלאים אותו בדברים העשויים להשביע, וקייל״ן להחמיר שברכתו מזונות. ועוד, שלאדה״ז בסידורו גם בכגון דא צ״ל באופן שהפת מצ״ע טפל ועיקרו המילוי. וגם למקילים שגם במילוי המביע ברכתו מזונות – היינו במילוי דלפני האפי׳ ולא אחריו. ועוד ועיקר, שלא מצאנו מקור לחדש שגם בעשוי למילוי הדין כן. וכל פת עיקרה לליפות. ואין טעם וסברא לחלק בין עשוי למילוי או ליפות. וגם למש״כ המשנ״ב בבה״ל סוסי׳ קסח מד׳ ריא״ז שבאופן דמיקרי פת ולפתן כאחד ה״ז פהב״כ – ה״ז בנתמלא לפני האפי׳, ועשוי לקינוח סעודה בעלמא כמפורש שם. וגם מפורש בדבריושאינו עולה יפה עם הדעות שהמילוי צ״ל ממיני מתיקה, עיי״ש.

עוד ראיתי למי שכתב, שעיקר אכילתה להשקיט רעבונו ולא לשביעה. ואיני יודע על מציאות שכזו. ופשוט שאחרי אכילתה אין קובעים סעודה שוב. וגם עיקר חילוקו אינו מובן, שגם השקטת הרעבון בכלל שביעה וסעודה. ובמק״א הארכנו בענין גדר שביעה בקביעות סעודה אם הכוונה מילוי הרעבון גרידא או יתירה מזו. אבל אין לזה שייכות לכאן, שפשוט שלחם העשוי להשקיט הרעבון בכלל לחם. ועוד ועיקר, שהנ״ל תמך יתדותיו בהסברא – שיש מהאחרונים שנקטו כן – שכל השיטות בפהב״כ עולים בהסכמה זל״ז, ולדידי׳ כל השיטות והסברות הן בגדר סימן ולא סיבה, ובכל דבר שהוא משונה משאר לחם גדרו פהב״כ. אלא שד״ז נסתר מחמתו מריבוי מקומות בפוסקים, שנחלקו  בכל מיני אופנים איזה ברכה לברך ולא עלתם ע״ד לחדש ולומר כנ״ל.  ועכ״פ דעת אדה״ז בסידורו ברור מללו שאינו כן.

 

 

#12872