Article: Men Growing Long Hair

 

Many poskim have choice words to say about men growing a fringe, long hair in the front, or even long hair in the back.

A key problem mentioned by many poskim is that of Chatzitzah (separation), that long hair can be a Chatzitzah between the Tefilin Shel Rosh (the Tefilin worn on the head), and the head itself, due to the amount of hair. Even in the event where it would not be considered a Chatzitzah, sometimes the extra hair actually does not allow the Tefilin to be worn in the proper way.

In addition, it raises the following issues:

1) Derech Shachatz VeGa’avah – it is considered arrogant and inappropriate,

2) Chukas HaGoyim – dressing and acting in the manner of non-Jews, and –

3) Lo Yilbash – the prohibition for a man to dress in the way of a woman.

Therefore, a man who has let his hair grow long should hasten to cut it, so much so that Poskim say that he may cut it even during the days of Sefirah, the Three Weeks and the Nine Days, since having long hair is a more serious prohibition than that of cutting hair on those days.

 

Sources:

חציצה – מחה״ש או״ח סכ״ז סק״ד. קיצור שו״ע ס״י ס״ו. חתן סופר שער הטוטפות סכ״ז בהערה. אות חיים ושלום סכ״ז סק״ו (- מדרבנן. וראה דרכי חו״ש שבשו״ת מנח״א כת״י להנ״ל חזר בו וכ׳ שחוצץ מה״ת). פתחי עולם סק״ו. משנ״ב שם סקט״ו. בא״ח חיי״ש ס״ה. קצוה״ש ס״ח ס״י. ועוד. וגם למקילים (בשעהד״ח, היינו להשאיל תפילין למגדלי בלורית), כשהבלורית מסבב למק״א גרע טפי וה״ז חציצה – ראה ערוה״ש סי״ד. וראה פמ״ג בא״א סק״ד. עיקרי הד״ט ס״ב ספ״ג. וראה שו״ת דעת סופר ס״ה. מנח״י ח״ח ס״ד. וראה ארה״ח בהמאיר לארץ סקי״ט. שו״ת קרן לדוד או״ח ס״י. ארץ צבי או״ח ס״ו. ועייג״כ שו״ת יחו״ד ח״ב ס״ב ובמילואים לשם. [ובמק״א – בקובץ הערות שע״י ישי״ג צמח צדק דסידני – הארכנו בענין נזיר, ובפרט נזיר שמשון, אבל ומנודה שמניחים תפילין ואינו חוצץ. ואכ״מ. וכעת ראיתי שבנקודת הדברים כבר הקדימנו בס׳ דא גזירת אורייתא]. ועצ״ע מהמנהג בקצת מקומות שלא לספר כל יב״ח דאבילות (רמ״א סש״צ ס״ג) שהוא רק חומרא בעלמא – (ד״מ סש״צ סק״ג). וי״ל שהרי כתב שם דבהכביד שערו מותר (ומקילין – שמיקל מכובד השערות). ועצ״ב שלפ״ז ה״ז תמיד בגדר הכביד מצד הבלורית]. ולהעיר משיחת שמח״ת תשט״ו.

דרך שחץ וגאוה – שבת קלט, א וברש״י ד״ה אי: מתיהרים בבלורית. ובסוטה ט, א: מתגאה בשערו. וראה נדרים ט, ב. נזיר ד, ב. וראה ב״ח יו״ד סקע״ח. פרישה שם סק״ג. ט״ז וש״ך שם. ברכ״י שם. ועוד. ובב״ר פכ״ב, ו: בשעה שיצה״ר רואה אדם ממשמש בעיניו מתקן בשערו וכו׳ הוא אומר הדין דידי. ובצוואת ריה״ח סנ״ו שהוא עון פלילי. וראה בשבעים תמרים (ועוד – ראה בהנסמן בס׳ צוואת ריה״ח המפואר) שריה״ח בא להוסיף גם באופן שמותר ע״פ דין. [ובמג״ע עה״ת (קדושים יט, כז) כ׳ שאסור לקרותו לס״ת. וראה בשו״ת קרן לדוד סכ״ב, שההולך בבלורית כדרך השחצנים, ה״ה בכלל אינו הגון ופסול להיות ש”ץ בכל ימות השנה (אף שהירל, כנ״ל, לענין חציצה בשעהד״ח). ועייג״כ באזהרות מהרצ״א לבעל בני יששכר סי״ג (נדפס בספר מצמיח ישועה לנכדו הרה״צ ממונקאטש) שכ׳ דברים חריפים במאד].

חוקות הגוים – רמב״ם ע״ז פי״א ה״א. וראה ב״י סי׳ קעח בפלוגתת הפוסקים בגדר בלורית. ועיי״ע בנו״כ השו״ע סקע״ח הנ״ל שנקטו לאיסורא בכל גוונא. וכ״מ בפיר״ח סנהדרין כא, א שפי׳ בלורית ציצית של שער. ולא חילק. ובלקט יושר יו״ד ע׳ יז – שער ארוך. וראה בשו״ת יחו״ד הנ״ל בדעת המחבר בשו״ע. ובכללות הענין, ראה בשו״ת הצ״צ יו״ד סצ״א. סימן ש (במהדו״ח). וראה שולחן מנחם יו״ד סל״א. ולהעיר משיחת כ״ג שבט תשי״ג בסופה. ואכ״מ כעת. [ובכ״מ בדא״ח הובא ונת׳ מאמר המדרש ויק״ר פכ״ג, ד: גוי מקרב גוי (ובילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתכח: עם מקרב גוי לא כתיב כאן אלא גוי מקרב גוי), אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית וכו׳ א״כ לא היתה נותנת מדה״ד לישראל שיגאלו ממצרים לעולם וכו׳ אלולי שאסר הקב”ה עצמו בשבועה. וראה במענה למכתב כללי י״א ניסן תשל״ד – נדפס במק״א].

לא ילבש – כ״כ בס׳ תפארת אדם להח״ח רפ״ו. וכ״ה בצפע״נ עהרמב״ם ע״ז שם (ז, א). ולכאו׳ מקורו טהור בתוספתא ביכורים פ״ד (פ׳ אנדרוגינוס) ה״ב: מסתפר כאנשים. ובפירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי (אחרי יג, ג) הביא מתוספתא הנ״ל. וסיים עלה: לכך פסק על בענ״פ שאינם מגלחים לפני מצחם יש ליזהר כי הם עוברים על לאו [דלא ילבש] ושרי להו מרייהו.

אבל י״א שבזמנינו שגם האנשים הולכים כן אי״ב משום לא ילבש. אמנם, להנת׳ שבלא״ה אסור מכמה טעמי אחריני, א״כ לכאו׳ אין נפק״מ בזה שהולכים כן, כיון שע״פ תורה אי״ז בכלל כלי גבר. ויל״ע בדעת הצ״צ בשו״ת יו״ד סצ״ג. [והנה, באג״ק ח״ו ע׳ רסח נוטה לומר שבדברים שהם שמלת אשה התלויים בטבע משום יופי או מנהג כשמשתנה המנהג משתנה הדין. אבל עיי״ש ש״כל הנ״ל אינו אלא להלכה – ובשום אופן לא בהנוגע למעשה״. ובאג״ק שלאח״ז, בח״ח ע׳ קנה, נוטה להחמיר בהנ״ל. ועוד ועיקר, שבנדו״ד נראה ברור שה״ה בגדר סוג הא׳ שם, והיינו דבר שהוא שמלת אשה ע״פ תורה].

בימי הספירה ובימי בין המצרים – פשוט שהאבילות היא רק ממנהגא, וד״ז הוא צורך מצוה. ול״ג משפה המעכבת האכילה. וכן התירו – לפעמים – לגלח כשמשתדל לטובת הכלל או לצורך רפואה. ועד״ז כתבו הפוסקים לענין גילוח שער באשה משום צניעות. וראה בפמ״ג סתצ״ג בא״א סק״א שהמותרים להסתפר בחוה״מ ה״ה נמי בימי ספה״ע. וכ״כ בשו״ת ולאשר אמר סי״ח. הדרת קודש (היבנר) אות צד. שו״ת פאת שדך ח״א סקי״א. ועוד. וגם לענין שיעור גערה דג״ח באבילות על או״א – ראה שו״ת דברי סופרים סקנ״ב. וכן מקובל אצל מורי ההוראה.

ועצ״ע בנוגע לל׳ יום. ועאכו״כ תוך ז׳ שאסור גם המעכב האכילה לכמה דעות. וק׳ לדמות להמתגלח ואמרו לו מת אביו שמשלים ראשו משום כבוד הבריות. ואף שבפחות מל׳ יום אינו נק׳ מנוול – הרי יתכן שלא הסתפר זמן רב לפני התחלת האבילות. ולכאו׳ מקום לחלק בהתאם לגודל הבלורית (מצד חציצה) ואופן הבלורית (מצד חוקות הגוים).

ובכללות חומר הענין, האריכו בס׳ דא גזירת אורייתא (ווילדמאן תרצ״א). עמודי ארזים מרגליות. ועוד.

 

 

From Halacha2Go Archives
#243