חתן שדיבר בחופה

 

שאלה:

סיפור שהיה היום – חתן שדיבר בחופה באמצע השבע ברכות

מעשה שהיה (אדר תשפ”ו) בחופה של חתן תלמיד ישיבת פונביז’. המסדר קידושין היה רה”י הגרח”פ ברמן שליט”א. החתן דיבר באמצע שאמרו את השבע ברכות מתחת החופה. אחרי שסיימו לומר את הברכה אחריתא רה”י הסתפק האם החתן יכול לשתות את היין של הכוס כיון שהפסיק בדיבור ממילא הוי הפסק כלפי ברכת הגפן. אולם יש מקום לומר דכיון שהחתן יצא ידי חובה בברכת הגפן הראשונה שאומרים ביחד עם ברכת האירוסין וגם החתן טעם מהכוס הראשונה. א”כ יש מקום לומר שאפילו שהפסיק בדיבור אחרי ברכת הגפן השניה יהיה מותר לטעום מהכוס מחמת ברכת הגפן שאומרים לפני ברכת האירוסין. היה נוכח במקום מתחת החופה הגרמ”מ לובין שליט”א. שאלו אותו והורה דכיון שהחתן הפסיק בדיבור צריך לחזור ולברך שוב הגפן וכך עשו למעשה שהחתן בירך שוב הגפן וטעם מהכוס השניה.

ולאחרי מעשה ביאר הגרמ”מ דכיון שנוהגים לברך שוב הגפן על הכוס של ברכת נישואין בהכרח שהחתן מתכוין שברכת הגפן הראשונה תחול רק על הכוס הראשונה ולא תחול על היין של הכוס השניה ולכן מברכים שוב הגפן. ועוד כיון שעושים הפסק של קריאת הכתובה, לכן מועיל להתכוין להגביל את ברכת הגפן הראשונה. ולכן אסור לחתן להפסיק בדיבור ממתי שאומרים את ברכת הגפן על הכוס של ברכות הנישואין עד אחרי הברכה אחריתא עד שישתה מהכוס. ואם החתן הפסיק בדיבור צריך לברך שוב הגפן.

מה דעתו בענין זה?

 

מענה:

מברך שוב.

 

מקורות: 

הנה בתוס׳ פסחים קב, ב ד”ה שאין אומרים, שברכת אירוסין ונישואין נהגו לומר על שתי כוסות וטעמא דרגילים זה בלא זה כדאמר בכתובות (דף ז ב) מברכין ברכת האירוסין בבית אירוסין וברכת חתנים בבית חתנים. ועוד דנהגו לקרות כתובה בינתים והוי הפסק ולכך מתכוונים ולכך צריך ב’ כוסות. ושם חא נתפרש שצריך ב״פ בפה״ג. אבל ראה מרדכי כתובות קלב. הג״א כתובות א, יב. הגמי״י אישות י, ג. ד״מ אה״ע סב, ב. רמ״א שם ט ובח״מ שם טו. באה״ט שם ג בשם שו״ת מהר״ם מינץ קט.

ובטעם שמברכים שוב בפה״ג, ומאי שנא ממי שהתחיל לאכול סעודה בערב שבת ושתה יין בתחילת הסעודה ואח”כ עושה קידוש, שאינו מברך בפה״ג (שו״ע או״ח רעא, ד) – מצינו בשו״ת רש״י קצד ומחז״ו הלכות נישואין תסט וס׳ האורה ב, י. וז״ל: ומעשה בחתן אחד שעשה אירוסין ונישואין ביחד, ואחר שקידש האשה הביאו כוס לברך ברכת אירוסין ושתה. ואחר כוס זה הביאו לו כוס אחר לברך עליו ברכת נישואין, ושכח ולא אמר בורא פרי הגפן עם ברכת נישואין, והחזירו רבינו. ושאלנו לו מה טעם: והלא בירך בורא פרי הגפן עם ברכת [אירוסין], ואע”פ שכוס שני אינו אלא של נישואין, יכול לפטור עצמו בברכה אחת של בורא פרי הגפן. ואע”פ ששתה כוס ראשון של אירוסין, הואיל ולא בירך בינתים על הגפן ועל פרי הגפן, מידי דהוה אשותה בסעודה, שאפילו שותה עשרה כוסות אינו מברך אלא על כוס ראשון. והשיבנו: שאני סועד דקבע סעודתיה, אבל האי לא קבע, דברכת אירוסין לחוד וברכת נישואין לחוד. ובנישואין תקון רבנן שבע ברכות ובלא [בורא] פרי הגפן אינו אלא שש: שהכל ברא, יוצר האדם, אשר יצר, שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא. לכך צריך לברך בכוס של נישואין ב”פ הגפן, דברכת אירוסין לחוד וברכת נישואין לחוד. שמנהג זה שנהגו לעשות אירוסין ונישואין יחד אינו אלא לפי שצריכין לעשות סעודה באירוסין, אם עושין אירוסין קודם נישואין וגנאי לחתן ולקרובים אם לא ירבו בסעודה ובשמחה כל היום. ולפיכך אלו בני אדם עושין אירוסין ונישואין ביחד, כדי להפטר בסעודה אחת משתיהן, ולעולם אירוסין לחוד ונישואין לחוד: וכן אמר לנו רבי: שאחר ששתה המברך כוס ראשון דאירוסין צריך לברך על הגפן ועל פרי הגפן. אלא מפני הטירוף ותמיהות בני אדם נמנעין מלעשות כן.

והנה, ברש״י נראה שהוא מחמת תקנת ז״ב. וכ״מ ברא״ש כתובות א, טז. ב״ש שם ב. ובכ״מ משמע שאינו מהשבע ברכות. והיא ברכת הנהנין בעלמא – ראה תר״י בשטמ״ק כתובות ח, א. רמב״ם אישות י, ד. שו״ע אה״ע סב, א. ובטור הביא ב׳ דעות אם הכוס מעכב. וישנם גם חילוקי גירסאות בגמרא כתבות ח, א, אם ברכת בפה״ג נמנית בין הברכות. וגם לדבריהם מברך ב״פ, מחמת שהם ב׳ ענינים שונים, ונתקנו בזמנים ובמקומות אחרים (ראה פרישה אה״ע סב).

ובעיקר טעם הברכה ב״פ – ראה בארוכה הנסמן בשו״ת הרי יהודה ג אה״ע יא. וראה שו”ת שבט הלוי י, רמו, לגבי הרב המסדר קידושין שיכול בעצמו לברך פעמיים הגפן. והוא מענה לבנו. ומכתב הבן נדפס בשו׳״ת מחשבת הלוי א, צט. וכן רווח המנהג לגבי מסד״ק שנתכבד שוב, אף כשידע מראש וכן נהגו גדולי עולם. וגם רבינו נהג כך. ויתכן דאיכא למישמע הכי גם מלשון אדה״ז בסידורו. וכן נהגו בכ״מ. וראה המובא שובע שמחות י, ד. ילקוט יוסף חו״ק י, ד. תורת הקדושין פנחסי ב, קלז ובהערות.

והרי בדברי תשובת רש״י שם מיירי בחתן עצמו שמברך ב״פ.

וגם מסברא אינו מובן לחלק בדבר, שהרי בלא״ה המנהג ששותים רק חתן וכלה, והמסדר והמברך אינם שותים כלל, וברכת בפה”ג הוא מצד הכוס, וא”כ מה נפק”מ אם נעשה ע”י ב’ אנשים או ע”י איש אחד.

אמנם, בשו״ת סם חיי נ הובא ביד אהרן סב בהגה״ט יג, שיש לעשות ע״י שני חזנים. וראה זכל״א אלקלעי ב, ב. דהיינו רק כשאין מפסיקים. וראה אוצה״פ סב, א, ח. נז, ב. ולמעשה, לא נהגו כך. וראה שלחן העזר ב, מה, ג. מז, א. ישמח לב סאוויץ א, קצג בשם הגרח״ק. הנסמן בשו״ת הרי יהודה. שו״ת דבריך יאיר ח, יט.

וראה בשו״ת מנח״ש א, יח, ה שתמה במנהג הספרדים לברך ב״פ על ברכות אירוסין ונישואין אף שבד׳ כוסות אין מברכים. ועיי״ש בטעם שמברך ב״פ גם כשהמברך ברכת אירוסין הוא עצמו מברך ברכת נישואין. ומדמה לד׳ כוסות. וראה באגן הסהר א ע׳ 748 מש״כ ליישב. וראה תורת הקדושין שם באו״א. ובמנח״ש שם אות י, של״ש ברכה לבטלה בברכת אירוסין ונישואין כשכך תיקנו דליכא זלזול. יעו״ש.

ואכתי יל״ע, ובהקדם שידועה דעת התבו״ש יט, יג, וכן שם לג, דלא מהני כלל מה שהיה דעתו שלא לפטור מאכל שני בברכה שבירך על המאכל הראשון, שאא״פ להגביל ברכתו, אלא כל מה שדעתו לאכול נפטר ממילא על ידי הברכה שבירך על המאכל הראשון גם אם היה דעתו בפירוש שלא לפטרו. אמנם הפר”ח שם לא ס”ל כן. וראה אצלנו 14857. 22274. אבל כבר כתבו בכ״מ שי״ל שהוא רק בברכת המצוות.

והנה, מה שאנו מברכים ברכת בפה”ג בפ״ע על כוס של הנישואין, לכאורה הוא ע״פ שיטת רש”י עירובין מ, ב שיש דין לברך בפה”ג על כוס של מצוה. וכ”כ בשבולי הלקט לענין ד’ כוסות וז”ל “אבל לענין ברכה שלפניהן על כולן מברכין בורא פרי הגפן שכיון שכל אחד ואחד טעון שירה בפני עצמו ואין ראוי לומר שירה בלא ברכה כדכתיב ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה על כל תהלה [ותהלה] תן לו ברכה”.

והיינו שמחד גיסא, כוס הנישואין צריך ברכת בפה”ג, אבל החתן וכלה השותים אינם צריכים ברכה, וחיוב הברכה חל על המברך ברכת נישואין ולא על החתן וכלה כלל שיצאו ע”י ברכת בפה”ג שעל כוס האירוסין, והוא מדין שירה, וכמו שמברכים בפה”ג על כוס של מילה ביוהכ”פ הגם שאין טועמים ממנו כלל (ומה שנותנים לרך הנימול הוא רק מדין גנאי הוא לכוס וכו’, וכמו שביאר היטב בבית מאיר יו”ד רסה).

ומעתה, לפום ריהטא נראה שלשיטת התבו”ש חיוב יצא החתן ברכת הנהנין ע”י ברכת בפה”ג שעל הכוס הראשון, ובפה”ג שעל הכוס השני אינו אלא מצד חיוב ברכת בפה”ג על כוס של ברכה.

אמנם, סוגיין דעלמא דלא כתבו״ש. ומפורש בכ״מ לחלק בין ברכה ראשונה לאחרונה בכוונה שלא לפטור. וגם בברכה אחרונה הרבה חולקים. ואכ״מ. ובשו״ת מהרש״ם א, קסט שהעיקר כפר״ח. (וצ״ע מש״כ שנחלקו אם מותר לברך ברכה שא״צ מספק. והעיר בזה בבר אלמוגים קמח). אבל ראה שו״ת קרן לדוד נט. מחזה אברהם או״ח לד ועוד שהעיקר כתבו״ש.

ובכ״מ הביאו מהשו״ע קעד, ד שהוא דלא כתבו״ש, אף שהוא עצמו נחית לכך כדלקמן. ואכן, פשטות השו״ע שם דלא כתבו״ש. ואף שבתבו״ש נדחק לחלק כדלקמן – פשטות הדברים אינה כן. ובערך השולחן קעד, א, הוכיח מדין יין הבדלה דלא כתבו״ש. וראה שם ח, ז, והובא בשד״ח אס״ד מערכת ברכות א, ד. וכ״כ בשו״ת רב פעלים ב, ה. (והביא שהתבו״ש נרגש בזה).

ואף שבעל תבו”ש רב גוברי׳ גם לחלוק על המחבר (ובהל’ שחיטה וכו’ חולק הרבה על דברי המחבר ושאר נו”כ, וחוששים לדבריו, כידוע שהוא הוא הפוסק בהלכות אלו) – היינו כשיש שאר פוסקים החולקים. ולא מצד עצמו. וכאן הרי אינו חולק כלל.

והנה, בתבו״ש הביא ב׳ תירוצים לחלק בין יין הבדלה שבשו״ע שם, לשאר כוונה שלא לפטור. והראשון דהתם שאני שאינם מענין אחד. והיינו ששתי׳ לשם מצוה אינה חשובה כשתי׳ רגילה (ולכן נסתפקו התוס’ די”ל דגם אם דעתו לפטור ביין של הבדלה לא מהני משום שאינו בדין וכו’). והרי כבר כתב הרשב”א ששתיה פחות חשובה אינו יכול לפטור שתיה חשובה מדין גרירה רק אם מכוון להדיא לפטור (והרי מפורש בגמרא שיין שבתוך המזון שבא לשרות ואינו חשוב כ”כ אינו פוטר יין שלאחר המזון) ולכן מהני מה שאין בדעתו לפטור משום שמדין גרירה אינו יכול לפטור, משא”כ בב’ שתיות דומות (כבנידו״ד ששתיהן כוס של מצוה) נפטר מדין גרירה ולא מהני מה שאין דעתו לפטרו.

אבל כ״ז דוחק גדול, שלדידן הרי יין הבדלה פוטר יין שבתוך המזון לדינא. וקאי להשיטה שיין פוטר, ומה שמכוון שלא לפטור הוא לצאת הדעה שאינו פוטר, והיינו שאם לא יכוון נפטר אף שזה לשתי׳ וזה למצוה. ולכן דוחק לומר שיין הבדלה גרע טפי, דלדידן שפוטר מה יוסיף כשמכוון שלא לפטור לדעת התבו״ש שאין כוונה מועלת, דלדידן ענין אחד הוא.

עוד כתב בתבו״ש דשאני התם ביין הבדלה שהמוציא מפסיק. וג״ז צ״ב, שהרי קייל״ן שפוטר למרות ההפסק דהמוציא. ומה תועיל כוונתו שלא לפטור לדידי׳ שאין כוונה מועלת, מחמת ההפסק שלדינא אינה מועלה ואינו מוריד.

ובאמת, גם בד׳ כוסות שכתב שאין כוונה מועלת, הול״ל, שלענין זה הגדה הפסק, אם הפסק פורתא מועיל.

וראה שו״ת שבה״ל ז, כב שהתבו״ש נדחק בתירוצו. ועוד שם דסוגיין דעלמא כפר״ח.

ואם נאמר שהמוציא הפסק – נימא שכתובה הפסק. וכש״כ שהם ממש ב׳ מצוות שונות ויותר מד׳ כוסות.

ונמצא שכל הישובים שבתבו״ש לענין יין הבדלה מתאימים בעניננו, שהוא ענין אחר וגם יש הפסק.

אבל בלא״ה הרי העיקר כפר״ח. וכ״ה כדעת הפר״ח בלחם הפנים ובית לחם יהודה יו״ד שם. וכ״כ ביבין דעת שם. יד יהודה שם בפיה״א י ובפיה״ק י. וכ״כ שם גם לגבי ברכה״נ.

וכבר כ״כ לדינא בב״ח תעג. והובא גם בפר״ח תעה, ובח״י תעג. (וראה פתה״ד קעז, א). וכ״כ ט״ז תעד, א. (ובחילוקו דתבו״ש – ראה משה״ק בשו״ת מנח״ש א, יח, ז). פמ״ג ריא במ״ז ב. פתיחה להל׳ ברכות י. (והוכיח משם בתהל״ד השמטות כה. שו״ת מהרש״ם שם. רב פעלים ב, כז. אבל ראה פמ״ג קעז במ״ז א ובא״א א. ויש לחלק, דהתם קאי בפת ודברים הבאים מחמת סעודה. וראה פמ״ג ריב במ״ז ג לעניו עיקר וטפל. ומש״כ בדו״ת ארץ צבי א, ק בדעת אדה״ז בסדר ברכה״נ ז, יד – אינו מוכרח, בשגם שיש לחלק ביו עיקר וטפל לשאר מילי. וראה חיי״א נה, ו לענין כוונה על יין שלא לפטור שאר משקין. ונראה בדעתו דמהני אלא שחשש לברכה שא״צ. וראה שש״כ נד הע׳ קד – מד״ע). וכן נקט לדינא בחכמת שלמה או״ח מו, ג. שו״ת אמרי אש או״ח ה. מהרש״ם שם. מנח״ש שם אות ט (אלא שאסור לעשות כן).

וכבר הציבו ציון לשו״ת רמ״ע מפאנו נט, והובא בשו״ת חכ״צ כב, ועלה בהסכמה, דמהני כוונה שלא לפטור כוס אחר של יין.

וראה בארוכה שו״ת בצה״ח ב, ה. פרי אליעזר פולק ברכות בשו״ת ז.

ולא הבאתי המבואר בכ״מ בברכת המצוות כפר״ח, מחמת הסברא האמורה שיתכן לחלק ביניהם.

ועוד ראי׳ דלא כתבו״ש, ממש״כ בשו״ת מהר״ם גאלאנטי לח, ובחיי״א מט, יא ובקיצור שו״ע נ, יא, ובערוה״ש רו, יב, שביש לפניו ב׳ מינים אסור לברך על כאו״א משום ברכה שא״צ. וכן מוכח בב״י או״ח ריא ד״ה והרמב״ם. ולתבו״ש עדיפא הול״ל שהיא ברכה לבטלה. וראה ישועת דוד או״ח ח, שנדחק לחלק שבב׳ מינים שאני. (וראה הגהות רעק״א רו, ה שהביא לענין זה דברי תבו״ש, אף שאינו דומה ממש). ואם לא נחלק, משמע שגם המשנ״ב שדעתו עיקר כתבו״ש – ראה רטו, יח. שעה״צ יח. רד, ט. שעה״צ ט. וראה שו״ת אג״מ או״ח א, סט. והאריך בנתיבות הברכה כ, ו. וראה מגדל המאה ח, ענף ג אות יא ואילך. עולת איש שרבני ברכות קכח, ג, ב.
ועוד, שבכאן יתכן שגם תבו״ש מסכים. והרי לתבו״ש כשהכוסות אינם מענין אחד ש״ד. והכי מפרש להא דסי׳ קעד לגבי יין של הבדלה שמכוון שלא לפטור יין שבתוך המזון. אמנם, בתבו״ש גופא הביא הא דתעד, בד׳ כוסות, יעו״ש. וכדלקמן.

והנה, סברת רעק״א בהגהות לשו״ע תעד בשם המרדכי, בדיני הסדר בקצרה, לגבי כוס שני, דכיון דכל אחד למילתי׳ אתקין מסיח דעתו ממנו עד שיגיע זמנו. וכ״ה בתוס׳ ר״פ פסחים. וראה גם גבורות ה׳ למהר״ל מט – כחה יפה גם כאן, שברגע שהחתן וכלה יודעים שמברכים שוב, הרי דעתם בפשטות שאין יוצאים בברכה ראשונה מאיזה טעם. ונצטרך לומר בא׳ מהשתים: שרעק״א פוסק דלא כתבו״ש (אף שהביאו בכ״מ), או שתבו״ש מסכים בנדו״ז. וכ״ה באמת כבר בט״ז שם, דהו״ל כנמלך. וראה בכוונתו בשו״ת בית אפרים ד. אבל בתבו״ש מפרש דהכא שאני שמכח תקנת חכמים מה״ט כופא הו״ל כנמלך. אלא שכן י״ל גם בעניננו. וכ״מ שתפס בשו״ת מנח״ש שם אות י.

ובעיקר הסברא שגם לתבו״ש בד׳ כוסות שהם מצות נפרדות אפשר לכוון, ראיתי שכ״כ באגן הסהר א ע׳ 747 בהערה. והקשה על התבו״ש שנזקק לפרש באו״א.
ובכל אופן, מצד ברכת המצוות – אם נאמר שדין ברכת בפה״ג כאן לא מצד ברכת הנהנין אלא כעין ברכת המצוות. ואכ״מ – הרי יכול לכוון שלא לפטור.
ואין לומר, שאין פשיטות שכל חו”כ מסתמא דעתם בפירוש שלא לפטור את כוס הנשואין – דהה״נ שיש להקשות מהי הפשיטות שכל היושב בליל הסדר דעתו שלא לפטור. ואם כי יש מקום לחלק, שבד’ כוסות המברך עצמו צריך לברך עוד בפה”ג, והואיל ויודע שהוא כן יש כאן דין נמלך וכו’, משא”כ בברכת בפה”ג של כוס נישואין, שעומד שם בשעה שאחר מברך, ולהצד שהוא מדין ברכה על הכוס, הרי אין זה קשור כלל לחו”כ. ואם ישאלו לחו”כ למה מברכים עוד פעם בפה”ג בשעה שכבר יצאו בברכת בפה”ג שעל כוס האירוסין, הרבה מהם יאמרו שהוא חלק מנוסח ז’ ברכות שבכל מקום שמברכים ז’ ברכות מברכים גם בפה”ג – לפענ״ד קשה לקבל שיש חילוק בין המברך בעצמו למי ששומע, שהרי יודעים שהברכה עבורם. ורובא דרובא אינם יודעים שבאמת יכול אחר לשתות. (וא׳ הרבנים שליט״א הוסיף, שיש כאן סברא כעין כל דמקדש אדעתיה דרבנן וכו’ והחו”כ מתכוונים ע”ד המקדש. אבל טענה זו אין בה ממש, וכפי שהעיר בצדק ידידנו הגר״י וקסשטוק שליט״א, שאם נאמר שכל מה שמברכים בפה”ג עוד פעם הוא מדין כוס של ברכה הטעונה ברכת בפה”ג ומדין שירה על היין ולא מדין ברכת הנהנין, הרי אין בדעתא דרבנן ענין שהחו”כ לא יצאו ידי חיוב ברכת הנהנין המוטל עליהם בברכת בפה”ג שעל כוס אירוסין, וברכת בפה”ג השניה אינו קשור עליהם כלל. וא״כ השקו״ט כאן שהואיל וסו”ס יודעים שמשום איזה סיבה שיהיה יברכו על הכוס השניה בפנ”ע מסתמא אינם מתכוונים לצאת בברכת בפה”ג הראשון רק על הכוס הראשון).
ועוד, שגם לתבו״ש – הרי הכא מצד הדין שהכוס צריך ברכה אפשר שצריך לברך שוב.

ולכאורה י״ל, שאחרי שתיקנו בפה״ג, אף במקום שאין עליו חיוב לשתות ויכול ליתן לתינוק בן יומו, שלא תהא גנאי לברכתו למאן דאית לי׳ הכי (ואפילו נימא שא״צ לשתות) – אם שותה, חל גדר ברכה״נ לענין זה, שההפסק מחייב ברכה חדשה. ובסגנון אחר, שתיקנו שיהא גדר ברכה״נ לענין זה, אף שמי שיצא מוציא כברכת המצוות.

והנה ח״א שליט״א כתב לנו, שמצד הסברא העיקר כהתבו”ש. והיינו לפי שורש הפלוגתא בין התבו”ש לבין החולקים עליו הוא האם כשמברך על מאכל אחד ודעתו לאכול עוד מאכלים שברכותיהם שוות האם כל הברכה חלה על כל המאכלים שדעתו לאכול, וממילא שייך לומר שאם אין דעתו לפטור המאכל השני הברכה אינה חלה עליו (והוא כעין הפרשת חלה שיכול לפטור כמה עיסות בהפרשה אחת, ויכול לכוון שאינו רוצה שיחול ההפרשה רק על עיסה זו, וכעי”ז בהפרשת תרו”מ ובעוד דיני תורה), או שאין הברכה חלה רק על המאכל שבירך עליו, אלא שממילא נפטרו כל המאכלים שברכותיהם שוות (כ”ז שלא הסיח דעתו וכו’) משום שלא חייבו חז”ל לברך מחדש על כל מאכל ומאכל, אלא כל זמן שלא הסיח דעתו או שינה ממקומו וכו’ נגרר הכל אחר אכילה הראשונה ואינו חייב בברכה, ולפ”ז פשוט מסברא דגם אם אין דעתו לפטור את המאכל השני בברכה שבירך על המאכל הראשון אינו חייב לברך מחדש עליו משום שחז”ל לא חייבו לברך מחדש כ”ז שלא התחיל אכילה חדשה, ולא שייך לכוון שלא לפטור משום שבלאו הכא אין הברכה חלה רק על האכילה ראשונה אלא הכל נגרר אחריו, וכ”ז שלא התחיל אכילה חדשה אינו חייב בברכה, ודו”ק.

ומאחר שמדברי הראשונים והפוסקים מבואר כדרך ב’ (מדינא דתורמוס שפסק המחבר שאם נפל מידו מה שבירך עליו צריך לברך מחדש גם אם היה דעתו לאכול עוד והיה לפניו, וגם הרמ”א שפסק כחולקים, הרי בעיקר היסוד שהברכה לא חל רק על שבירך י”ל דלא פליג, ומדינא דהרשב”א דאם בירך על דבר שאינו חשוב אינו פוטר את הדבר החשוב יותר משום שאינו בדין שיגרור וכו’, ומעוד מקומות), לכן מסברא העיקר כדעת התבו”ש (גם הפר”ח לא כתב דבריו רק בברכת המצוות, והדבר מוסבר היטב דברכת המצוות חלוק בזה מברכת הנהנין וצריך שהברכה יחול על כל מצוה). עכת״ד.

והנה, התבו״ש לא הביא סברות הנ״ל. אלא שח״א שליט״א הנ״ל תלה הפלוגתא בסברא זו. וממילא לדעתו ה״ז היפך הראשונים. והרי כל הפוסקים שנקטו דלא כתבו״ש – וכן הסברא הפשוטה – ידעו על דברי הרשב״א ורא״ש וכוי. והעיקר, שאינו מוכרח כלל לתלות בזה. והרי אפשר שיכול לגרום בדעתו שלא תיגרר הברכה. ואף שגרירה הוא סברא “באכילה” לא בברכה, והיינו שאכילה שניה נגררת אחרי האכילה והוא המשך מאכילה ראשונה ולכן לא חייבו חז”ל לברך עליו מחדש. וממילא מסברא שלא תועיל כוונתו שלא לפטור, ועיקר סברא כתב בישועת דוד או״ח ז. מגילת ספר כה. ומרומז קצת בשבילי דוד כללי ברכות כלל ב, ב, אות י – מ״מ עדיין נראה שיכול לנתק הברכה בדעתו משאר המאכלים, שאף אין הברכה חלה עליהם, הרי ודאי אינו כאוכל ללא ברכה, ול״ד לטפל ועיקר, אלא שנפטרת ממילא, משא״כ במכוון להדיא בהיפך. כן נראה לי פשוט.

ונראה שגדר גררא, שנתפסת יותר על חפץ הראשון. ואפשר, שהברכה צריכה חלות, ונתפסת על דבר מסויים, ושוב חלה בצורה לא ישירה על האחרים. וראה תלמוד והוראה גרינבוים רו, ו.

ועיקר סברת התבו״ש, אם נאמר שהוא מחמת גררא, א״כ מאי נפק״מ שיש המוציא שמפסיק.

ואחרוני הזמן נקטו לתלות סברת תבו״ש בסברת גרירה. אבל בראשונים לא מצינו כלל שאינו מועיל כוונה שלא לפטור. ואם מצינו, איפכא מצינו. וכדלקמן. והכוונה, שבודאי אפשר לדחות ולהמציא ולעשות חילוקים חדשים שלא זכרו רבותינו. אבל ידוע בכללי הפוסקים שאין לנו להמציא חילוק חדש מעצמנו. ובכלל כל סברות אלו לא עלו על דעת תבו״ש עצמו כדמוכח מכל מה שכתב.

ולדידי סברא פשוטה היא שיכול לכוון כך. ואדרבה, הסברא שאינו מועיל כוונה לא מצינו לו בית אב. ומה שמצינו הוא באו״ז הלכות כיסוי הדם בשם תשוה״ג לברך על כל כיסוי הדם שמא ישכח וידבר.ובפשטות הכוונה שמעיקרא דעתו לפטור רק שחיטה ראשונה. ובשם אבי העזרי כתב שם, שחשש בזה לברכה שא״צ. וראה גם ראבי״ה א׳פח. אבל גם לדבריו לולא זאת אין חשש במה שפוטר בדעתו רק אחד. (וראה ישועת דוד שם מש״כ ליישב. ומה שהעיר בדבריו בקונטרס ברכת השיר שטראוס ב, ד). וכן בשו״ת מהר״ח או״ז א לענין ציצית כשמכוון לפטור רק מה שלובש. ודוחק לומר בפירושו שנתכוון ללבוש רק טלות אחת. ולהעיר שכל הפוסקים דימו ד״ז לברכת הנהנין על פירות. וכן בב׳ תינוקות למול – ראה יש״ש חולין ו, ט, לפטור רק תינוק אחד.

וכמובן, מי שירצה לחלוק, ישית בחלקות למו שכ״ז בברכת המצוות.

ולמעשה הביאו הפוסקים כן גם בברכה״נ. וראשון להם השו״ע קעד. והב״ח תעג. ועוד ועוד. וכבר כתבנו דסוגיין דעלמא כפר״ח.

ואף אחרון – חוץ מאחרוני הזמן כנ״ל (וראה בעדות ביעקב שילוני ב, קכב, ב באו״א) – לא נקט שבראשונים שכתבו סברת גררא מוכח כתבו״ש. והתבו״ש עצמו לא נראה שנתכוון לכך.

ולהעיר, שממה שבהגהות רעק״א כה, ה ציין לשו״ע קעד, ד מוכח דלא סבר לחלק בין ברכהמ״צ לברכה״נ. והרי מצינו סברת גרירה גם בברכהמ״צ. וראה תלמוד והוראה שם.

ובאמת, שהשאלה כאן – אפשר לצייר באופן אחר, במי שדיבר אחרי בפה״ג על כוס שני בליל הסדר, האם יברך בפה״ג עוד פעם. והיינו להדעות – שכן עיקר – שהטעם מחמת שכל חד מצוה באנפי נפשה. והשאלה כאן לכאורה היא אותה שאלה ממש. ונראה, שצריך לברך שוב ולא יועיל לסמוך על ברכת הגפן הראשונה.

אמנם, תלוי בדעות שבראשונים בטעם שמברך על כל כוס בפה״ג, שמדברי הרי”ף והרמב”ן במלחמות והר”ן מבואר בטעם שמברכים משום דהגדה חשיב היסח הדעת גמור, והרי ראש המחייבים לברך על כל כוס הוא הרי”ף, וכל אריכות דבריו הוא לחייב מצד היסח הדעת (וגם מה שכתב בתחילת דבריו שחייב מצד דכל כוס וכוס הוא מצוה בפנ”ע, ביארו הראשונים שכוונתו רק להוכיח משם שיש כאן היסח הדעת, ראה בדברי המלחמות והר”ן וחי’ ר”ד ומהר”ם חלוואה שמדברי כולם מבואר כן). אלא שכתבו האחרונים שבזה אין אנו סוברים כהרי”ף והעיקר מה שחייב לברך הוא מצד שכל כוס מצוה בפנ”ע. ובפירוש הדברים, הנה מדברי ס׳ המנהיג הל׳ פסח ע׳ תעו, מבואר הטעם הואיל וצריך לעשות ד’ שתיות חלוקות לכן אין האחד נפטר בברכת חברו (ואינו דומה לשאר כוס של ברכה שאין בו דין שתיה, רק מדין המברך צריך שיטעום). דהואיל וכל אחד הוא שתיה בפנ”ע (וחייב להיות שתיה בפנ”ע שהרי בשתה רצופין לא יצא) לכן חייב מדין ברכת הנהנין לברך מחדש. וז״ל: וצריך לברך על כל ד’ כוסות בפה״ג, ואף על גב דלא סגיא דלא אכיל והוי קידוש במקום סעודה, ומ”מ ארבעתן כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא כדפסיק רבינא ולהודיע שהוא כן חייב לברך שאם לא יברך יראו כולן כאלו הן בתוך הסעודה שאינו מברך ברכת הנהנין אלא על הראשון. וכעי”ז במחז״ו הל׳ פסח נז. וז”ל אבל בשאר ימות השנה דלאו על חמרא [קבע] מברך וחוזר ומברך והכי נמי כשאר ימות השנה דמי. דלא אתו הני כסי משום קביעות שתייה אלא משום מצוה וכל חד וחד תחילת שתייה חשיב ליה, הילכך בריך אכל חד וחד לפניו ולאחריו. ואפשר בפירושו, שמה שכוס אחד פוטר את חברו בעלמא הוא מדין גרירה, אבל בד’ כוסות שחז”ל הקפידו שיהיו ד’ שתיות נפרדות אין כוס אחד פוטר את חברו. וראה גם גבורות השם למהר״ל מט ד״ה ועוד נראה. ולפי שיטות אלו נמצא שברכת בפה”ג שעל כוס שני הוא ברכת הנהנין גרידא. אבל לפי מהלך השבלי הלקט שכתב שמה שמברכים על כל כוס בפה”ג הוא מדין שירה על היין, לכאורה היינו הך דנדו״ד. ושו״מ שדימה בין הדברים בבגדי ישע קעט, ו. ושו״ר מה שביאר היטב בבירורי סוגיות הונגיסבערג ערבי פסחים א יד, ז ובהערה 80. ושם, דהיינו הך דברכת בפה״ג על ברכת נישואין. וראה כוס של ברכה יאזעף ה, יב. (ושו״מ בתשובת ה״ר נחמי׳ מביאליסטאק בענין קריאת הכתובה, משנת תקצ״ה, נדפס במילי דבי הילולא הרשקוביץ, שהאריך דהכא שניא מד׳ כוסות שאינם מענין אחד, ובאמת לא הי׳ צריך לשום הפסק, ומעיקרא תיקנו ב׳ ברכות, ועוד, דהו״ל כמתנה שמברך רק על הראשונה. אלא שכדומה ברור שהנ״ל לא הי׳ מהחרדים לדבר ה׳, עייש״ה. ומצאתי גם למי שהעיר שבכלל כולו בשקר יסודו והנ״ל לא שימש ברבנות בביאליסטאק).

[וכבר העירו שבכוס שני ורביעי מברך בפה״ג אחרי המצוה. ובכל כוסש״ב מברך בפה״ג תחילה. ובשלמא בברכהמ״ז אין ברכת בפה״ג מועילה לו כשמברך ברכהמ״ז שהוא כסילוק. וכנראה, שבשאר כוסש״ב היין גורם לקדושה שתיאמר, שמבלי ברכה״נ ל״ש שתהא גדר קדושה על הכוס (ובריטב״א ר״ה כט, א ד״ה ושמעינן: ברכת הנהנין ברישא שמכשירתה לאכילה ושתי׳ ולקיים בהם המצוה דעד דמברך אסור ליהנות מהם ואינם ראוים למצוה), משא״כ בכוס שני ורביעי, שא״צ לברכה״נ, והוא רק  מחמת כוסש״ב ושירה על היין. ובברכת נישואין שמברך בפה״ג תחילה – כבר כתבו בזה בכמה אנפי. ומהם: דהכא הנישואין ענין לעצמו, והרי בעבר הפסיקו זמן מרובה. וראה 49169].

ופשטות דברי האחרונים שהוא מדין מצוה בפ״ע. וראה שו״ע אדה״ז תעד. אלא שזה גופא מתפרש בכמה אנפי. וראה ריטב״א בסדר ההגדה. חי׳ ר״ד פסחים קט, ב. הגהות רעק״א למג״א שם. הלכות ליל הסדר אשכנזי לשם. ושנ״ת. וסברת המנהיג מחודשת ואינה פשטות הפירוש דכל חד מצוה באנפי נפשה. ודברי המנהיג לא הובאו בפוסקים. וגם אין הכרח להעמיס בראשונים, שיש כאן בד׳ כוסות דין ברכה״נ ממש. אלא שיתכן להעמיס כן בלשון אדה״ז שכאו״א חירות ומצוה בפ״ע, וצ״ב מה שהוסיף תיבת חירות. וגם בל׳ הגמ׳ פסחים קט, ב, ארבע כסי תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד באנפי נפשה הוא – וראה שם קיז, ב (ובכ״מ ל״ג תיבות דרך חירות), שמה נוגע כאן סיבת התקנה. וי״ל, שבכאן שבהמצוה בשתי׳ גופא ולא באמירה לחוד (כבשאר דברים כגון קידוש, שהשתי׳ רק תנאי), חל על כל כוס גדר הנאה בפ״ע – שיש בו גדר חערות בפ״ע – ואינה כשתי׳ ארוכה.

[ונפק״מ מזה בשאר מילי (וראה ח״י תעד, א במשכה סעודתו מע״פ. וכת״ש לחלק, שכאן הוא גם מחמת צירוף ההפסק. אבל ראה אדה״ז תעא, יד, שבאמת מברך. ולאידך, בשאר פורס מפה ומקדש – ראה אדה״ז רעא, יא. וראה בר אלמוגים ליל הסדר ע׳ קנא), דאינו מברך על כל מצוה בפ״ע רק אם המצוה בשתי׳ דוקא. ונחלקו חכמי הזמן בב׳ בריתות של תאומים כשעדו הפסק, אם לברך שוב בפה״ג – ראה שו״ת שבה״ל י, סט. שש״כ סב הע׳ לח. מנשים באהל תבורך ע׳ רמט בהערה. ויקהל משה להגרמ״ש קליין בראשית ע׳ קח. וראה פניני הלכה פסח תשפ״ו בהערה].

ואם אכן הוא מדין ברכה״נ – בודאי חייב לברך כשהפסיק בשיחה. אמנם, פשטות כל הפוסקים שעל כל מצוה מברך בפ״ע מתפרשים כפשוטם. וראה נו״כ על אתר בתעד.

[וקצת ראי׳ שבמקום שספק אם יוצאים יד״ח ד׳ כוסות כתב בפמ״ג בכ״מ (תעג בא״א. תעט א. תפג בא״א א) לשתות ללא ברכה, ולא חש לאיסור הנאה בלא ברכה. (ואולי ס״ל שחובת ד׳ כוסות דוחה איסור הנאה בלא ברכה), אבל להעיר ממהרי״ל, הובא בח״י תעד, ב. אלא שכבר תמהו על עיקר דברי מהרי״ל. (ובפשטות, קאי כהשיטות דליכא לא תשא במברך מספק. וראה שו״ת הצ״צ או״ח ג, ו). וראה מה שפי׳ באופן מחודש בערוה״ש תעד, ג, שהוא מחמת ספק אם הגדה והלל הפסק, יעו״ש. ובכרם צבי טוירק יד ר״ל שבכאן המצוה גוף הברכה. ולא נהירא, שגם להדעות שא״צ לשתות – ברכת בפה״ג אינה מגוף המצוה. ונראה שאחרי שתיקנו לברך, הדר חל עלה גדר ברכה״נ, כנ״ל. ואכ״מ].

ואיך שיהי׳, נראה פשוט, שאם בירך בפה״ג על כוס שני לפני אמירת ההגדה ליכא מ״ד שיסבור דמהני.

וגם אם נרצה לחלק ביניהם, מסתבר שגם בברכת נישואין דינא הכי. ונראה, שאף שבברכת נישואין הוא מדין שירה, וגם איכא טעמא אחרינא לא מדין שירה אלא מדין ז׳ ברכות, וכנ״ל (וחקרוה שרים בד״ז. ואכ״מ) – מ״מ חל גם בזה גדר ברכה״נ. וראי׳ מוכחת שגם בברכת נישואין הוא בגדר ברכה״נ, שהרי דעת רש״י שהוא מדין ז״ב, ועכ״ז כתב שם שבאמת צריך לברך על הגפן אחרי ברכת אירוסין ״אלא מפני הטורח ותמיהת בנ״א נמנעין מלעשות כן״. (ולכאורה הכוונה שבודאי יוצא בברכה אחת לבסוף, אלא שראוי יותר לברך מיד). ואכן כ״ד ראבי״ה הובא בהגמ״יי ובמרדכי שם. וכ״כ בתוס׳ ד״ה רב פסחים קג, ב. וכן דעתם גם בד׳ כוסות – ראה בדעת רש״י בשבה״ל סוסי׳ ריח. מחז״ו הל׳ פסח נח. האורה פט. אבל ראה האורה פח. כ״ד ראבי״ה הובא בטור או״ח תעד. וראה מעשה רוקח חומ״צ ז, י. (ולהעיר, שדעת רש״י שמברך גם על כל כוס וכוס של מים בסעודה, מחמת שהוא כנמלך, כפי שהביאו בתוס׳ ברכות מא, ב ד״ה אי בשם מחז״ו. וכ״ה בסידור רש״י. ועוד). אבל ביש״ש כתובות א, יז שאין לברך רק אחר כוס אחרון כבד׳ כוסות. וכן המנהג.

ובשאלה דידן, מצאתי מפורש בברכת הבית סב, ז, שאם הפסיקו החו״כ יברכו בפה״ג.

ודן בכעי״ז באגן הסהר ג ע׳ 115. ואכן הביא סברא כעין דברינו שאין החתן יוצא בברכה ראשונה משום נמלך. והאריך גם בהעמק ג ע׳ סח ואילך. והביא מכמה רבנים. ורובם דנו אם דיבור החתן בגדר גביל לתורא. וראה הערת המהדיר לנחלת שבעה תנז. וכ״כ בגליון שיעורי ליל שבת להגרמ״ב זילברברג 123 בשם הגרב״ד פוברסקי. וכן מסר הגרמ״ש קליין שליט״א, בעובדא דידן, והזכיר בדרשת שבת הגדול (לפני שבת הגדול) השתא, את הסיפור כאן, ואמר שהחתן צריך לברך שוב הגפן. אמנם, כיון שהכלה לא דיברה חלה ברכת הגפן לגבי הכלה והחתן יכול לא לשתות כלל מהכוס. ואמר שגם בליל הסדר אם דיבר אחרי ברכת הגפן של כוס שני צריך לברך שוב, שכיון שתיקנו לברך הגפן ממילא מתכון להגביל את ברכת הגפן הראשונה ולכן גם החתן צריך לברך שוב.

אבל בשו״ת ארץ צבי א, סב ד״ה ובזה א״ש, כתב, שבאמת החו״כ מותרים לשתות על סמך בפה״ג הראשון. וברכה השנית אינה לבטלה לפי שא״צ לשתות רק משום גנאי. וראה גם אפיקי ים ב, ב ד״ה ובאשר, ומש״כ בשם הגרש״ז ריגר. והוא דלא כדברינו. אלא שלא הביא כלל מש״כ בראשונים בטעם ברכה פעם שני׳ בברכת נישואין. וראה גם עולת כהן ברכת אירוסין ונישואין י, כג שהעלה שא״צ לברך שוב. וכ״כ בגליון עומקא דפרשה גל׳ תקצה.

[ואגב, להעיר מסברת שו״ת אג״מ או״ח ה אה״ע כ, יז, שבשתיית החתן ליכא איסור ליהנות בלא ברכה, כיון ששותה רק מצד כבוד הברכה שלא יהא גנאי. ולהעיר מכעי״ז בשו״ת לבו״מ ג, רלו, ושו״ת יד סופר נא, דליכא איסור ליהנות ללא ברכה באכילת מצוה. ודוחה דברי שו״ת האלף לך שלמה שכא, שלא יצא מצות מצה כשאוכל ללא ברכה. ולפום ריהטא סברתם תמוהה מאד. ומפורש להיפך בדברי מהרי״ל שהבאנו לגבי ברכת בפה״ג על ד׳ כוסות. וראה משך חכמה עקב ח, י. וקצת סמך לדבריהם, שהרי ברכת הנהנין על המצוות דינה כברכת השבח. וכבר הקשו מ״ט חייב לברך על אכילת מצה שהרי מללה״נ – ראה אמ״ב שבת ג. כל״ח פ׳ עקב. תהל״ד בלקוטים. וראה שו״ת נתיבות אדם ב, יט. קובץ היכלא ב].

ויל״ע, אם נאמר שצריך לברך, אם צריך החתן לברך בפני עשרה. ולא נהירא.

והנה, נתקשיתי בדעת רבינו משולם בס׳ הישר לר״ת בשו״ת מז, ז, שברכת בפה״ג על כוס נישואין ברכה שא״צ, שכתב שאם היו נוהגים להפסיק זה הי׳ יפה מכולם. דלכאורה לדידי׳ שהכל ענין אחד מה מועיל ההפסק. ודוק שכתב שהוא רק ברכה שא״צ – אם נאמר שהוא בדיוק שואינה ברכה לבטלה. גם כתב, ש״אם אתם רוצים לעמוד במנהג ב׳ כוסות תהא כרצונכם״. וצ״ע שה״ז ברכה לבטלה. אבל ראה בהמשך. הדברים. וקצת משמע, שלכו״ע אינה ברכה לבטלה ממש.

והנה בחשוקי חמד ברכות מ, א, כתב שהי׳ מעשה בחתן שעמד תחת החופה ושמע שבע ברכות, ולאחר שגמרו ברכת שהכל ברא לכבודו, נסתפקו למי לכבד ברכת יוצר האדם, ואמר החתן ‘כבדו את רב פלוני בברכה זו. וכתב שם, שיש מקום להקל ולומר שאין זה הפסק, שדומה למה שנאמר בברכות מ, א, דטול ברוך לא הוי הפסק, והוא הדין בעניננו, ששיחה זו צורך ברכה היא לדעת למי לכבד. עכ”ד.

אלא שהדבר לא מסתבר, כיון שדיבור זה אינו שייך כלל לברכת בפה”ג או לשתיית הכוס, ולא דמי לטול בריך שהדיבור לצורך נתינת פרוסת המוציא עצמה, ולכן הדיבור נחשב כשייך לאכילה.

וכן אמר הגרמ״ש קליין שליט״א שאינו מסכים עם דברי החשוקי חמד שאינו דומה לגביל לתורי.

וניחזי אנן, הנה הסברא דהוי גביל לתורא – לדידי צלע״ג. והרי דעת ריצב״א הובא במג״א רעא, יב, לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן. ובמחה״ש שאינו צורך סעודה רק להסיר איסור. וראה גם פמ״ג שם. וראה פמ״ג קסז בא״א יז לגבי איסור לאכול קודם התפלה. וכן בפתה״ד קסז, ד בנדר שלא לאכול עד שילמד. ולגבי שכח לקדש – ראה שו״ת שו״מ ה, יח ד״ה והנה. וחלק עליו בדע״ת קעג, ה. ובשו״ת מנח״ש א, יח, בהערות דשאני איסור דרבנן לאכול קודם מלח מהביאו מלח שהוא צורך צדדי. וראה גם אקים את יצחק בשו״ת בסוה״ס טו. והוא רק כשהוא צורך גמור (אף אם מחמת חפצו לאכול בלפתן ומלח) אף שאינו מעכב העשי׳ – ראה דרכ״ת יט, מט. וראה בארוכה מגילת ספר ברכות כ, א.

ובטעם שאין ברכות נישואין עצמן הפסק – ראה אשכול הל׳ סעודה במהדורת נחל אשכול, שחובה הן עליו ועל היושבים שם לברוכי קמי הקב״ה וצורך אכילה – שתי׳ – נינהו.

אבל אין חובה לכבד רב פלוני, כפשוט.

ובאמת באשכול נחית הכא מדין גביל לתורי בברכות נישואין. ואיכא למימר הכא בפשיטות דמעיקרא הכי תיקנו. וראה שו״ת אבנ״ז תנ, ו. מגילת ספר שם אות ב.
אבל ראה שלמי שמחה ע׳ ריז, בשם הגרשז״א, כשאומר על רב חשוב שהגיע לחופה, שהוא ממש כתנו לפלוני לאכול. וצ״ע, דהתם צורך סעודה היא. אבל הכא אינו צורך שתיית היין, ולא אפילו צורך ברכות הנישואין אלא צורך כבוד הרב. ואף שכשאומר טול ברוך אינו נוגע למברך, ראה או״ז המוציא קמד, שמשום חיבוב מצוה הורגלו שכולם יטעמו מפרוסת המוציא. וראה פנ״י. ובשלמי ניסן קפלן נז, שנוגע גם למברך. אבל הכא אי״ז צורך אכילה.

ולהעיר שבפמ״ג בא״א יז כתב שגם לומר להביא כלי סעודה אינו הפסק. ונשאר בצ״ע. וציין למש״כ בראש יוסף שלו בברכות מ, א בדיוק לדון הרמב״ם שרק בצרכי אכילה ושתי׳׳ עצמם ולא באומר להביא כלי סעודה. ובמשנ״ב קסז, לז פסק להקל. ובשעה״צ לד מציין לפמ״ג. וצ״ע שבפמ״ג גופא מפקפק. וגם עיקר ההיתר דתנו לפלוני לאכול והביאו תבשיל תליא בפלוגתא (והובא ברמב״ם, וי״א דגריס טול כרוך, ואילו בשאר ראשונים נזכר טול ברוך והוא רק לענין ברכת המוציא. ובב״י שפסק כרמב״ם מחמת סב״ל. וי״א גם ברמב״ם דקאי רק אברכת המוציא, כ״מ ברבינו מנוח ברכות א, ח. דרישה ב, הובא בא״ר ח, ועיי״ש עוד). אלא שאפשר שי״ל גם בזה סב״ל. והנה באו״ז הלכות המוציא קמה מפורש להתיר באומר הביאו סכין. אבל התם הוא מצרכי המוציא ולא מצרכי סעודה. ויש לחלק (אף שלבאו״ז גם מענין הסעודה ל״ה הפסק, אפילו שאינו צורך ברכת המוציא דוקא. וכ״כ לחלק מסברא (ולא בדעת או״ז) בשו״ת חתן סופר או״ח קכח, ח, שכל המאכלים טפלים לפת, וכן סכין נוגע לפת. אבל שאר כלי סעודה אינם נוגעים ושייכים לפת.

ובודאי אם יאמר השולחן ערוך יפה הוה הפסק. וכן באומר להביא זמירות לשבת. וצ״ע באומר להביא כסא בכדי שיוכל לישב בסעודה. ומסתבר דדמי לתנו סכין.
ונדו״ד דמי לפלוגתא אם אחרי הברכה על היין ועל הבשמים בהבדלה אמר לבנו שיריח כבר. ונחלקו חכמי הזמן בדבר – ראה וישמע משה ב, עה. ובדעת המחמירים – נראה, דבשלמא מה שבעצמו מברך על הבשמים הכי תיקנו. אבל אין האמירה לבנו להריח נוגע לברכת היין. ול״ד לתנו לפלוני לאכול (אף דקאי גם כשאינו זקוק לברכת המוציא ואוכל מככרו, ראה במשנ״ב לט, ודלא כמ״ש א׳ הרבנים שם) – דלהדעות דהתם מיירי מאכילת פת דוקא (כבמשנ״ב שם. והיינו לגריסא טול כרוך דקאי בככר אחר. ובכמה ראשונים גם לגי׳ טול כרוך קאי בפרוסת המוציא. וצ״ע דשביק מש״כ ב״י ב״ח והובא במג״א יז. ומשמע שמחלק – גם בדעתם – בין המפסיק לצרכי סעודה שלו, והיינו הביאו תבשיל, שהותר גם כשאינו צורך הפת, ראה משנ״ב לז. ואילו כשאומר תנו לפלוני הוא רק בצרכי פת. ואדה״ז סתם הדבר לענין תנו לפלוני, אף שלגבי תנו מאכל לבהמה מפרש שהוא צורך הסעודה) – ודאי יש לחלק. וגם אי קאי על כל הסעודה, הרי כנ״ל כל הסעודה טפלה לפת. אבל הבשמים של בנו אינו טפל לברכת היין שלו. ועוד שבתנו לפלוני אפילו עשיר מצוה להקדים פרנסתו יותר מהאכלת בהמה, כמ״ש בדרישה והובא בא״ר ופמ״ג שם. ולא דמי להרחת בשמים של בנו. ודון מינה.

ומענין לענין, רבו המנהגים בכוסות דברכת אירוסין ונישואין. והמנהג הנפוץ שמוסיפים לכוס ראשון עוד יין. ויש ששותים תחילה כוס ראשון של ברכת אירוסין עד תומו.

וראיתי השבוע בחופה – וכן ראיתי כמ״פ – שהמנחה שתה הנשאר הכוס אחרי ברכת אירוסין אחרי טעימת החו״כ. ושוב שתה אחרי ברכת נישואין. וכששאלתיו אם בירך שוב אמר לי שכבר בירך לפנ״ז על כוס ברכת אירוסין. ושאלתי אותו, מהיכן ידע שיתנו לו עוד כוס, אמר שדינו כאורח אצל בעה״ב, ואתכא דבעלי שמחה או המסד״ק סמך. וצ״ע, שאפשר שדינו כשמש בסעודה. והנה בדין השמש או״ח קעד, ה מפורש שכשבירכו על כוס ברכת נישואין ואינו יודע להיכן יגיע הכוס הו״ל כנמלך. ולכאורה מיירי ששצו בסעודה לפני הנישואין. וכשעושה לצאת מספק ודאי ש״ד לכוון שלא לפטור.

ויל״ע, שאם נאמר כסברא האמורה שכיון שתיקנו בפה״ג שוב חלה גדר ברכה״נ, גם אם אין החתן מחוייב לשתות – שגם להדעות שצריך שתיית בר חיובא, סגי בשתיית הכלה או אחד מהמסובין (ראה רי״ץ גיאות הלכות קידושח, ב. תשובת ר״א בן הרמב״ם בריש ס׳ מעשה רוקח. שו״ת תשב״ץ ג, סה. שם עט. ובכ״מ), אבל – כל ששתה נתחייב שוב בברכה. וא״כ גם המנחה יתחייב לברך שוב. והוא פלאי. וכש״כ אם נאמר שצריך להקפיד שתהא שתיית מלא לוגמיו ע״י אחד הנוכחים. אלא שא״צ מהחתן וסגי באחר. וכיון שלא מסתבר כלל שיצטרך המנחה לברך שוב, באופן שידע מראש ונתכוון לכך (וכבר נזכרה סברת רעק״א שם, בד׳ כוסות שכיון דתיקנו מצוה באנפי נפשה, ממילא מסיח דעתו. ולהעיר מהקושיא – בפמ״ג שם – מדוע לא יכוון מעיקרא לפטור שניהם בברכה אחת, ויוצא כל הדעות), שוב אין טעם לחלק בינו לחתן, דהא ליכא מעליותא מדינא בשתיית החתן או הכלה או גם שניהם לגבי שאר הנוכחים. וחזר הדין שלא יברך גם החתן. ויש לחלק.

 

 

#49948