אם העדים ראו אבל לא שמעו כל נוסח הקידושין

כבוד הרב ברוין שי׳

שאלה:

אם העדים ראו אבל לא שמעו כל נוסח הקידושין –

באמצע אמירת החתן את נוסח הקידושין בקול נמוך ביקש א׳ העדים את המסד״ק להגיד לחתן לחזור עוה״פ מתחילתו (לפי זכרונו זה הי׳  בערך לאחר שאמר ״הרי את מקודשת״) שחש על העד השני שהי׳ מאחריו שלא שמע כראוי (הגם שהוא אמר אח״כ שכן שמע) ואמר המסד״ק שכבר גמר כל נוסח האמירה ועזב ידו מעל הטבעת ונגמר הנתינה והשאלה אם הפסק הדיבור של העד מעכב הקידושין?

דלכאורה בעינן שהעדים ישמעו (ולא רק שידעו) מהחתן את אמירת מילות הקידושין כמו שמוכח מראשונים. וכן כתבו האחרונים שצריכים העדים לשמוע את לשון הקידושין ממש וכשם שאומדנא של ראיה לא מהני כן אומדנא של שמיעה לא מהני והעדים צריכים לידע שיש כאן מעשה קידושין ודאי. ועיין בפתחי תשובה סי׳ כ״ז ס״ק י״ד מה שמביא מספר אבני מלואים דאפילו במשודכת כל שלא אמר לי כיון שאינו מוכיח מדבורו שהוא המקדש אינו דיבור שלם לקידושין כלל ועיין שם מה שמביא מתשובת חתם סופר באחד שקידש נערה לפני שלשה עדים וכשאמר הרי את מקודשת לפני שאמר ״לי״ הפסיקו לו העדים בשיעור תכ״ד ונוטה לפסול הקידושין בגללו כמו שפוסק השו״ע אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת וכן עיקר ואע״פ שהרמ״א כתב דיש מחמירין מסיק החת״ס ״לענ״ד אין כאן מחלוקת וכל הפוסקים הראשונים שוין שאין אשה מתקדשת בה״א מקודשת בלא לי כו׳״(אע״פ שלמעשה מסיים להחמיר “כי משמים עכבוני בכתיבת תשובה זו יותר מעשר שבועות כו׳”)

וראיתי למי שכתב, לחוש שעמידה לחופה אינו עסוקים באותו ענין שצריך דווקא ש״הוא״ מדבר ״עמה״ על עסקי ״קידושין״ שלהם, ולא כהמרדכי שהביא הרמ״א שם שדי אם מדברים לפניה אע״פ שלא מדברים עמה, שהב״י הביאו ולא העתיקו בשו״ע. ובחתונות דידן ליכא עסוקים באותו ענין להשו״ע, שהרי בדר״כ החתן אינו מדבר עם הכלה לפני נתינת הטבעת ובוודאי לא על ״קידושין״, ואם יש דיבורים ושליחים מא׳ לשני זה רק על סידורי החתונה אבל לא על קידושין ממש, וא״כ איך תועיל נתינת טבעת בלי אמירה. וכ״ש לדעת המאירי בסוגיין (קידושין ו.) שעסוקים באותו ענין היינו דווקא כשאמר לה לשון קידושין טוב באותו מעמד של ״עסוקים באותו ענין. ואילו לפחות הרב המסד״ק היה מדבר עם הכלה ואומר לה ״אלו העדים של הקידושין שלך לפלוני,״ היה מועיל גם להשו״ע (וכמ״ש המשנה למלך פ״ג מאישות ה״ז שזה כמו שהחתן עצמו מדבר עמה) אבל גם הרב לא אומר לה כלום בשמו, רק מדברים לפניה ולא על ענין הקידושין אלא על יחוד העדים ושווי הטבעת ומנא לן שזה נקרא לדבר על ״קידושין״ באופן שיועיל להשו״ע. ושוב כתב, שמצד הסברא, מעמד חופה אחרי שנשלחו הזמנות וכו׳ לצורך הקידושין, עדיף מסתם איש שדיבר עם אשה בשוק על עסקי קידושין ואח״כ נתן לה בשתיקה. ומ״מ גם בעב״ע בעינן שהפירוש יהי׳ שנעשו קידושין גמורים וטובים (ולא נישואין או אהבה או מלאכה). ואע״פ שבנדו״ד אמנם אמר לשון קידושין מ״מ כיון שהיא לבדה לשון שאינה טובה לא מהני וצריך עסוקים באותו ענין טוב לפני כן. ואולי כשאמירה חסרה זו נעשית תחת חופה ואוושא מילתא, הוי אומדנא דמוכח טובא ומצטרף הכל יחד, וראוי להחמיר לקדש שוב.

ולכן באתי לשאול את פי כבוד הרב שיחי׳ שיורני הדרך הנכונה איך לנהוג בכגון דא.

מענה:

אין כאן בית מיחוש.

ראה חי׳ תלמיד הרשב״א קדושין ו, א בשם הרמ״ה בכעי״ז בבאה לבית בעלה להתקדש ומקדש בכנופיא.

וראה שו״ת ריב״ש ה, כשנתקבצו יחד להתארס שהוא כמדבר עמה על עסקי קידושיה. (ולהעיר, ממאירי קידושין ו, א ד״ה נתן כשלא אמר ״בדבר זה״ מצרף שמחמת המנהג וההמי׳ מבינות הענין. והוא ענין איר, ואינו שייך).

וכמפורש בט״ז אה״ע כז, א. ערוה״ש שם א. שם כז. רעק״א תנינא סט. כת״ס אה״ע לח ד״ה ותמה אני. הביאו בלבושי מרדכי אה״ע א, לד. דברי מלכיאל ג, קמו ד״ה אכן העיקר. והובא בקובץ תשובות א, קנד, א. מהר״ש ענגיל ב, ה. מלאכת חרש ז הע׳ יב. וראה בארוכה שו״ת דברי יציב אה״ע נג, יד. וראה שו״ת עולת שמואל פלורינטין אה״ע ה, כשהתנשקו אח״כ.

וראה הנסמן באוצה״פ אה״ע כז, יא. שם טו, ה. מב, יא, א. שם לב, יט.וראה משנת האיש א ע׳ קע בשם הגריש״א. אפריון שלמה פינקל ו, ד, בהערה בשם האג״מ והגרשז״א (ומשה״ק שם – יש ליישב. והרי הביא בעצמו דלדינא סגי מה שמדברים בפניהם כמ״ש במרדכי קדושין תעז, וכפסק הרמ״א אה״ע כז, א, ובט״ז שם ב. ואין לדייק בשו״ע שמדהשמיטו ש״מ דלא ס״ל. ובכל אופן, אנן בצר דברי הרמ״א גרירין. ודברי ח״מ כז, ט – לא קאי כשמקדש תחת החופה וכו׳). וגם לדעת המאירי ו, א ד״ה צריך, שצריך שהדיבור בעסקי קדושין יהא בלשון המועיל, ובתורת גיטין קמא, סו ד״ה ומעשה, שבקדושין לא מהני אומדנא דמוכח ובעינן אמירה ממש, ולפ״ז בהא עסוקים באותו ענין דמהני (ראה משה״ק עליו בברכת שמואל קדושין ח, א) לכאורה בהכרח לפרש כמאירי – הנה נוסף לזה שלא הובא בפוסקים, גם למאירי מהני האמירה כעת בצירוף האומדנא – ראה חי׳ ר׳ שמואל נדרים ח, ז.

ולהעיר משו״ת הרשב״א א, א׳קפט, והובא בב״י אה״ע מה, כשמפורסם שכל נתינת טבעת ממשודך למשודכת אינם אלא לשם קדושין. וראה גם מהריב״ל הובא בב״ש כז, יד.

ובימינו, קונים בפירוש טבעת קדושין ומדגישים שהיא טבעת קדושין בניגוד לטבעת נישואין. ומכריזים ברבים שאלו עדי קדושין ומברך המסד״ק מקדש עמו ישראל ע״י חופה וקדושין וכו׳.

ולמעשה, כן מורין בי מדרשא.

ולהעיר שמנהגנו (ראה שיחת ש״פ וישלח תשי״ד) לומר הרי את בעת נתינת הטבעת ולא לפנ״ז (וכ״ה בסדר קדושין לבעל קיצור שו״ע ח, ג. ונדפס בכמה דפוסי קיצור ובסידורים), ולא חשו שהוא כשתיקה שלאחר מתן מעות (ראה המקנה קו״א כז הובא בפת״ש שם יב). ודון מינה (ראה כת״ס ולבו״מ שם בענין זה), אף דהתם איכא נמי טעמי אחריתי להקל (אם מחמת שלא גמר הנתינה, או חזרה תכ״ד – ראה טיב קדושין כז, ט.שולחן העזר ח, ה. מהרש״ם ב, רכו. ועוד).

#49903