Are my children allowed to have a swimming lesson on ג’ מנחם אב?

 

Is there a difference between the beginning/end of the 9 days?

 

Answer:

1) One should avoid swimming during all of the nine days. (There are those that are lenient until the week of Tisha Ba’av, however the Rema is not lenient in this matter).

If your children are under the age of Chinuch (2-5 years old) there is room for leniency of swimming lessons on ג אב. Nonetheless, many are particular to avoid any activities which are unsafe during this period.

2) In general, there are additional stringencies that apply in the week in which Tisha Ba’av falls out.

 

Sources:

Shulchan Aruch (Orach Chayim 551:16). See also Piskei Teshuvos 551:46.

See Shulchan Aruch (Admor Hazaken 343:6) – one may allow a child to have certain things which are Rabbinically not allowed when it is for the need of the child.

 

טעמים ומקורות:

בד״ז יש עקולי ופשורי טובא, דמחד גיסא משמע דאנן קייל״ן (אף שיש חולקים) שבכלל אין דין חינוך באבילות (ראה נקוה״כ יו״ד סש״מ על הט״ז שם סקט״ו. מג״א דלקמן. ועוד), וכקושיית המג״א (סתקנ״א סקל״ח) בעניננו בטעם האוסרים לספר ולכבס בגדי הקטנים,  ולכאו׳ כש״כ הוא באבילות ישנה דת״ב (וראה מש״כ ערוה״ש סל״א). אבל ראה שו״ת אג״מ יו״ד א, רכג.

אבל בב״י (סי׳ תקנא ד״ה ומדאמרינן. שם ד״ה כתוב בהל׳ שמחות) הביא בשם  מהר״ם שאין לספר ולכבס בגדי קטנים. (ובמג״א הנ״ל שאבילות דרבים חמירא יחתר. וראה ערוה״ש הנ״ל. הגהות ברוך טעם. וי״ל כברמב״ן יבמות מג, ב דמשום דקילא החמירו עליהם שלא יבואו להקל יותר. ובאמת, מהר״ם עצמו כ׳ – בהל׳ שמחות למהר״ם סכ״ה. מרדכי מו״ק סתתע״ה בשמו. ועוד – שבענין זה אבילות דת״ב חמורה יותר).

אמנם, בב״י (ד״ה ומדאמרינן) הביא על דברי מהר״ם שלא ראינו ולא שמענו מי שינהוג כן. וכן הביא מתה״ד (סי׳ קנב) שנראה מדבריו שלא נהגו כן. (וכבר הקשו ע״ד הב״י אי׳ איפוא מצא כן בתה״ד, דאדרבה בתה״ד הביא ד׳ מהר״ם, אלא שכתב שלא אסרו משום מרא״ע, והיינו שאסור מטעמים אחרים (משום חינוך או עגמ״נ וכדלקמן) – ראה שרשי הים מאייו ח״א שרש איסור כיבוס בשבוע שחל ט״ב ס״ו (במהדו״ח ע׳ ת ואילך). איש מצליח על משנ״ב תקנא, יד).

ולהלכה, כ״כ הרמ״א במפה שלו – בסי״ד: ואפי׳ שאר בגדי קטנים נהגו להקל. וכ״מ בד״מ הארוך (ובד״מ הקצר לא הובאו דבריו כאן  בכלל. והובא רק מש״כ בהמשך הסימן, שכ״ד המרדכי לאיסור. ונותן מקום לפרש כאילו הכי ס״ל גם לרמ״א. ובאמת בד״מ הארוך בהמשך הסי׳ העתיק מהמרדכי רק לענין תספורת). וראה פמ״ג בא״א שם סקל״ט.

ואילה״ק מה שהביא הב״י לאחמ״כ – בהמשך הסי׳ – דעת מהר״ם, אף שכתב שלא נהגו כן, ולא זו בלבד אלא שהוסיף לפרש ש(רק) בגדי הקטנים שמלפפים מישרי שרי – דהיינו רק בדעת מהר״ם, ולי׳ לא ס״ל. וכ״מ בד״מ הארוך בהבנת דעת הב״י.

אמנם, אי תיקשי הא תיקשי, מה שתמהו על המחבר שהביא ד׳ מהר״ם להלכה בשו״ע שלו, אף שהו״ע כתב שלא נהגו כן. וראה מש״כ  ליישב בשכנה״ג בגהב״י סק״ו (דמנהגא קאמר ולא דינא. וכבר העירו עליו שדוחק לומר כן). תורת חיים סופר סק״ל (שמש״כ שלא נהגו קאי רק אכיבוס. ודבריו אינן עולין יפה בל׳ המחבר שהעתיק גם לאסור לכבס ולא רק לספר). ובאו״א – חיים מדבר (שלוניקי, תקע״ח)  על אתר. והב״ד בחזו״ע דיני ד׳ תעניות ע׳ רכו. וכעי״ז בשערי עזרה טאראב ח״א סכ״ד. הגהות איש מצליח למשנ״ב שם (שהב״י ר״ל שלא נהגו כן בבגדי קטנים שמלפפים. אמנם, הו״ע – בחיים מדבר – דחה ד״ע, עיי״ש. ותו, שבד״מ מ׳ שלדעת הב״י מותר בכל בגדי קטנים).

ואיך שיהי׳ בדעת המחבר, הרי הרמ״א הגי׳ בדבריו שנהגו להקל. ואנן יוצאים ביד רמ״א. והציון ברמ״א – ואכ״מ בשקו״ט מי כתב הציונים ברמ״א – הוא לד׳ ב״י. וגם בד״מ הארוך הביא מד׳ ב״י (משא״כ בד״מ הקצר שקיצרו דבריו, וכנ״ל). ובפשטות, הכוונה למש״כ הב״י בתחילת הסימן שלא ראינו שינהגו כן. וכ״ה במקו״ח. וצל״ע משה״ק בגדולות אלישע סקנ״א. ועוד.

אמנם, משמעות ד׳ הרמ״א שרק לענין כיבוס הקלו. וכן מוכח בד״מ הארוך, וכנ״ל. וכנראה שתספורת חמיר יותר. וכ״מ בדגו״מ למג״א סקל״א שהקשה על המג״א מהאיסור לספר הקטנים. וכנראה ס״ל שגם לרמ״א שאני תספורת. ויתכן דס״ל שרק בתספורת שייך עגמ״נ שרואים שהוא מנוול. או שכיבוס היינו רביתי׳. וראה ביהגר״א כאן. (ועוד ילה״ע שהתירא דלבוש הוא לפי שאינו כיבוס של שמחה (וא״ש, דלכאו׳ ליתסר משום עגמ״נ). וא״כ לדבריו ליכא לאוכוחי מכאן לשאר דיני אבלות).

וא״כ לפ״ד ב״י וד״מ שלא נהגו כן, והעיקר – פס״ד הרמ״א, מותר בכל בגדי קטנים.

והנה, ממה שנו״נ במג״א ועוד בטעמי ההלכה – ליכא לאוכוחי דהכי ס״ל, וכרגיל בדבריו. וראה לקמן מש״כ המג״א לענין בשר ויין.

ובפשטות, כוונת הרמ״א עד שנעשה גדול. וכ״נ בפמ״ג סקל״ט. (וצע״ק מש״כ שם להוכיח מלבוש בפי׳ המנהג בבגדי קטנים, שבני ג׳ וד׳ שנים אסור, שהרי בלבוש לא הביא המנהג שברמ״א כלל, ורק הדין שבשו״ע. וגם מעיקרא לא נחית לשקו״ט בדין בגדי קטנים כ״א בהיתר בגדים שמלפפים. ודוחק גדול לומר שפי׳ כן ברמ״א).

אבל דא עקא שבפוסקים מצינו שנקטו להחמיר ודלא כסתימת הרמ״א – ראה לבוש (ובפמ״ג סקל״ט ומקו״ח העירו בזה. ובמקו״ח שכן המנהג בקטנים שיכולים לילך לבדם. וצ״ע הכוונה). דרה״ח (אבל קאי רק בתספורת). חיי״א. ועוד. ובפמ״ג נשאר בצ״ע, כדרכו.

וכנראה שפי׳ בדברי הרמ״א דקאי רק על קטנים שלא הגיעו לחינוך. או שחלקו עליו (ראה שלחן תמיד הל׳ ת״ב ס״ב ס״ב ובזר זהב שם סקי״א). ועוי״ל שר״ל שאר בגדים ולא רק מה שמלפפים התינוק, ואין כוונתו לשאר קטנים. וכ״מ בד׳ החיי״א. גם י״ל שהכוונה גם כשאינם מוצאים רעי ומשתינים.  וגם בערוה״ש סל״ב הביא בסתמא שאין לכבס בגדי קטנים זולת בגדים שמלפפים הקטנים לגמרי, ושוב הוסיף ואפי׳ בבגדי שאר קטנים נוהגים להקל. ואולי מנהגא קאמר. וראה בערוה״ש לעיל סט״ו.

והנה בטעם האיסור כ׳ בתה״ד והעתיק ד׳ במג״א שם (בשינוי. ולכאו׳ הוא טה״ד דמוכח. וכן הועתק במחה״ש במשנ״ב סקפ״א ובכה״ח ס״ק קעג. וצ״ע. ובחיי״א כלל קלג סי״ח כ׳: לחנכם משום עגמ״נ ונ״ל אפי׳ לא הגיע לחינוך. ודבריו אי״מ) משום חינוך או עגמ״נ. (וראה שו״ת דברי יציב לקוטים סצ״ו בפי׳ עגמ״נ כאן). ובתה״ד שם כ׳ ג״כ למעט שמחה ולהרבות באבילות, והיינו שלא יסיח דעתו מאבילות. וכבפירש״י תענית כט, ב. וכ״ה בלבוש סי״ד. (ולשיטתי׳ אזיל לאסור גם בבגדי קטנים מחמת היסה״ד דהגדול. וראה שו״ת דברי יציב לקוטים סצ״ז). וראה פמ״ג סקל״ח. וכן העיר בגבורת ארי תענית ל, א ד״ה ותינוקות. ושם: דודאי אין אבילות ת״ב נוהג כלל בקטן כמו שאינו נוהג בו אבילות קרוביו וכו׳ הא דאסור לכבס בגדי קטנים בשבוע שחל ת״ב מדבטלי קצרי דבי רב לאו משום לתא דאבילות הקטנים אלא משום לתא דמכבס דמסתמא הוא גדול ואם עוסק בכיבוס נראה כמסיח דעתו ואינו חושש להתאבל על ירושלים, דזה עיקר טעם איסור כיבוס בשבוע של תשעה באב. (ואת״ל כן, פשוט דד״ז שייך רק באיסור כיבוס, שהמכבס מסיח דעתו מאבילות, ולא ברחיצה). וצ״ע מדוע הוצרך בתה״ד לטעמא דחינוך ועגמנ״פ. ואולי כיון שהקטן מותר בלבישה, ל״ש לומר שהוא היסח הדעת מאבילות, לאסור הכיבוס. ועוד ועיקר, שמשמעות ד׳ מהר״ם דקאי גם בשאר מידי דאבלות, ולא רק בכיבוס ותספורת, גם בדליכא בהו היסח הדעת.

ונפק״מ בכ״ז, שמשום עגמ״נ אסור גם בפחות מגיל חינוך (ראה משנ״ב סקפ״א ובשעה״צ סקצ״א.  וצ״ע הגיל שאסור משום עגמ״נ. ולכאו׳ שייך גם בתינוק בן יומו. ובס׳ הפרנס והגמ״נ שם כ׳ לאסור לרחוץ גם קטן שמוציא רעי, שבד״כ הוא פחות מג״ש (ראה לבוש. פמ״ג שם. קנה בושם שם). וראה מה שבי׳ בערוה״ש סוסל״א. איש מצליח שם). אבל בפמ״ג משמע שצ״ל ב׳ הטעמים לאיסור. ודלא כחיי״א. ובגוף ד׳ תה״ד מ׳ דקאי בהגיעו לחינוך, ועז״כ שבזה שייך (חד מהנך) תרי טעמי.

וכעת, לענין רחיצה בפרט – הנה, במשנ״ב סקצ״ג הביא בשם לבוש סט״ז להתיר לרחוץ לקטן שיש חטטים בראש, שאינו לתענוג ורק  משום רפואה. וכבר כ׳ כן בלקט יושר ע׳ 109 בשם רבו התה״ד. (אבל להעיר שבס׳ הפרנס סער״ב והגמ״נ טירנא דיני ת״ב כ׳ להתיר ללא חטטים. ובשו״ת קנה בושם ח״א סל״ב כ׳ דסתמא דמילתא בזמנם איכא חטטים. וד״ז מן הדוחק. וגם צ״ב, דאי מיירי במקום חטטים לישרי גם לגדולים).

ולדברי הב״י וד״מ שלא נהגו להחמיר בכיבוס – מסתבר שה״ה ברחיצה. וכש״כ הוא. והלבוש – לשיטתו קאזיל. וראה אצלנו 10415.

אמנם, מצאנו ראינו במג״א סקל״א שמותר ליתן לקטן שא״י להתאבל על ירושלים. ובדגו״מ חולק. ורק לצורך מצוה התירו. וכ״כ בא״ר סקכ״ד שה״ז כתספורת  וכיבוס. ובחיי״א סט״ז הכריע כמג״א. וכ״נ בפמ״ג שם בא״א. אבל במשנ״ב סק״ע כ׳ כדגו״מ. וראה מקו״ח.

וטעם החילוק (ראה בפמ״ג) דבשר ויין קיל טפי למג״א, שהוא רק ממנהגא. והרי אפי׳ אבל תוך ז׳ מותר בבשר ויין. ועוד, דהיינו רביתי׳ דתינוק. ועוד איכא בגווה, שטעם המנהג הוא רק שיזכור ויצטער מחורבן ירושלים – ראה לבוש ס״י. וא״כ ל״ש גדר צער בקטן, ראה חכ״א כלל קנב סי״ז. שו״ת דברי יציב ח״ב סרל״ו סק״ב.

ועייש״ע שבמג״א ציין לסרס״ט. ובדגו״מ העתיק רק הטעם להתיר כיון שי״א דלגדול מותר. אבל במג״א כ׳ גם דהוא רביתייהו דתינוק. והכי קייל״ן דבאיסור מד״ס והקטן צריך לכך יש להקל אפי׳ להאכילו (אדה״ז סשמ״ג ס״ו). וכך הובא בשו״ע אדה״ז ס״ג (ובאו״א קצת – ראה שו״ת הצ״צ מהדו״ח בהוספות חאו״ח ספק למי ס״ד – יד, ב. הנסמן במהדו״ח דשו״ע אדה״ז – דהוא איסור התלוי בזמן. וה״ה הכא). ועוד זאת, שאי״ב עגמ״נ כשלא יאכל הקטן בשר ויין.

ועפ״ז י״ל שה״ה ברחיצה, שהוא רק ממנהגא. (ואף שיש מקום לחלק שיש שם גם עגמ״נ). והעיקר, דהיינו רביתייהו.

ולהוסיף שלפני שבוע שחל בו ת״ב יש להתיר בלא״ה, וכמ״ש במשנ״ב סקפ״ב לגבי כיבוס בשם חיי״א שם דאין להחמיר אלא בשבת שחל בו ת״ב. וכ״ה בפמ״ג סקל״ח. אבל הביא שם דעת הא״ר שם ומשמעות הלבוש לאסור מר״ח. וכ״כ בערוה״ש סל״ב. והלכה כדברי המיקל באבל. וגם הא״ר נשאר בצ״ע. ואין ספיקו מוציא מודאם דשאר הפוסקים.

וכשחל ת״ב בשבת, יש להתיר גם בשבוע שלפניו – כ״כ באבן ישראל על המשנ״ב. וצ״ע למעשה.

והנה אאזמו״ר בשמ״ב סי׳ קכב קו״א סקי״ב התיר לשחות משום רביתא דתינוק. וראה אמת ליעקב סי׳ תקנא בהערה. ואף שעכשיו אין במניעת רחיצה עינוי – שו״ע אדה״ז סתרט״ז ס״ג – דעת לנבון נקל לחלק בין איסור רחיצה ביו״כ לנדוננו. ולהעיר, שביו״כ כשהגיע לחינוך מצות עינוי אין לרוחצו – רמ״א שם ס״ב. אדה״ז ס״ד וס״ז. ועפ״ז מקום להתיר עד תשע ועשר.

ולהעיר ממש״כ ביוסף דעת סשפ״ד שא״צ להפריש הקטן בעושה מעצמו וגם כשהגיע לחינוך וא״כ אין להחמיר רק ברוחצו להדיא או מעמידו שם. ובאו״א בהתעוררות תשובה ח״ב סי׳ קעב שבאיסור התלוי בזמן ל״ש גדר חינוך, והאיסור רק לספות לו בידים (ושם לענין בשר ויין). ובאמת, בל׳ מהר״ם גופא כ׳ רק שאין לגדולים לעשות לקטנים. ויתכן דמיירי בלא הגיע לחינוך.

אלא שכבר כתבו שיש להזהר מפני הסכנה – ראה גם מקו״ח כאן בהמשך לדין כיבוס בגדי קטנים.

 

 

#558