בגדרי ברכה שאינה צריכה ולבטלה במברך ברכה אחרונה קודם הסעודה

 

מתוך מכתב שקיבלנו מא׳ הרבנים שליט״א: 

שאלה:

בענין ברכה אחרונה על המים קודם סעודה, לדעת המשנ״ב, לכאורה יש חשש ברכה לבטלה, דהנה ז”ל הפרי מגדים [משבצות זהב סימן קעד ס”ק ט] ‘ויותר י”ל דסובר ג”כ כמו שכתב הר”ב בהג”ה, וברכה לבטלה בורא נפשות רבות, כי ברכת המזון פוטרתו וכבעל המאור’.

ובפשטות דברי המג”א קעד, יד משמע שעיקר ספיקו של המג”א הוא לא מחמת הדעות שהמשקין טעונין ברכה בסעודה, שעיקר ההלכה שאין המשקין טעונין ברכה בסעודה וכמו שכתב הרמ”א שכן המנהג, אלא מטעם שחש לדעת הבעל המאור שעצם הדבר ששותה גם בתוך הסעודה, הרי הוא נחשב כשתייה אחת גם כשאין הברכה פוטרת את השתייה שבתוך הסעודה, וכן פירשו המחצה”ש והלבושי שרד, וכך גם מבואר בלשון הפמ”ג הנ”ל שאף לדעת הרמ”א שהכריע שאין המשקין שבסעודה טעונים ברכה, מ”מ לדעת בעה”מ אין לברך על המים שקודם הסעודה והו”ל ברכה לבטלה.

וזה עיקר טעמו של השו”ע הרב שהכריע לברך בו”נ על המשקים, כי דחה את הראיה מבעה”מ.

ובט”ז בסי’ רצט לעניין יין של הבדלה שספק אם פוטר יין שבתוך המזון, שלדינא יש להכריע “ספק ברכות להקל”, ובפשטות משמע שהכוונה לחשש ברכה לבטלה ממש, כיון שיש צד שפוטר.

האם נכון?

 

מענה:  

כמה הערות מקופיא:

א. לפום ריהטא הרי בט״ז קעד, ט שנתקשה בהגירסא שהרח״ו בירך ברכה לבטלה משמע דלא ס״ל הכי. וכן מוכח מכל הפוסקים שנתקשו בגירסא זו. וכולם נתקשו בהבנת גירסא זו. וביארו בכמה אנפי, רבו מלספור, וכגון ששתה שלא לצמאו, שכיון שלא פטר המים שבסעודה הו״ל ללא תועלת – מהר״י צמח, יד אהרן, מור וקציעה, נהר שלום ,דבר המשפט, ושקו״ט בזה וכו׳. ולא הונח בעיני לומר שבגלל זה אמר לרח״ו שיש פגם במצחו אף שהציל עצמו בשעת מעשה מספק ברכה לבטלה.

ב. להוסיף, שבכתבי האריז״ל – טעמי המצות פ׳ עקב ועוד – נזכר שאמר לו האריז״ל שהוא עון פלילי. וצע״ג שהרי בכגון דא שפיר עבד לאפוקי נפשי׳ מספק ברכה לבטלה לחד מ״ד. ולהנ״ל א״ש.

 וגם במג״א, בלבושי שרד פי׳ בתרי אנפי, ועל כרחך שהראשון אינו מוכרח. וראה בגדי ישע. ועוד.

ג. ביפ״ל קעד, ג הסכים לפמ״ג.

וכפמ״ג כ״ה בלבושי שרד למג״א שם יד. אלא שהביא אופן נוסף, וכן בפמ״ג הביא כמה אנפי. וראה דברי שלום אפגין קעד, ב שנתקשה מאד שסו״ס ה״ז רק ברכה שא״צ. ולא שת לבו שכ״ה גם בפמ״ג. ותי׳ בדוחק דס״ל ללבושי שרד שכל ברכה שא״צ בגדר ברכה לבטלה. ובאמת, אין ראי׳ מהפמ״ג שאפשר לשון ברכה לבטלה לאו דוקא. וראה עד״ז אילת השחר  למשנ״ב קסז, מט. ולהעיר מחי׳ רעק״א ברכות לו, ב לתוד״ה כל. וכן מצינו איפכא שבברכ״י ומאמ״ר וזרע אמת ועוד הבינו בדעת הב״י תרעז, באכסנאי שאינו יוצא נ״ח ע״י אשתו שברכה שא״צ לאו דוקא.  וכן ראיתי שכתב בכוונת הפמ״ג בהלכות ליל הסדר אשכנזי א ע׳ שלד בהערה בשוה״ג.

ד. בדברי המג״א שהאריז״ל לפי גירסתו קאי בעשה ברכה אחרונה – הנה אדה״ז בקו״א קעד,ז נקט שלמעשה גם המג״א לא חשש לבעל המאור שנפטר בברכהמ״ז.  ולפ״ז יותר נראה בפירושו שכוונתו לברכה שא״צ.

ה. המעיין בראש יוסף ברכות מא, ב על מש״כ במ״ז בסגנון אחר, יראה כמו שכתבנו דלא ברירא מילתא שבכגון דא הו״ל ברכה לבטלה.

ו. כאמור, ברכה לבטלה הוא הנוסח בגירסא מוטעית. ונתחבטו הפוסקים בפירושו. ולא רחוק הוא שנתכוונו לברכה שא״צ כאשר הבאתי כיו״ב מאילת השחר בכוונת המשנ״ב. וכמדומה מצינו כן בשאר דוכתי. והבוחר יבחר.

ז. גם לא ברירא במסקנת הפמ״ג אם הכוונה שבירך קודם ברהמ״ז, לא לפני הסעודה.

ח. אוסיף ואומר שגם האריז״ל לגירסא הנכונה משמע שלא סבר שיש כאן ברכה לבטלה, שהרי פסק בסכינא חריפא לומר ברכה אחרונה. ומסתבר שגם אם ס״ל כעיקר להדעות דס״ל הכי – לא יצא מכלל ספק ברכות. ומ״ט לא ימנע מברכה מספק, שלא מסתבר שבא להכריע נגד הנהו רבוותא גם בספק ברכות, אף דרב גוברי׳ וכו׳.

 ט. בדעת הט״ז רצט – מהיכא תיתי להכריח בפי׳ ספק ברכות דקאי אברכה אחרונה ולא אברכה ראשונה באמצע הסעודה, וממילא נישאר בצע״ג שסותר למש״כ בסי׳ קעד לענין ביאור דברי האריז״ל שלא חשש. לברכה לבטלה. ועוד שגם את״ל דקאי אברכה אחרונה, אכן אפשר לומר שמצד גוף הספק בברכה אחרונה מצד עצמה סב״ל, שכשיש ב׳ דעות אם חייב בברכה או לא אין לו לברך. ועכ״ז, קושטא קאי, שאם מברך ברכה אחרונה לאפוקי נפשי׳ מפלוגתא לגבי ברכה ראשונה שלאחמ״כ שפיר עבד.

יו״ד. במשנ״ב שם כו,  שלהלכה ודאי יש לפסוק ספק ברכות להקל ופטור מברכה אחרונה ובתוך הסעודה ג”כ פטור לברך על היין כדעה הראשונה, וציין ע”ז שהוא מהט”ז. ואם אכן כוונתו שהוא ממש ספק ברכות ולהקל, א”כ הוא ספק ברכה לבטלה וזה לא מצאנו שהותר כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא לברכה ראשונה. ועוד,שהוציאו התו”ש והמשנ”ב הכרעה זו מדברי השו”ע בסי’ קעד כמבואר בדבריהם, ושם הנידון על ברכה ראשונה ואיך הוציאו מזה לברכה אחרונה אם שם הוא רק נידון של ברכה שאי”צ ולא של ברכה לבטלה.

אבל אם דנים בלשון הט״ז גופא ללא דברי המשנ״ב אין הכרח לפרש כך. ומה הרווחנו לפרש כך בט״ז אם עי״ז יוקשה לנו עליו ב״צע״ג״. ויש להקשות בדוחק לא אמרינן. ואף במשנ״ב אינו מוכרח שכך פי׳ בט״ז. והמ״מ לט״ז הוא על כללות הענין וההכרעה. ועוד, שגם במשנ״ב גופי׳ אינו מוכרח שכך פירושו. ואפשר שסב״ל נגרר אלשאחריו, אברכה ראשונה שיברך.

יא. כן מצינו בכמה אחרונים שמותר לברך בר״א בכה״ג ואינו רק גרם לברכה שא״צ שמותר בכיו״ב  – ראה תהל״ד קעח, ב. קעד, י. אג״מ ג או״ח לג. אול״צ א או״ח יז, ב ע׳ ק. שבה״ל ג, טז.

יב. להסברא שהיא ברכה לבטלה ולא רק ברכה שא״צ – קצת ראי׳ מתבו״ש יט, יז, שאפילו במכוון שלא לפטור מין אחר ברכה לבטלה קרי לה. וכש״כ במברך ברכה במקום שלהרבה דעות אין לו לברך. אלא שהוא עצמו נקט דיין הבדלה שאני שאפשר לכוון דלא לפטור דזה בא למצוה וזה לשתות ואינן מענין אחד.

וגם בהערת איש מצליח לשו״ע קעד, ד, נקט בביאור הדברים, שהתירו לגרום ברכה שא״צ ולא לברך ברכה שא״צ. אבל לא נקט שהיא ברכה לבטלה.

יג. בשלחן שלמה רטו, ה שבמסופק אם בירך ברכה ראשונה יכול לברך ברכה אחרונה ושוב לברך שהכל. ומכח דלית לי׳ להך סברא. וראה כעי״ז פת״ש תרלט, יח ובא״ח האזינו ה, במסופק אם בירך לישב בסוכה.

כן בא״ר רצא, ד כתב להדיא דאינה ברכה לבטלה במפסיק מסעודתו ומברך ברכה אחרונה.

ובא״א מבוטשאטש  רטו, הובא בבאר יעקב קרויזר שם ה שברכה אחרונה על קידוש היא ברכה שא״צ.

כן ילה״ע מלבושי שרד למג״א קפד, ג אות ד. אבל ראה מחה״ש שם.

יד. ועצ״ע ממנהג רבינו קלונימוס לאכול מיני ריפות קודם הסעודה ולברך ברכה אחרונה – ראה פרדס לרש״י ע. פח. אוצה״ג ברכות מא, ב. וראה שו״ע אדה״ז רמט,יא.  ג

טו. והנה, לא ראיתי אם העירו מזה. אבל לענין כרפס כתב בב״י תעג ד״ה ומ״ש ולר״י מברך, שבמברך בנ״ר אכרפס הו״ל ברכה שא״צ. אבל בהגהות סמ״ק רכ בשם גאון אחד, שבכל ספק ברכות כזה טוב למנוע, למנוע מלברך שלא יחשב ברכה לבטלה. ואפשר שהכוונה ברכה שא״צ. ויומתק מש״כ רק ״טוב למנוע״. עוד אפ״ל שנקרא לבטלה מחמת שבגלל זה  יצטרך לברך בפה״א על המרור ולחד מ״ד ה״ז לבטלה. אמנם, בשו״ע אדה״ז תעג, יח כתב שבאירע שאכל כזית כרפס לא יברך בנ״ר שלא יברך ברכה לבטלה לסברא ראשונה, היינו שבפה״א שעל הכרפס פוטר למרור ונפטר בברכהמ״ז.  ואפשר שגם כאן נקרא לבטלה מחמת שא״צ. והרי אדה״ז בודאי מפרש כך במג״א הנ״ל דלא קאי מחמת סברת בעל המאור שנפטר בברכהמ״ז, אלא מחמת שא״צ לבנ״ר כיון שיכול לפטור מה שישתה בסעודה. ומיאן בסברא הנזכרת בכוונת הגהות סמ״ק, שהרי יכול לכוון בהמוציא שלא לפטור המרור ומברך לכו״ע, וכמ״ש בב״ח והובא בח״י.

והרי בהגהות הסמ״ק מיירי בנדו״ד ממש. וממילא מסתבר שכל שכתבו כן בהאי ענינא כך כוונתם גם.

ומה שאדה״ז שינה הלשון מהב״י – עצ״ב. אבל כבר כתבנו שלשונות מתחלפים הן ובפרט שבאמת ברכה שאינה צריכה במציאות היא לבטלה.

ועוד, שבלשון אדה״ז בסעיף יז שכתב רק לא לברך בו”נ כדי שלא יצטרך לברך על המרור, נראה שמה״ט איכא ברכה לבטלה.

טז. הרבה האריכו בנקודה זו, אם יש מקום בהלכה לחלק בין גורם ברכה שא״צ לברכה שא״צ ממש. ואם ברכה אחרונה כשא״צ דומה יותר לברכה לבטלה. וראה בכעי״ז בר אלמוגים קכד ד״ה והנה.  וראה עולת כהן תעד, א – לה, יט ואילך. בירורי ברכות לידידנו הגר״א זנגר שליט״א ע׳ צח ואילך. שם ע׳ קלז ואילך. ואנחנו נברך לו.

טו״ב. בכללות הענין, כתב אלינו ח״א שליט״א להקשות במה שכתב אדה״ז קעד בקו״א ז: ומה שכתב בשם המאור צריך עיון גדול, דשם מבואר בהדיא דדוקא ביין, משום דסבירא ליה דברכת המזון פוטרת מעין ג’, וכן הוא בר”ן בשמו. ואף לפי משמעות המ”א יש לומר דמה שכתב לנהוג כר”ן ורמב”ן הוא ג”כ לאפוקי מהמאור עיין שם, דהא פליגי עליה עיין שם.

והנה במג״א קעד, יד: ומ”מ צ”ע אם שתה רביעית אם צריך ברכה אחרונה דלכאורה למ”ד דאין צריך ברכה תוך הסעודה א”כ צריך ברכה אחרונה וכו’ ולדעת בעל המאור שם א”צ ברכה אחרונה אם שותה ג”כ משקין בתוך הסעודה דב”ה פוטר הכל וכו’ ואם יש לו כוס לב”ה אין צריך לברך ברכה אחרונה על משקין שלפני הסעודה דהא מברך ברכה אחרונה על כוס ב”ה שאין לנו הפסק שיהא קובע ברכה לאחריו כ”כ ר”ן והרמב”ן במלחמות.

ומשמע שנשאר בספק. ומה שהביא את דברי הר”ן והרמב”ן הוא רק על כך שאפשר לצאת בברכה אחרונה שאחר ברכהמ”ז ואין חסרון בכך שמפסיק ברכת המזון, אבל איך אפשר להבין בדבר המג”א שכוונתו במה שחולקים על בעה”מ לגמרי, ובפרט שמסיים בדברי האריז”ל ומבאר דבריו שאין לברך ברכה אחרונה, וצע”ג. עכ״ד.

אמנם, ממש״כ במג״א בטעם שלא לברך ביש לו כוס לברכהמ״ז מחמת דעת הר״ן ורמב״ן ולא מחמת דעת בעל המאור שנפטר בברכהמ״ז – מוכח שבאמת לא חשש לדבריו. וכוונת אדה״ז ללשון המג״א בסו״ד ״ואם שתה רביעית [קודם הסעודה] כגון בסעודות גדולות ששותין לפני המזון יש לנהוג כמ״ש לעיל בשם הר״ן והרמב״ן״ [לסמוך על ברכה אחרונה על כוס של ברכהמ״ז].  ולפ״ז באין לו כוס לברכהמ״ז מברך בנ״ר.

ומה שהמג״א לפנ״ז הב״ד האריז״ל – כבר נת׳ דהיינו ברכה שא״צ, שמה שבירך ברכה אחרונה קודם הסעודה אינה צריכה לפי שביכולתו שלא לברך ולפטור משקין שבסעודה ואז יפטרו בברכמ״ז. ואינו ענין לבעל המאור שבכל גווני נפטר בברכהמ״ז גם בלא שתה בסעודה, לפי שברכת שלשה פוטרת מעין שלשה. (אך האמת שבבעה״מ הרי לא כ״כ רק ביין, שהיא ברכת מעין ג׳, אבל ברכת שלשה אינה פוטרת בנ״ר, כמו שכתב לפנ״ז בקו״א. ואילו במג״א הביא משמו בשאר משקין. וגם  הסברא שיין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון שהביא בעל המאור תחילה הוא ג״כ  רק ביין. אבל בשאר משקין א״צ ברכה בסעודה לבעל המאור. ובקצרה, שיש ב׳ סברות בבעל המאור, ושניהם שייכים רק ליין. א. שברכהמ״ז פוטרת מעין ג׳. ב. שבפה״ג שבסעודה נפטר ע״י יין שלפני המזון).

חי. בכללות הענין, נשתברו הרבה קולמוסים בדין יין הבדלה שנחלקו אם פוטר יין שבתוך המזון, ובשו״ע קעד, ד שיכוון להדיא שלא לפטור היין בתוך הסעודה. ובדין מים שלפני הסעודה. ובדעת המשנ״ב קעד, ורצט. אבל אין הכרח במשנ״ב קעד (וענין בפ״ע – מש״כ בסי׳ רצט, כו), שאם לא נתכוון לא יברך. וקאי בהבנת דברי המחבר ותו לא. וכדרכו בקודש בכלל, שספרו הרי הוא גם פירוש על השולחן ערוך, נוסף להכרעות לדינא.

בדעת המחבר – ודאי עדיף לכוון מלברך ברכה אחרונה. או דמיירי בעצה המועילה בכל גווני גם בשותה פחות מרביעית (אף שלכתחילה בכלל אין לשתות יותר מכזית עד רביעית מספק ברכה אחרונה). ובמשנ״ב שכתב שיברך ברכה אחרונה במכוון כמובן מיירי בשותה רביעית.

ומש״כ המחבר שבדיעבד שלא כיוון פוטר – היינו בדיעבד כשלא כיוון וגם לא בירך ברכה אחרונה. או כנ״ל בשתה פחות מרביעית.

והכוונה שהמחבר ייעץ לו עצה המועילה בכל אופן, ומיירי בכל גווני הן בשותה פחות והן בשותה יותר מרביעית. והמשנ״ב כתב בדעת המחבר שבשותה יותר מרביעית יברך ברכה אחרונה.

וכמובן, גם למי שיסבור שאין מקור לחידוש הנזכר שאסור לברך ברכה שא״צ במקום ספק דגרע מלגרום ברכה שא״צ, או בסגנון שהזכירו שהיא בגדר ברכה לבטלה – פשוט שעדיף לכוון שלא לפטור מלברך ברכה אחרונה.

 

 

#39262