לבשה צבעוני בז’ נקיים

שאלה:

אשה עשתה הפס”ט ביום שישי אחה”צ ושכחה ללבוש בגד לבן [והמשיכה ללבוש בגד צבעוני] ובשבת בבוקר ראתה על הבגד הצבעוני דם יותר מגריס.

היא לא בדקה בשבת בבוקר [מחשש לדם] אלא רק בשבת אחה”צ והיה עד נקי.

האם יש לטמא את הכתם שע”ג הצבעוני שהרי אם היה ע”ג לבן היתה טמאה?

תשובה:

הכתם טהור.

מקורות:

באמת, יש ג׳ סברות שתסתור ספירתה:

א. היתר כתם על בגד צבעוני בג״י ראשונים

בשו״ת מעיל צדקה סב מוכח להיתר. והובא בשו״ת חמדת שלמה כ, יז לגבי דשאמק״ט בג״י ראשונים. אבל בשו״ת אדני פז כ, הובא בפת״ש קצ, כב כתב לטמא. והביא שם שבעמודי כסף נסתפק בדבר. ורוה״פ נקטו להקל.

וסוגיין דעלמא שטעם החומרא – ולא מדינא – בג״י ראשונים, מחמת שתולים במצוי, ובזה גופא – מחמת חזקת טומאה, או שבאמת איכא חזקת טהרה ומ״מ בג״י ראשונים דם מקור מצוי טפי. ולמאי דנקטינן דאיכא חזקת טהרה – ודאי אין להחמיר בצבוע ואמק״ט.

ב. מחמת קנס כיון שלא לבשה בגדים לבנים

הנה, לשון החכ״א קיז, ח שפשעה. ולא נראה לקנוס בשכחה. ובמכ״ש ממה שהתירו כמה ללבוש צבעונים בשעהד״ח. ואין לומר ששכחה בגדר פשיעה, וכשומר חינם ששכח לסגור את הדלת, וכל לא ידענא פשיעותא (ב״מ מב, א) – שהאריכו הפוסקים בדין שכחה אם הוא אונס או פשיעה, והוא נידון גדול באחרונים. וכבר כתבו לחלק בכמה אנפי, דשאני שומר שחיובו לזכור, או שהפשיעה בזה גופא שהניח במקום שיכול לשכוח. ואף את״ל שזה רק במקום שהיה מוטל עליו איזה ענין שהוא לא מעצם חובתו ושכחו, אבל כאן לבישת לבנים היא מעצם תחילת השבעה נקיים ולשכוח ללבוש לבנים זה פשיעה – הנה, השוכח להתפלל נקרא אונס, אף שהתפלה עיקר הענין. ולמעשה קייל״ן דשכחה אונס בענין זה. ובמג״א קח, יא האריך בדבר.

ובכל אופן, בשיעורי שבה״ל כתב, כעיקר דברינו שהקנס ל״ש בשכחה, ראה שם קצו, ג, ה, שהוא רק אם הי׳ במזיד ובשאט בנפש. ופשוט שלדעתו אין שכחה בכלל.

וידוע מש״כ בערוה״ש תקכז, יח שבימינו מרוב הטירדות אין על השוכח שם פושע. וגם בזמן הגמרא היינו רק באדם גדול.

ובכלל, איך אפ״ל שלבישת לבנים מעצם חובת ז״נ – כשאינה מעכבת, ובכ״מ כתבו שהוא רק ממנהג הנשים, וברי״ף ורמב״ם ורמב״ן (אבל ראה להלן) ריטב״א ועוד ריבוי ראשונים לא נזכר הענין כלל, וי״א שבבגד בדוק סגי (ולהעיר מהל׳ נדה לרמב״ן ב, ו. ט, כב), ובגד לבן הוא ממנהגא לחוד. וי״א שלכתחילה מותר לה ללבוש צבעונים. ובפרט כשאינה יכולה ליטהר מחמת כתמים, ראה לדוגמא שו״ת רעק״א מהדו״ת לד.

ודוחק להעמיד פס״ד הרמ״א קצו, ג וט״ז שפא, ב שבדיעבד עלו לה בלא לבשה לבנים – דקאי רק כשאין לה לבנים. והארכנו במק״א – 45586 – ובפרט בסו״ד שם.

ומש״כ ח״א שליט״א שאין נפק”מ אם זה מדינא או ממנהגא שמ״מ הוא מעיקר הנהגת הספירה ושכחתו היא פשיעה ולא איזה דבר צדדי ששכחתו היא אונס – תמוה בעיני.

וכמובן, אין כוונתנו לזלזל בחובת לבישת בגדים לבנים. אבל לא נראה שאפשר לקרוא לזה עיקר הנהגת הספירה.

עוד העירוני, שאפילו לא היינו קונסים על השכחה, הרי אחר כך הזידה ולא בדקה שחרית שמא תמצא דם, וראוי לקונסה גם על השכחה כמ”ש למען ספות הרוה את הצמאה וע”ש בפרש”י. אלא שלא מצינו מקור לקונסה בכה״ג.

ועוד להעיר, דלאו כו״ע מודו שהקנס הוא שלא יעלו לה הימים. (ועכ״פ, ודאי מיירי דוקא באופן שמצאה כתם).

ויש לחלק בין לבשה חלוק שאינו בדוק שבמעיל צדקה והובא בסד״ט קצ, עג, ללבשה צבעונים שבחכ״א קיז, ח. אלא שבחכ״א לא נראה לחלק כך, מאחר שהביא ד״ז ממש לעיל קיג, מ, בלבשה בגד שאינו בדוק ומצאה כתם. ומסתבר דהיינו הך.

ועוד להעיר שבחכ״א גופא, מרא דהאי שמעתתא שראוי לקונסה – איהו גופי׳ כתב שאין עיכוב ללבוש צבעונים. ובהכרח לומר בכוונתו בחד מגו תרתי: א. דהיינו בלא פשעה שעולה לה. ב. דהיינו שאם לא מצאה כתם עולה לה.

ג. מחמת היסח הדעת

לכאורה אפילו לא מצאה כתם, כיון שלבשה צבעונים ולא בדקה, ה״ז כהיסח הדעת גמור. וכן נמסר בשם הגרמ”ש קליין שפסק, שבהיסח הדעת כזה מבטל השבעה נקיים גם בפחות מעונה.

ויש להמתיק, כיון שצריכה ליתן דעתה שתחזיק עצמה בשבעה ימים טהורים, ולכן אם מחליטה בדעתה שאינה רוצה לבדוק כדי שלא יתברר לה האמת, לא רק שאינה נותנת דעתה להחזיק ז”נ, אלא אדרבה יודעת בעצמה שכנראה תראה דם ובכוונה אינה רוצה שלא לברר המציאות.

אמנם, סברא זו נפלאת ורחוקה ממני, שנוסף לזה שהרבה פוסקים ס״ל להקל גם בהסיחה דעתה לגמרי. וכן פשטה הוראה להקל בעת הצורך, הרי בנדו״ז ליכא אפילו היסח הדעת רק ששכחה לקיים מנהג כשר, ולא בדקה בבוקר אלא סמוך לבין השמשות. וגם במעיל צדקה חשש רק מחמת שחשבה שהיא טמאה ולא בכגון דא דאדרבה רוצה לישאר בטהרתה. ואף לסברא ב׳ שם, דחיישינן דילמא ארגשה ולא אדעתה – שלא נקטו הפוסקים לדינא כלל לטעם זה, ותפסו שהוא רק כסניף בעלמא לטעם הא׳ , והרי לא הורו לה שצריכה להפסיק בטהרה מחדש, ושסותרת כל הנקיים. וראה שו״ת בית שלמה או״ח לו. חזו״א צב, יא – היינו רק בנדון דידי׳ שכיון שמחזיקה עצמה בטומאה (או כשבעלה נסע) לאו אדעתה, אבל הכא איפכא הוא, שרוצה לישאר בטהרתה. ומה דמות יערוך לדין היסה״ד. ושם, הטעם לפי שאינה נותנת אל ליבה לבדוק אם מרגישה אבל כאן האשה יודעת ברור שהיא בתוך שבעה נקיים ואינה מסיחה דעת לבדוק האם יהיה לה הרגשה בגופה.

וכבר האריכו לבאר שדינו של המעיל צדקה יתכן רק בהיסה״ד חיובי, שבפירוש הסיחה דעתה ושללה מעצמה ז״נ, ולא בסתמא, היינו בגוף הענין שאינה שמה על לב, כגון בישנה כל היום או בשוטה. והוכיחו כך מכמה דוכתי.

#51315