Article: Beverages for Kiddush – Order of Priority

According to the Ramban, one may only use red wine for the mitzvah of Kiddush. According to many poskim, including the Rambam, one may not make Kiddush on yayin mevushal (wine that has been cooked), or wine that had a sweetening agent added to it. Some poskim say that flash-heated wine is also considered mevushal.

The actual halachah is not in accordance with the above opinions; however, we do take their opinions into account. For practical purposes, this means that if we have two wines of equal quality, we should choose the non-mevushal one, and the one with no sugar or sweetener added. However, if one wine is more meshubach (of superior quality) than the other, we should choose the wine that is of superior quality, even if it is mevushal.

Regarding the color of the wine, in practice, white wine may be used for Kiddush just like red wine, and there is no need to specifically choose red wine, if they are of equal quality. This is especially so since there are many opinions that maintain that the white wine we have nowadays is also considered red wine for the purpose of making Kiddush, provided that it is gold-colored and not very white. (For the four cups of wine for the Pesach Seder, however, red wine is preferred if the white wine available is not more esteemed.)

The order of preference for Kiddush on Friday evening is as follows: first—wine; second—grape juice; third—lechem mishneh (two complete challos or rolls of bread); and fourth—chamar medinah (the local popular beverage halachically considered a substitute for wine). However, the order of preference for daytime Kiddush is as follows: first—wine; second—grape juice; third—chamar medinah; and fourth—bread.

Sources:

שו״ע או״ח סער״ב ס״ח ואילך ובנו״כ. שו״ע אדה״ז שם ס״ט ואילך. (וראה גם שו״ע אדה״ז סרפ״ט ס״ב). שו״ע או״ח סתע״ב סי״א ואילך. שו״ע אדה״ז שם סכ״ו ואילך.

[ולהעיר מהמפורסם בשם רבותינו נשיאנו שאין מקדשים על סכין (״אויף א מעסער״). ונדפס בהיכל הבעש״ט חו׳ כא ע׳ קפז. וראה שמו״ס ח״א ע׳ 318. וצ״ע אם היא הוראה לרבים. ומ״מ אנן בדאא״פ קיימינן השתא, כשאין יין בעיר. ועכ״פ עדיף על הפת מעל חמר מדינה בליל שבת, כמפורש בשו״ע אדה״ז שם. וכ״ה בשיחת ש״פ נח תש״ג – נדפס בניצוצי אור ע׳ 20. וע״ד לקדש על הפת – ראה היום יום ט״ו אדר. סה״ש תרצ״ד ע׳ 450. סה״ש תרצ״א ע׳ 184. ולהעיר גם מאשכבתא דרבי ע׳ 92. וראה גם שיחת ש״פ שמיני תשכ״ג. שמיני תשמ״ב. וראה הנסמן בקובץ הערות וביאורים תזו״מ ואמור תשפ״א].

וראה בפמ״ג סער״ב במ״ז סק״ג שסוכר דינו כדבש. וכבר העירו מפי׳ האב״ע ורשב״ם (ויקרא ב, יא) שרק דבש תמרים פוסל. ודלא כפירש״י שם. ועיי״ש ברא״ם. וראה חינוך מ׳ קיז. וראה בארוכה בשו״ת הרדב״ז ח״ג סתתקס״ב (תקכז). וראה במשל״מ אסורי מזבח פ״ה ה״א. ובהנסמן בס׳ המפתח (פרנקל) שם. וראה באוה״ת שמות ח״ז ע׳ ב׳תקכה. וראה בארוכה בשד״ח פאת השדה כללים מערכת הדלת כלל מא. וראה בהנסמן בשו״ת דעת משה סי״א (בהערת המהדיר). שו״ת דברי דוד טהרני ח״א סי״ג.

ולכאו׳ ילה״ק, את״ל שכל מתיקות הפרי קרוי דבש, יין גופא מדוע כשר למזבח, וכש״כ וק״ו ביין מתוק (ואף שיין מתוק פסול לנסכים – הרי הטעם הוא רק משום מיאוס. ואליסטון גם הוא מתוק וכשר בדיעבד). ועכצ״ל שביין פנים חדשות באו לכאן, ואי״ז בגדר דבש ומתיקות הפרי. ובסגנון אחר, שלא חל עליו שם הפרי עצמו. ומכ״ז יש לדון גם לענין סוכר. ואכ״מ.

[ועיי״ע במשנ״ב סער״ב סקכ״א מש״כ כשיש רק מעט סוכר, והוא עפ״ד הרמב״ם (שבת פכ״ט הי״ד) ״אפי׳ כטיפת החרדל בחבית גדולה״. (וצע״ק בשו״ע שהשמיט לד׳ הרמב״ם בכהנ״ל, אף שהובא בטור). אבל צע״ג, שלכאו׳ סתר המשנ״ב משנתו בזה, דאיהו גופי׳ מפרש (בסקי״ט) בד׳ המחבר, כדעת הראשונים שיסוד האיסור משום דאישתני לגריעותא, והיאך אפ״ל כן כשעירב רק טיפת דבש. וראה שו״ת התשב״ץ ח״א ספ״ה.

אמנם, בדעת אדה״ז מוכח דאזיל בתר איפכא, וס״ל דחד טעמא איכא ביין מבושל וביין שי״ב דבש, והוא מטעם שא״ר לנסך ע״ג המזבח. וכ״מ בדעת המחבר מזה דלא הביא בדיני ברכת הפירות סברא לברך שהכל. וראה בפמ״ג בא״א סק״ה. ועיי״ע בפמ״ג סר״ב בא״א סק״ב. (אלא שגם הרמב״ם עצמו ל״כ כן בהל׳ ברכות. ושקו״ט בדעתו בכ״מ. וראה בהנסמן במעדני אשר לונצר שבת סע״ח). ונפק״מ בכ״ז גם בנוגע ליין מפוסטר שבימינו שלא נשתנה טעמו באופן הניכר – ראה שו״ת מנחת שלמה ח״א סכ״ה.

ויש שכתבו להקל בסוכר שבימינו שמערבים לפני התסיסה ונהפך כולו ליין. והנה, הניחא לענין שינוי לגריעותא, אבל צע״ג אם גם בכה״ג כשר למזבח. אולם, ראה שו״ת דובב מישרים ח״א סוסי׳ לא שנקט בפשי׳ שכשר (כשעירבו מי תאנה ביין מתחילתו). אמנם לפלא שלא הזכיר מש״כ בשו״ת התשב״ץ שם (לענין דבש עצמו) שאין לחלק בזה. וראה גם במשנת יעקב סער״ב].

ובגדר יין משובח לענין זה (ש״מצוה מן המובחר לברור היין המשובח ביותר לקדש עליו״ – ל׳ אדה״ז סער״ב ס״ה. ובטושו״ע ס״ג: יין טוב) – שבודאי אין פירושו כבסוגיא דב״ב (צה, ב) שלא התחיל להחמיץ (משא״כ יין שהתחיל כבר להחמיץ אלא שאין חמיצותו מורגשת – ראה מאירי שם) – לכאו׳ נ׳ שדומה לגדרי ברכת הטוהמ״ט, ומוכח מסתימת ההלכה שם (ראה שו״ע או״ח סקע״ה ס״ב ואילך ובנו״כ. סברה״נ לאדה״ז פי״ב הי״ג ואילך) שאינו תלוי בדעתו כלל. ומה״ט יין לבן עדיף לענין הטוהמ״ט לפי שבריא יותר. ולפ״ז ה״ה הכא, נ׳ פשוט שצ״ל יין המשובח מצ״ע ולא שערב לו יותר. וכ״נ מדסמכו הטושו״ע ליין מתוק – שבודאי אצל כו״כ ערב לחכם יותר. ועד״ז ביין ישן שנק׳ ״משובח יותר״ (אדה״ז שם ס״ב), אף שיש ששתייתם עריבה יותר בחדש. וכמ״ש במהרי״ל (הל׳ ר״ה) לגבי תינוקות.

וראה בקצוה״ש סי׳ פ בבדה״ש סק״א שהבין כן ג״כ שהעיקר שמשובח בעצם. אלא שכתב שלא ראה נוהגים כן. ועיי״ש בטעם המנהג.

אבל ראה בהליכות שלמה פסח פ״ט הע׳ 119 שכתב להיפך, גם לענין הטוהמ״ט. ושו״מ כמעט מפורש כדבריו בנמוק״י (מהדורת בלוי) פסחים קא,ב: אם נראה לו חשוב מן הראשון. ויל״ד. וראה בהגהות המהדיר לשם. ואמנם, בתו״ש סק״ד כ׳ ג״כ לעניננו שהעיקר תלוי בחביבותו, אלא שמדבריו נ׳ דלפלוגי קאתי על ד׳ המג״א ושאר הפוסקים. ועייש״ע בסק״ט. ולהעיר מפאת השולחן הל׳ שביעית בית ישראל סקי״ח ד״ה ושיטת רה״ג.

[ועיי״ע בבית ארזים סק״ז מש״כ לבאר באורך שגדר משובח ביין הוא חוזקו, דכל שחזק יותר משובח יותר. אלא שלענין קידוש צ״ל מזיגה שיהא ערב לחכו (משא״כ לענין נסכים). ומ״מ, מעליותא איכא בזה שמצ״ע חזק הוא. וי״ל שמקרא מלא הוא (תהילים עה, ט): יין חמר (חזק) מלא מסך (מזוג). ועפ״ז י״ל וליישב, שאי״ז סותר למש״כ הרמב״ם הל׳ חומ״צ פ״ז הי״א ״שתהי׳ שתי׳ עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה״ – שכ״ז רק לענין מזיגה].

ובגדר יין לבן – ראה קצוה״ש הנ״ל. ויל״ע בזה.

והנה, ידוע בשער בת רבים, מה שנתקשו גדולים וטובים במנהג שנתפשט לקדש ולהבדיל על חמר מדינה, ובפרט – יי״ש, שהרי גם למנהג העולם, שהביא אדה״ז (סער״ב ס״י) להקל, ״אף שמצוי הרבה יין אצל חנווני״ – היינו דוקא כ״שאין יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך יום״, משא״כ בזמנינו שהיין מצוי בשפע רב (שהרי פשוט שבאופני השיווק של היום דינו כאילו גדל סביבות העיר, כיון שמצוי בשפע, שהרי אי״ז גזה״כ, ובמדינתנו – הרי גם גדל יין בפו״מ). וכבר דשו בזה רבים. וראה מש״כ בנימוקי או״ח להרה״צ וכו׳ ממונקאטש (בחילוקי המדינות מלפנים). קצוה״ש סצ״ז בבדה״ש סק״ח (באה״ק בימינו).

ואף גם בזה, כשאינו גדל סביבות העיר, כתב אדה״ז בקו״א שם סק״א: העתקתי דעתם וכו׳ לסמוך עליהם המנהג וכו׳ לקיים המנהג אבל לדינא צ״ע.

אמנם בקו״א מבואר להדיא שהכל תלוי ברוב שתיית אנשי העיר, ואפי׳ יש רוב יין בעיר (בחנות). (ודלא כמשנ״ב סקפ״ב סק״ז שהוא באופן שיש רוב שכר בעיר). ולפ״ז יין גדל בעיר – סימנא בעלמא הוא, שמסתמא באופן כזה שותים רוב אנשי העיר יין, ואילו יצוייר שהיין גדל בעיר ומ״מ אי״ז רוב שתייתם, כבמציאות ימינו – אפשר לקדש על חמר מדינה. והדברים כמעט מפורשים בשו״ע אדה״ז סער״ב שם ש״כל שאין יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך יום מן הסתם אין דרך רוב אנשי העיר לקנות יין תמיד מן החנווני״. והטעם נתפרש במק״א (שו״ע אדה״ז סקפ״ב ס״ה. וראה ברמ״א שם) – ״כיון שהוא ביוקר״. וראה א״ר סער״ב סקי״ד. וה״ה והוא הטעם, כשאינו חביב או שאין רגילים בשתייתו. וראה שו״ת שבה״ל ח״ג סכ״ו. שם ח״ה סל״ב.

ובכל אופן, גם באופן שאין יין מצוי בעיר, אי״ז מצוה מן המובחר (אדה״ז שם סי״א. סרצ״ו ס״ח). ובפרט כשיש לו יין בביתו שאי״ז הידור כלל (שו״ע אדה״ז סרפ״ב ס״ב) וצריך לקדש על היין לכתחילה (שו״ע אדה״ז סער״ב סי״א. סרצ״ו ס״ח).

אלא שיש שנטו קו להחמיר בכל עיקר דין חמר מדינה, שצ״ל באופן שיהא שתייתו במקום (וכתחליף ל)יין, ולא באו״א. ואילו שותים אותו אבל לא בתור יין, אי״ז חמר מדינה. ולדבריהם, כמעט ואין לנו חמר מדינה בזמנינו. אולם, אין שום הכרח לד״ז, ואדרבה – בשו״ע אדה״ז (סקפ״ב ס״ג) שהגדר בחמר מדינה הוא (לא ששתייתו בריבוי כיין אלא) שחשוב הוא כיין.

ועוד כתבו לדון שמד׳ אדה״ז מ׳ שצ״ל באופן שקובעים סעודותיהם עליו. וכ״כ בשו״ת לבו״מ ח״ב או״ח סנ״א. ומזה, השקו״ט בקפה ותה וכיו״ב. ואמנם, במנחת שבת סצ״ו סק״ט לא ניחא לי׳ להחשיבם כחמר מדינה, והביאו וגריר אבתרי׳ בקצוה״ש סצ״ז הנ״ל. אבל נתפשטה ההוראה להקל בכהנ״ל. וכן מעשה רב אצל כ״ק אדה״ז וכ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע – לפני הסתלקותם (ראה באשכבתא דרבי ע׳ 97). [וראה ר״ד כסלו תרצ״ג. אג״ק ח״ט ע׳ סג. חי״ט ע׳ ריג. ס׳ היחידות ע׳ 207. וראה שמו״ס ח״א ע׳ 200].

ובאמת, במציאות, רגיל שקובעים סעודה עליהם. אלא שרגילים לשתותם גם שלא מחמת סעודה, ומחמת זה לא נגרע ערכו. והרי גם שכר ומי דבש רגילים לקבוע עליהם שלא בסעודה (ראה שו״ע אדה״ז סרי״ג ס״א), ומ״מ ה״ה בגדר חמר מדינה (שו״ע אדה״ז סקפ״ב שם). ואף גם שיש שאין קובעים ע״ז סעודה – עדיין הוא בגדר משקה חשוב, כמבואר עד״ז בשו״ע אדה״ז (סקפ״ב שם) לענין מע״ד. (ויש שר״ל שה״ה כמים בעלמא. אבל גם בשכר כ׳ התוס׳ בעירובין (כט, ב ד״ה הכא) שעיקרו מים).

ומ״מ, בנוגע למעשה, ידועה ההוראה, ובתוקף, שלא לעשות קידוש על יי״ש – ראה שיחת ש״פ שמיני תשכ״ג. אג״ק חט״ו ע׳ קפח. מכתב ה׳ טבת תשכ״ג. (צילום – בהתקשרות גליון תשעג).

והנה, בפנים הובא ע״ד קידוש על מיץ ענבים. והיינו שמצוה מן המובחר בישן, כנ״ל. ויתר על כן בבה״ג (הל׳ קידוש והבדלה בסופן): ואי לית לי׳ חמרי. ובס׳ העתים ע׳ יד: דבלא אפשר לי׳. אלא דאנן קייל״ן שמקדשים עליו לכתחילה. ומ״מ אינו מן המובחר. (וראה קובץ בית אהרן וישראל גל׳ נז במקור הענין).

ובקצוה״ש סי׳ פ שם שכשאין לו יין ובלא״ה צריך לקנות, לכו״ע צ״ל מן הישן.

[אלא שלא נכנסנו בפנים בפרטי הדברים, שי״א דמיץ ענבים שבזמנינו גרע מיין מגתו (שמפוסטר, וגם אין סופו להיות יין. וגם דנו בו שאינו משמח – לגבי שמחת יו״ט), ודנו בזה אחרוני זמנינו בארוכה, והדברים עתיקים, ולא עת האסף פה. וכבר העירו מד׳ המאירי (פסחים קז, א. ב״ב צז, ב).

ואסתפק במועט וטל ילין בקצירי. ולתועלת המעיינים אציגה את אשר עמדי, מה שהצבתי לעצמי ציונים לספרי זמנינו שטיילו ארוכות וקצרות בסוגיא זו, דרשו מעל ספריהם: ראה ס׳ לבסומי בפוריא ע׳ ריג ואילך. גנזי ברכה ס״ב. קובץ אסיפת חכמים גל׳ ט ע׳ עח ואילך. קובץ קול התורה גל׳ נט ע׳ פו. הנסמן בפסקי תשובות סער״ב סק״ו. וראה אג״ק חי״ט הנ״ל].

ומן הנמנעות שלא להביא כאן בעניננו, הידוע ומפורסם בקרב אנ״ש, מעשה נורא לאלקים: שבליל שמע״צ תשל״ח באמצע ההקפות, כשחש הרבי בלבו (ולאחר זמן נתברר שקיבל אז התקף-לב) והתיישב על מקומו שלא כרגיל, הציעו לו לשתות מים, וסירב באומרו שה״ז חוץ לסוכה! ולאחרי ההקפות (שנערכו בקיצור ובזריזות) כשיצא לסוכה (והי׳ זה בין התקף לב הנ״ל להתקף לב נוסף שהי׳ אח״כ) הציעו לו לקדש על מיץ ענבים. ועמד על כך לקדש דוקא על יין (״קידוש מאכט מען אויף וויין״).

והדברים עולים בקנה אחד עם מש״כ הו״ע – בבחי׳ הוא העיד על עצמו – בהגש״פ (פיסקא צפון ד״ה ויזהר) לאחרי העתקת ד׳ אדה״ז בשו״ע (סתפ״ט סוס״א): ״פס״ד ברור עד כמה מחוייב כאו״א בהידור מצוה אפילו כשאינו מעיקר הדין ואין עליו כלום!״. (אלא, שבענין הקידוש על מיץ ענבים, לא נת׳ טעמו, אם משום מצוה מן המובחר, או שהוא מעיקר הדין כדעת השוללים מיץ ענבים שבימינו. אמנם מפי השמועה שבמוצ״ש תשכ״ד הבדיל על מיץ ענבים).

ומועתק בזה מתוך מכתב לא׳ מחשובי הרבנים שליט״א:

הרי מצוה מן המובחר ביין ישן. ומדוע לא להדר במצוה מן המובחר לקידוש. ויתר מכן מצינו בבה״ג שכתב כי האי לישנא: ואי לית לי׳ חמרא מייתי עינבי. וכ״ה במדרש שכל טוב בשלח. ובס׳ העתים קנ: ואין סוחט אשכול של עבים אלא בדלא אפשר לי׳. וכ״ה בס׳ המנהגים טירנא ר״ה. ויש שנדחקו שרק בסוחט מע״ש נאמרו הדברים. אבל כשנסחט לפני זמן לית לן בה. ולא מצאנו מקור לחילוק מחודש זה (למרות המשמעות דקס״ד שיש עדיפות ליין מגתו על אשכול שנסחט מע״ש – ראה במשנ״ב ערב, ו. וראה בני ציון שם ו).

וגם לדינא שלכתחילה מקדש על יין מגתו, פסק המג״א שאינו למצוה מן המובחר.

ומה שכתב שכשמיץ ענבים ערב עליו יותר [ואצל רבים כן המציאות] עדיף יותר ערב – הנה, הארכנו במק״א בפי׳ וגדר משובח (ראה לעיל). ופשוט שיין ישן משובח.

והנה, במהרי”ל הלכות ראש השנה ד, שבקידוש ביהכ”נ הורה לקדש על מיץ ענבים כיון שהקטן שותה, ובלשונו ״מעשה שאמר מהר”י סג”ל בליל שני דר”ה להביא יין חדש לבה”כ והיו מקדשין על יין חדש, ושמש העיר היה עומד אצלו וכוס יין ישן בידו ונתן המקדש עיניו בו. ושאלו את פי מהר”י סג”ל מאי שנא דבבית יעשו להפך כדפירשתי לעיל, והשיב מהר”י סג”ל דשאני הכא דיין החדש עיקר משום התינוקות דלבם נגרר אחריו, אבל בסעודה יין ישן דעתם נוחה הימנו לכן מיומן הוא שם לברכה״ – שאני התם כשתינוקות שותים, שהתינוקות לא רוצים לשתות יין. ואין הכרח דמחמת חביב אתי עלה. ואדרבה, אם נאמר דמחמת חביבות קאתי עלה – יצא לנו מזה חידוש גדול, שגדר חביב נקבע כפי השותה, שהרי שם הגדול מקדש. ואף שגדר חביב תלוי בטעם ששייך למי ששותה דוקא, כאן המדובר בהידור מחמת הברכה והקידוש. ומסתבר, בכוונת מהרי״ל שבמציאות רוצים לשתות תירוש. ובד״מ סוסי׳ ערב, שאף שבריפתא חביבא ליה מקדש אריפתא, נהגו לקדש על היין מפני שיש לו ב״ב השותים יין. ולכאורה הכוונה גם שם כעי״ז.

והנה בדין חביב, דהיכא דריפתא חביבא לי׳ – משמע בכ״מ שאינו חיוב רק היתר (ואכ״מ), או שהוא רק מחמת הפסק – ראה מחה״ש הובא במשנ״ב רעא, נט. ועוד. ובתו”ש ערב, טו, דבריפתא חביבא מותר בשניהם, אבל כשגילה דעתו דריפתא חביבא לי׳ גרע טפי ומקדש על הפת. וגם לכמה דעות ריפתא חביבא היינו שאינו נהנה ששונאו ולא שחביב יותר (כדעת רה״ג. הובא בבה״ל שם. וצירף דעתו להתיר בכה״ג לקדש על הפת). ובכל אופן לדינא עדיף לקדש על יין נגד פת, ראה אדה״ז ערב, יב, אלא שמפת אין ראי׳ כי י״א שאין לקדש כלל על הפת. וכן לדינא יש לקדש על יין נגד יי״ש.

ומש״כ במשנ״ב ערב, ל, מהחיי״א ו, יח שבשבת בבוקר כשחביב לו יי”ש רשאי לקדש עליו לכתחילה – הלשון בחיי״א שם אינו כך. ובמשנ״ב שהעתיק כך – גם לא ברירא לי אם כוונתו שיש להעדיף יי״ש על היין. ונראה דקאי אדלעיל מינה שם כט, מחמת שהיין ביוקר. וה״ט שבקידושא רבה שהוא דרבנן יש לסמוך על המקילים שמותר לקדש על חמר מדינה. ודוחק קצת.

ומדוייק גם בשו״ע אדה״ז רצו, י שהב״ד הרמ״א שם ב, שנהגו להבדיל במוצאי פסח על שכר ולא על יין, בלשון הזה: ונוהגין במדינות אלו להקל להבדיל במוצאי פסח על השכר אף אם יש לו יין הרבה בביתו לפי שהשכר חביב עליו אז יותר מן היין. ומוכח שהוא קולא ולא חובה. וגם ברמ״א, פשטות הכוונה שהוא בגדר רשות והיתר. ומש״כ במשנה הלכה לדייק בל׳ הרמ״א שבודקא צריך להבדיל על השכר, ושלכן הוסיף ״ולא על יין״ – תמוה. והוא עצמו תברי׳ לגזיזי׳ שהביא משו״ע אדה״ז דמוכח הפכו.

וידעתי שיש שכתבו להדר על מיץ כשחביב לו. (וראה תשוה״נ ג, פז. וראה אצלו א, רנג). וצע״ג להעמיד דברי כל הפוסקים שמצוה מן המובחר ביין ישן דכולהו קאי באופן שכולם שוים לטובה, או שחביב לו יותר – שהרי זה שתירוש חביב אצל כמה פשוט במציאות. ובטח הי׳ כן גם בימיהם.

ואכן כמה השיגו על המג״א ערב, ג, וכן תר, א, ופירשו במנהגי טירנא שהביא, שטעמו רק מחמת שהיין חביב. וכן הביאו ממהרי״ל הנ״ל שבאמת אם תירוש חביב יעדיף התירוש. ולדידן, במהרי״ל ענין אחר הוא מחמת התינוקות. והרי כל הפוסקים נגררו אחרי המג״א. לך נא ראה, שסברא זו להעדיף החביב נז׳ בתורת שבת ערב, ד כדעת חולקת על המג״א – כ״מ אצלי מלשונו.

[ולהעיר, שגם בדעת הא״ר ערב, ד, שכשאין לו ישן אינו מחוייב לקנות משום קידוש – כתב בקצוה״ש פ בבדה״ש א, שכשהולך קנות צריך לקנות יין ולא יין חדש, ורק אם יש לו בבית יין חדש אז א”צ לקנות דוקא יין. ולמג״א וכל הפוסקים שמפיהם אנו חיים שהעתיקו דבריו ודאי מצוה מן המובחר גם ביש לו חדש לקנות מהישן].

ומסתבר שכיון חביב ענין צדדי, ויין ישן מעלה בגוף היין, עדיף להקדים ישן.

וראה גם סדר היום ערב שבת, שלקידוש הים צריך שיבקש מהיפה אע״פ שאינו אוהב אותו (למרות מש״כ לפנ״ז שיהי׳ מתוק לחכו ויתהנה ממנו ויתענג. ואינו סותר).

ובאחרוני זמננו – ראה שו״ת משפטי עוזיאל ג, כו. ובשו״ת וישב משה זארגער א, עח בסו״ד, שאפי׳ אוהב מיץ ענבים יותר יקדש על היין. וראה ראשית בכורים לסרי ע׳ לד. ובשש״כ נג, ב להתיר במיץ ענבים ״כשקשה לו״. ובשו״ת מגדנות אליהו או״ח ב, קג, אף שלימד זכות על המקדשים על מיץ מחמת שחביב להם – כתב שהוא רק לימוד זכות. וציין שמי שיכול לחשוש למג״א ודעמי׳ תע״ב. ובדולה ומשקה ע׳ קנ בהשאלה אם מצוה מן המובחר בכה״ג במיץ – ענה שמותר. ומשמע בדעתו ג״כ שהוא רק היתר ולא מעלה ועדיפות.

וכש״כ להנת׳ אצלנו שלכמה ראשונים יין מגתו הוא רק בדיעבד. ושהוא רק בגדר כל אשר יעשה מגפן היין, ולא כיין ממש, ראה בהלכה יומית אות תשכא. ומדוע לא לחוש להדר כדעתם.

וכש״כ מחמת המפקפקים במיץ שאינו כיין מגתו. וראה יד הלוי לסהמ״צ מצוה קנה, דברים חריפים עד למאד.

From Halacha2Go Archives
#372 (#38039)