Article: Changing Locations when Eating

If one goes from one room to the next while eating food after which the brachah acharonah (after-blessing) is borei nefashos, the halachah is that a new brachah needs to be made before continuing to eat in the next room, unless they had in mind to go there while reciting the brachah rishonah (blessing prior to eating). Since it’s common for people to move about while eating, it’s recommended that one always bear in mind when making the brachah before eating that they might go into another room, thereby avoiding the issue of whether another brachah needs to be said

However, this is not the case when going mibayis lachatzeir (from the house into the yard), or mibayis l‘ebayis (from one house to another); in that case, a new brachah has to be recited, even if one intended to continue eating outside the house. If one is in doubt whether a new brachah is required, it is preferable to make a brachah acharonah in the first location, and then recite a new brachah rishonah before eating in the second location; it would not be considered a brachah she’einah tz’richah (an unnecessary blessing) since it’s being done to avoid the shailah (the halachic uncertainty) of whether an additional brachah is required.

Sources:

שו״ע או״ח סקע״ח ס״א ואילך ובנו״כ. שו״ע אדה״ז שם. סברה״נ פ״ט [ובלוח: פ״ו] הי״א ואילך. (ובמשנ״ב סקע״ח בבה״ל  ד״ה בבית א׳ היקל בדיעבד ביצא מחדר לחדר. (וכ״פ כמה מאחרוני זמנינו, בזמנינו שרגילים לעשות כן. וראה לקמן). אבל דעת רוב הפוסקים, ואדה״ז בכללם, אינו כן).

והרבה יש להאריך בזה בכמה פרטים (בגדר בית וחצר, ובגדר רואה מקומו, ובענין רואה מקומו מבית לבית (ראה לבו״ש למג״א סק״ב. פמ״ג במ״ז סק״ט. משנ״ב סקי״ב ובשעה״צ סק״ט. קצוה״ש סנ״ז בבדה״ש סק״ב). וראה גם מש״כ בזה (מדברינו בתוספת קצת נופך) בקובץ הערות הת׳ ואנ״ש צמח צדק דסידני ח״י אלול תשס״ז).

וצ״ל דעתו בשעת הברכה דוקא – כ״ה בל׳ אדה״ז כמ״פ. וכ״ה בכ״מ. ודלא כמאמ״ר סק״ג. וראה שו״ת בצה״ח ח״ב ס״ט.

כן יל״ע בגדר דעתו, אי סגי בדעת לצאת ממקומו או שצ״ל דוקא דעתו לאכול במק״א. והדברים ארוכים, ומתבארים ממש״כ בט״ז סקע״ח סק״ט, עייש״ה ובפמ״ג במ״ז שם. מג״א סקפ״ד סק״א. שו״ע אדה״ז סקפ״ד סוס״א. מאמ״ר סקע״ח סק״ג. נה״ש שם. והארכנו מזה במק״א. ולא עת האסף פה.

ובענין התנאי – ראה בס׳ תנאים טובים דבליצקי ע׳ לג.  [ונ׳ פשוט שגם ברגיל לצאת, אי״מ, וכדמוכח מסברכה״נ פ״ט הי״ח לענין הבאת צרכי סעודה שהוא דבר הרגיל. וכן בשו״ע אדה״ז סקע״ח ס״ח לענין שמש שהולך ובא תמיד (שרק בסעודה או בדבר של קביעות אינו הפסק). וכ״מ מזה שיציאה לביהכ״ס לנקביו הוה הפסק (כשאוכל באופן עראי – להכרעת אדה״ז בסברה״נ שם), אף שדרך לעשות כן (ראה לבוש סוס״ז), וגם לא סגי בלא״ה (ראה הגהות ערך לחם למהריק״ש ס״ז). ועכצ״ל שגם בכה״ג שהוא רגיל ה״ז הפסק וסילוק.

וי״ל שאדה״ז לשיטתו אזיל, דהנה בלבוש סרע״ג ס״ב כ׳ (וכ״כ בדה״ח דיני קבמ״ס) דמסוכה לבית א״צ דעתו, שכן דרך לפנות מסוכתו בעת הגשמים ועדיף מתנאי. (ועי׳ בא״ר סקע״ח סק״ט בסופו מש״כ על דבריו. וראה גם במשנ״ב סרע״ג בבה״ל ד״ה ומבית). אבל בשו״ע אדה״ז שם ס״ד כ׳ להדיא שכשמחיצות הבית מפסיקות צ׳ דעתו. ובדוחק יש לחלק דשאני התם שהוא רק בעת הגשמים ואינו דרך כ״כ.

ולהעיר מדע״ת למהרש״ם או״ח סתרע״ב ס״ה ד״ה ונראה (לענין אחר – לגבי נ״ח). ויש לחלק. וראה שו״ת שבה״ל ח״א סר״ה].

ויל״ע בכל דיני תנאים (כיו״ב) – אי יכול להתנות כך לכל ימי חייו או רק לשנה אחת. והעירני אחי וראש הרה״ג הרמ״ש שליט״א ממש״כ בשו״ת חוט המשולש לענין תנאי בנרות. וילה״ע מבאה״ט סקס״א סק״י. א״א תנינא מבוטשאטש ציצית ס״ח ס״ו. שו״ת אמרי יושר ח״ב סקל״ו. ארח״ר ח״ג ע׳ רה. ויל״ע עוד בנסמן בשו״ת אבני ישפה ח״ז ספ״ז. מתנת משה סאקס או״ח סנ״ה. ודרשת וחקרת ח״ו ע׳ תקעו. ואינם תח״י כעת. ואכ״מ.

ובדין ברכה שא״צ במקום ספק – כ״ה בכ״מ. ומפורש כן בשו״ע או״ח (ודאדה״ז) סקע״ד ס״ד (ס״ה). שם ס״ז (ס״ג). וכ״ה בשו״ת הצ״צ או״ח סקט״ז. וראה פס״ד להצ״צ או״ח סרי״ב ד״ה שם בב״י (ח, ג).

הוספה לאחר זמן:

במענה לשאלה, שלכאורה הנידון כאן הוא אם מותר לברך ודאי ברכה שא״צ  כדי להוציא מספק ברכה, וא״כ ל״ד לשאר דוכתי שמותר לברך ספק ברכה שא״צ  להוציא מספק ברכה, ועוד, שכאן אין שום דעה שהברכה אחרונה היא ברכה הצריכה –

נדו״ד עדיף שבלא״ה כתבו הפוסקים שגם לדידן שאין שינוי מקום בגדר הפסק גמור להצריך ברכה אחרונה, עדיף שיברך ברכה אחרונה משום עצה טובה ואף כשלא גמר לאכול, ראה פמ״ג קעח בא״א ג, מגן גבורים ובית מאיר שם, משנ״ב לו ובשעה״צ כו, והוא עפ״ד תוס׳ פסחים קא, ב ד״ה כשהן יוצאין, וחולין פו, ב ד״ה אסור לכו, וברא״ש פסחים י, ו, וחולין ו, ה. והובא בב״י. והאריך בבה״ל ב ד״ה בלא ברכה. ואף למש״כ בשעה״צ שם ובבה״ל שם, שכשיוצא ע״מ לחזור לאלתר א״צ להחמיר (וראה במשנ״ב לד. לה. לו) עכ״פ ודאי שאין ברכה שא״צ בזה. ובשלמא, בדברים הטעונים, מקום להחמיר שלא לברך דלקיבעא קמא הדר, וכאילו מפסיק באמצע סעודתו, כבבה״ל שם, אבל בדברים שאינם טעונים שפיר מקום לברך. (ואף שי״ל שהעצה טובה רק בדברים הטעונים ברכה במקומם, כיון שיש חשש שישהה מלברך עד שיחזור למקומו ויפסיד הברכה, וכמשמעות לשון התוס׳, וראה אצלנו 55600, כבר הוכיח בבית מאיר שגם בכה״ג עצה טובה קמ״ל. וכ״כ במשנ״ב שם לו). וראה הגהות רעק״א עה״ג בשו״ע. שו״ת אגודת אזוב מרגליות או״ח ב, ג. שם ח. בה״ל ד״ה דחיישינן. ובאמת, מקום לומר שכיון שעושה להינצל מחשש שיפסיד הברכה אחרונה, מעיקרא אי״ז ברכה שא״צ . והאריך בשערי אורה שטרנבוך ברכות כ – ע׳ קכא ואילך.

וי״ל שכיון שבעקירה הו״ל כסעודה אחרת, אלא שיכול לפוטרם בברכה אחרונה אחת שפיר מורינן לי׳ במקום צורך שיכול לברך ברכה אחרונה לפנ״ז.

וראה וזאת הברכה ו, ה בשם הגרח״ק להחמיר גם בכה״ג כשחוזר לאלתר. וצ״ע טעמו. ונראה דס״ל לחלק כנ״ל. וכ״כ בדברי סופרים קעח בעמק דבר קכו (אף שמחלק קצת בדבר).

וראה אצלנו בכיו״ב כאן.

ובתהל״ד קעח, ג, בספק אם הוא טעון ברכה במקומו או לא, והחמיר שלא לברך ברכה אחרונה – התם שאני, כיון שהוא גם ספק דברים הטעונים במקומם, ובטעונים במקומם אינו מברך ברכה ראשונה אחרי שינוי מקום. אלא שגם בזה, כיון שעושה להציל עצמו מספק – ההכרעה מפורסמת שאין בית מיחוש. וכבר הקשה עליו ומטעם אחר בשו״ת קנין תורה ב, כ. ובתהל״ד גופא קעז, ב, וקעח, ב, הביא דברי תבו״ש טו, יז, שעדיף להיכנס לספק ברכה שא״צ משלא לברך ספק ברכה הצריכה. אבל עיי״ש מש״כ בזה.

אמנם, התהל״ד החמיר בנדון דידי׳, דס״ל שהוא ודאי ברכה שא״צ (ועפ״ד תבו״ש יט, כז), שאם הוא טעון ברכה במקומו, ודאי אין לו לברך באמצע אכילתו, ואם אינו טעון – הרי זקוק רק לברכה ראשונה. אמנם, זה נסתר מדברי התוס׳.

והנה, בגוף הענין, בשע״ת תרלט, יח מוכח שמותר לברך ודאי ברכה שא״צ להינצל מספק ברכה. (אלא שהחמיר שאין לעשות כן כשאין צורך). וד״ז תלוי היאך נפרש ביסוד ההיתר, אם מחמת ספק ברכה חמיר מברכה שא״צ, ונדחה איסור הקל במקום החמור, או שבמקום צורך אינה בגדר אינה צריכה. וק״ל. ובשע״ת מוכרח שפי׳ כאופן השני. וכ״פ בברכת הבית א, סג. כ, ד.

ויש שכתבו בסגנון אחר, שיש לחלק בין לגרום ברכה שא״צ או לברך ברכה שא״צ. ועוד שהפריזו על המדה וכתבו, שבכגון דא, אינה ברכה שא״צ אחר ברכה לבטלה. והארכנו מזה כאן.

אבל כאמור בנדו״ז א״צ כלל לכ״ז. וראה מה שהאריך בעולת כהן קעח, ב – פט. וכן שם תעד, א – לה. ולא נחית להא שבנדו״ז שאני.

ומש״כ שכאן אין שום דעה לברך ברכה אחרונה, הרי כך דעת המחבר. אלא שהתהל״ד קיח, ב נקט דעת המחבר ודעמי׳ אינו בגדר ספק. וצ״ע. ול״ד כלל למש״כ בפמ״ג בא״א יב לענין ס״ס לברך ברכה ראשונה, שאין אחר הכרעת רמ״א כלום. וק״ל החילוק. ומפורשים הדברים בבה״ל הנ״ל בסו״ד.

ובנדון כעין (ולא ממש) המדובר אצלנו – כ״פ בשו״ת אג״מ או״ח ה, טז, י, בסופו. וכ״כ להקל בשו״ת אול״צ א, יז. שם ב, יב, יד. ברכת ה׳ ג, יא הערה 40. וגם הם לא נחתו לדבר.

ובדעת המשנ״ב נשתברו הרבה קולמוסים ולא עת האסף פה. ולהעיר ממשנ״ב רו, י.

From Halacha2Go Archives
#332 (#28671)
#55601