שאלה: אכל ספק פת הבאה בכיסנין, ושתה אח״כ, או אכל שאר מאכלים אח״כ, האם מברך עליהם?

 

תשובה:

מן הדין, מברך על שאר המאכלים והמשקאות. ומכל מקום, עדיף לברך ברכה אחרונה תחילה על פת הבאה בכיסנין לצאת מספק. 

 

מקורות:

אף שספק שמא דינו כלחם גמור וממילא צ״ל הדין שפוטר שאר המאכלים שבסעודה כמו בפת, וכ״כ להעיר בשו״ת אול״צ ב, יב, יא, שלא לברך על שאר המאכלים מה״ט – למעשה אין המנהג כן. ונראה, דהכא שאני, וכדלקמן. 

ובהקדם, שכמה פוסקים כתבו לדון בכללות הענין אפי׳ בנוגע מעשה קדרה ושאר מיני מזונות, מחמת שהשתי׳ באה לשרות האכילה ואין אכילה בלא שתי׳, ונמצא שהמשקה בא בסיבת המזונות. וכתבו לחלק בין אכילת קבע לעראי. ועוד חילוקים שונים. אמנם, נדו״ד שאני וחמור טפי, שהרי בספק עומד שמא פת הוא. 

ויש שהביאו ממג״א קסח, ל. אבל התם מיירי בדבר שאי״ב דין לחם כלל. וראה שו״ת מעט מים (כה, כא. שם מח) שהב״ד המג״א. וצ״ע שבמג״א שם ברור מללו בסיבת הדבר, לפי שאין דינו כפת. ושם השיא ד׳ המג״א לענין אחר. 

ומש״כ בענין זה בשו״ת האלף לך שלמה או״ח פו, וחזר ע״ז בשו״ת טוטו״ד תליתאה רט, וראיתי שכתבו להוכיח משם לנדו״ד – התם מיירי בודאי פהב״כ, ולדידי׳ בקבע סעודה על פהב״כ אכן אינו מברך על שאר המאכלים. אבל לא נחית לדון בנדו״ד בספק פהב״כ. (וראה גם מאמ״ר קסח, כד. כה״ח פלאגי כב, כב בשם הרב פרי האדמה. כה״ח סופר קסח, צח. וראה גם הנסמן בשו״ת יבי״א ה או״ח יז, והניף ידו שנית בחזו״ע ברכות ע׳ רצב ואילך).

ולכאורה דוחק לומר שכל אכילת פהב״כ היא בגדר אכילת עראי (אף שכ״מ בכה״ח סופר קעד, מב. וראה שו״ת יבי״א שם יז, ב וחזו״ע שם ע׳ רצג שכ׳ ליישב עד״ז. ותי׳ דחוק). ועוד, שעד כאן לא שמענו אלא בפהב״כ ודאי, שבדרך עראי אינו פוטר. אבל בספק פהב״כ מספק דינו כפת שגם אם לא קבע פוטר דברים הבאים בתוך הסעודה. 

והנה, לדעת האחרונים שבברכת מזונות לא יצא על הפת, א״ש נמי, שהרי לפ״ז לא בירך על הפת כלל. אבל בשו״ע אדה״ז קסח, יב, שבספק פת יצא בברכת מזונות. ומשמע שכ״ה לכו״ע. ומ״מ י״ל שזהו רק לדידן דמספקא לן, וממילא יצא ידי חובתו לפי שעשה מה שביכולתו לצאת מהספק. אבל כלפי שמיא גליא אם הוא פת או לא, ולהצד שהוא פת באמת לא יצא. אמנם, בסדר ברה״נ א, ג, הביא אדה״ז ב׳ הדעות אם יוצא במזונות על הפת, והכריע שסב״ל. ושם משמע שמה״ט מברך במ״מ בכל ספק פהב״כ (ממש״כ ״כמו שיתבאר בפרק ב״, ולא כמ״ש בשו״ע לבאר דין הנ״ל באו״א, כנ״ל). ולפ״ז מספק עכ״פ נימא דלא יברך על שאר המאכלים שמא יצא בברכת במ״מ. ועוד, שכ״ז לא יועיל לנו לגבי בר״א, דתיקשי לן שברכתו מעין ג׳ תפטור שאר המאכלים. אלא שגם בזה י״א שאין מעי״ג פוטר לפת, עכ״פ מדרבנן. (ורק שמה״ת נפטר בברכת מעי״ג – ראה אדה״ז שם קסח, יב, בטעם שמברך מעי״ג בספק פהב״כ). וראה בארוכה מקורות ועיונים להל׳ יומית אות תלח. והא דמורינן לי׳ שיברך מעין ג׳ בספק פהב״כ היינו בלית ברירה, מחמת הספק, ושבקוהו שיברך לפחות מעי״ג (ראה גם בדרישה קסח, לב״י ד״ה ולענין הלכה, שמקילים ומקצרים אף שמעין ג׳ אינה עומדת במקום ג׳ ברכות) אבל מן הדין באמת עליו לברך ברכהמ״ז להצד שהוא פת. (ובסדר ברה״נ החמיר טפי להחשיב ד״ז כספק של תורה, בכדי שביעה. ומ״מ, אינה ספק ש״ת ממש, אלא שראוי להחמיר כאילו הוא ש״ת – ראה סדר ברה״נ ב, יב. וה״ט נמי שגם בסדר פסק לדינא בפהב״כ שמברך במ״מ, ורק שהחמיר לבענ״פ, שנוסף לזה דאיירינן באכל פחות מכדי שביעה שמעיקרא אינה מה״ת, גם באכל כדי שביעה ה״ז רק כעין ספק ש״ת). ולפ״ז לגבי לפטור שאר המאכלים לא הועלנו לו בברכת מעי״ג, שהוא רק תקנה לשעתה, לגבי העיקר, ואינו פוטר הטפל – היינו שאר המאכלים. ואכתי תיקשי שמ״מ בפועל נשאר ספק בידינו שמא יצא. (ולהדעות דס״ס בברכה להחמיר – ואכ״מ – א״ש, שהרי י״א שאין דינו כפת, וגם אם דינו כפת י״א שלא יצא בברכת מזונות וה״ז כאילו לא בירך כלל, ולא נפטר המשקה. והה״נ לגבי ברכה אחרונה שי״א שלא יצא בברכת מעין ג׳ על הפת ואיכא ס״ס). 

ולכאורה אפ״ל וליישב ע״פ הפמ״ג בפתיחה כוללת להל׳ ברכות אות י (ח, ב) ד״ה מריש הו״א (וראה שם ד״ה הפרש יש), באוכל פה״ע בודאי וגם ספק פה״ע ופה״א, שהמברך תחילה בפה״ע לא מחית נפשי׳ לפטור הספק. וראה גם שו״ת רב פעלים ב או״ח כז. והה״נ בנדו״ז, דלא מחית נפשי׳ לפטור שאר האוכלים מספק. וגם להחולקים על הפמ״ג – שאני הכא שאם נאמר שדינה כפת, אי״ז ברכה הראוי׳ לה, ואין ברצונו לפטור שאר המאכלים כשספק בדבר אם יצא. וי״ל בסגנון אחר, שגם אחרי האכילה והברכה, מעולם לא יתבטל הספק אם אכן יצא, וכה״ג ודאי אין ברצונו ליכנס לבית הספק. כן י״ל שכיון שיש לברכה על מה לחול,  אינה יכולה לחול על שאר המאכלים מספק. וכה״ג אשכחן בכמה דוכתי. 

ומ״מ צ״ע שהרי לדינא אינו מברך על ספק פהב״כ בתוך הסעודה מספק שיצא בברכת פת, הרי לנו דמחית נפשי׳ לבית הספק ומאי שנא. (ובאמת הקשו שצ״ע בדעת הפמ״ג מהנ״ל. וראה זכרונות אליהו מני ברכות א, ג. שם ג. והב״ד בשו״ת יבי״א ח או״ח כו, ב. ועיי״ש בארוכה. אמנם, יש לחלק בכמה אנפי. ומהם דשאני פהב״כ שלצד הספק ה״ז מין אחד ממש עם הפת. ועוד ועיקר, דשאני התם שאם לא יפטור פרי המסופק, יוכל לברך ברכת בפה״א, ולאידך אם יכוון לפוטרו בבפה״ע לצד אחד לא יצא. אבל בספק פהב״כ בכל גווני נפטר בברכת המוציא, גם אם אינו פת – ראה . וגם בלא״ה לא הרויח כלום במה שיברך מזונות, דמאי עדיפותא דמזנות על המוציא כיון שבספק הוא, ומה הרויח במה שלא נתכוון לפוטרו. וראה גם מה שציין בצור נעלה סלימן ג, ה. ולהעיר שכדברי הפמ״ג מצינו במגן גבורים קסח, כט, לענין זה גופא, באוכל ספק פהב״כ בתוך הסעודה, שכיון שספק הוא ה״ז כדורון שהובא לו באמצע הסעודה שלא הי׳ בדעתו לאכול, וס״ל גם בזה שמסתמא אין דעתו עליו בהמוציא כיון שהוא ספק מזונות. וראה שו״ת טוב עין יח, שכיון שתדיר אוכלם ככיסנין ומברך מזונות החשיבו ככיסנין ואין לו לחוש עתה שהוא פת. ואולי סברתו כנ״ל. אמנם, לדינא נקטינן שאינו מברך בהנ״ל). ועוד, דשאני התם בנידון דהפמ״ג שהשקו״ט הוא לפטור הספק, אבל כאן הספק על המאכל שאכל תחילה, וכיון שכבר בירך עליו ממילא נפטר השני. ועוד זאת, דעד כאן לא שמענו אלא לגבי ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה לרוב הפוסקים אינו תלוי בדעתו ורצונו, וכל שבירך מעין שלש על ספק פת נימא שנפטרו שאר המאכלים. 

ועד״ז הוא בנוגע להסברא, דאומדנא הוא שכיון שבירך במ״מ בתחילה מוכח שאין בכוונתו לפטור שאר המאכלים – שילה״ק כנ״ל, דהתינח בברכה ראשונה, אבל לגבי ברכה אחרונה מאי איכא למימר, שאינו תלוי בכוונתו, כנ״ל. ועוד, שבעיקר וטפל לאו דוקא שתלוי בכוונתו (וראה פמ״ג ריב במ״ז ג במוסגר), וכש״כ במה שהפת פוטרת שאר מאכלים, שאי״ז כשאר עיקר וטפל מחמת דעתו, אלא מצ״ע הפת עיקר וראש. (וראה עוד להלן בגוף הגדר שהפת פוטר, והטעמים לכך). וכמו שכל עיקר דין דברים הבאים מחמת הסעודה תלוי בסוג המאכל ולא בכוונת האוכל, אם דרך לאוכלן כל היום או רק בשעת הסעודה, שבבשר ודגים אף באוכלן לעידון נפטרים בברכת פת (וראה סדר ברה״נ ג, ח בסופה), ופירות אף שאוכלן בדרך קביעות אינם נפטרים. (אלא שיש מסתפקים בפירות מבושלים שנאכלו למזון, ראה סדר ברה״נ ד, ב. ורק בפהב״כ תלוי בסיבת אכילתו – ראה בכ״ז בשל״ה שער האותיות מדברי אביו בעמק ברכה ב, ד, הובא בט״ז קסח, ו. ובשל״ה שם נזכר גם דין בשר ודגים הנ״ל, שאינו תלוי בדעת האוכל, ולא הובא בט״ז. ואיהו ס״ל גם בפהב״כ, דלא כשל״ה, שאין לחלק ע״פ דעת האוכל . ולא קייל״ן הכי, וכמו שהביא במג״א שם כא, מברכות מהר״ם. אמנם, לגבי הפת עצמו, ראה בקו״א קעז, ב, שהקשה על אבן העוזר קעד, שר״ל שהפת לעולם פוטרת שאר המאכלים גם כשאין כוונתו לאכול פת לסעודה רק לפטור, דאזלינן בתר דרך העולם – דמאי שנא ממים שנפטרים רק מחמת שבאים בסיבת הפת ולא מחמת שדרכם לבוא בתוך הסעודה. ולכאו׳ צ״ב, דשאני מים שדרך לשתותם כל היום ולא רק בתוך הסעודה. ונראה בדברי אדה״ז, שכוונתו להקשות רק בגוף הענין, שאין לנו לקבוע כלל שבכל גווני פוטר, ושבאוכל פת ואין לו שום כוונה לאכילת פת, אא״פ לומר שבטלה דעתו, לפי שכך דרך הפת. וראה תהל״ד קעז בארוכה. ושם הקשה מפירות שבאים ללפת הפת שאין הפת פוטר. ופשוט, דשאני ליפות שטפל ממש ולא רק בדעת האדם. וכ״כ ליישב בשבילי דוד קעז, ב. וראה גם רשב״א ברכות יא, ב. אמנם בקו״א שם לגבי אכילת מעט פת אזיל בתר איפכא, שבמיני לפתן גרע טפי. ויש לחלק בין הדבקים). ויתר על כן בכל עיקר דין עיקר וטפל, י״א דאזלינן בתר דרך העולם (ראה שו״ת הלק״ט א, סו. ומצינו כעי״ז בא״ר רב, ח דבטלה דעתו. וראה שם ט). ובכלל, כל עיקר ד״ז שיכול להגביל ברכתו תליא באשלי רברבי. וראה מג״א תרלט, יז. וראה אצלנו 27848, וכן 14857. וראה מש״כ ידידנו הגר״י וקסשטוק שליט״א בבירורי סוגיות רו, ו – ע׳ קלד ואילך. ולכמה דעות, גם אם נאמר שאפשר להגביל ברכתו, לא סגי באומדנא אלא צריך כוונה להדיא (וכדמוכח מגוף הדין דאכילת פהב״כ בתוך הסעודה. וכן באוכל פרי ובירך בפה״ע ואח״כ שותה המרק, שאין לו לברך שהנ״ב שמא נפטר בברכת הפרי – אדה״ז רב, יא ובסדר ברה״נ ז, יב – ולא אמרינן דאומדנא היא שאינו רוצה לפטור המרק מחמת ההכרעה שמברכים על המרק שהנ״ב. (וגם מזה צ״ע על הפמ״ג הנ״ל, דהא  לא מחית נפשי׳ לספיקא). 

אלא שאם דעתו להמשיך ולאכול שאר מאכלים מקום לסברא שע״י ברכה אחרונה לא הסיח דעתו משאר המאכלים ושאני מברכהמ״ז דלא מהני מה שדיתו להמשיך לאכול. וראה כעי״ז בחו״ב ברכות י, יד. 

והנה בפמ״ג רסי׳ קעז נסתפק בגדר ד״ז שהפת פוטרת שאר המאכלים, אם משום שבאים אגב פת וטפלים לפת, או שברכת המוציא וברהמ״ז ברכה חשובה היא, או שפת חשוב יותר משאר המאכלים. והנה אם נאמר שתלוי בברכת הפת, הרי בפהב״כ אין ברכתה חשובה שהרי מברך מזונות. (ואף שכתב לצדד שם בפמ״ג גם ביין שמה״ט פוטר שאר משקים שברכת מעין שלש חשובה – עכצ״ל דהיינו רק ביין ביחס למשקין. והארכנו בסברות השונות בגדר יין פוטר במקורות ועיונים להל׳ יומית אות תשלא. אבל פשוט דלא נקטינן הכי לגבי ברכת מעין שלש דעל המחי׳, שהרי בדבר שהוא ודאי פהב״כ אינו פוטר). 

איברא, שנראה שכל הפוסקים נקטו בטעמא דמילתא לפי שהפת ראש לכל המאכלים. וראה בשו״ע אדה״ז קעז, א ובקו״א ב. סדר ברה״נ ד, א. וגם בפמ״ג גופא, נקט עוד ב׳ דרכים ואופנים אחרים כנ״ל. (ולהעיר, שדעת אדה״ז שגם באוכל מעט פת פוטרת, וכדלקמן. ובפמ״ג כ״כ לבאר הספק שבמג״א להבנתו שנסתפק בכל אכילת פת עראי אם פוטרת). ומ״מ, יתכן דכו״ע מודו בהכי, שרק במברך ברכתו הראוי׳ פוטרת, וכן מצינו (ראה פמ״ג קעד בא״א ט. וכן מוכרח בשו״ע אדה״ז ערב, יג) ביין שפוטר שאר משקין, שבאם נפטרת בברהמ״ז (כבכוס קידוש) אין ברהמ״ז פוטרת שאר משקין, שרק בבירך ברכה הראוי׳ פוטרת. ואולי הה״נ בפת, דדמיא ליין בענין זה (ראה רא״ש ברכות ו, כט. קו״א לשו״ע אדה״ז שם). ונסתפק בזה הגרשז״א בחידושיו על ברכות מב, א, אם בירך בטעות במ״מ על הלחם אם פוטר שאר המאכלים. ולא העיר מהפמ״ג הנ״ל. 

ועוד איכא בגווה, שלהסברא שכתב אדה״ז קסח, יב, ויסודו בט״ז שם, בטעם שמברך במ״מ בספק פהב״כ, שכל שיש ספק אם הוא לחם אין להוציאו מחזקתו, צ״ל שאינו נכנס בכלל בית הספק כלל. ואילה״ק מזה שאינו מברך על ספק פהב״כ בתוך הסעודה מספק, דהתם שאני שלצד א׳ כבר בירך עליו. אבל כאן הספק רק שמא נפטרת בברכת מזונות בתור טפל, ונקטינן כעת שאינו פת. 

(אמנם, מקום אתנו לומר ולהעמיס כן בד׳ הט״ז ואדה״ז באו״א, שהכוונה לומר, שאף שלא יצא חיובו כיון שעליו לברך המוציא אם הוא פת, ונקטינן  שבירך על הפת מזונות לא יצא, מ״מ כיון שאין ביכולתו לברך המוציא מחמת הספק (וראה א״ר קסח, כ שמכאן מוכרח שלא יצא בהמוציא בפהב״כ) נקוט פלגא ויברך עכ״פ מזונות. ועלה בידינו חידוש דבר, שאף שבדיעבד לא יצא, במקום שאא״פ מברך עכ״פ ברכה הכוללת יותר. וכן י״ל לגבי ברכת מעין שלש, שכיון שאינו יכול לברך ברהמ״ז מפני הספק (שאף שבדיעבד יוצא בברהמ״ז על מיני דגן, היינו בברכת הזן לחוד, ראה סדר ברה״נ א, יז. קצוה״ש ס, ה. ונמצא שאר ברכותיו לבטלה), מברך עכ״פ מעי״ג. וצ״ע אם אכן נכונים הדברים הן בגוף הסברא והן בלשונם. ולהעיר מהשקו״ט באינו יודע נוסח מעי״ג, שי״א (ראה שו״ת אר״צ א, נד. ועוד) שגם למ״ד שבנ״ר אינה פוטרת מעי״ג, וכן עיקר, יברך עכ״פ בנ״ר. ולהעיר ממש״כ  לבאר בנשמ״א נח בתחילתו (וראה גם חיי״א נב, יב) באו״א מהנ״ל, וג״ז אולי יש להעמיס בדוחק בד׳ הט״ז, שגם כשיצא בדיעבד לא מורינן לי׳ בספק לברך שלא כדת אא״כ בברכה כללית כמו שהנ״ב. וס״ל דמה״ט מברך מזונות אף שבבירך המוציא על פהב״כ יצא בדיעבד (לדעתו, ודלא כא״ר הנ״ל), שלכתחילה אין לו לברך ברכה פרטית ועליו לברך ברכה כללית יותר. (וא״ש נמי לפ״ז מה  שבכל ספק ברכה אינו מברך מזונות למ״ד שיצא ידי כולם במזונות. וראה נשמ״א נח, ב). ונראה דס״ל הכי נמי לענין מעין שלש, שאף שיוצא בברהמ״ז אין לו לברך כן לכתחילה ומברך מעי״ג (אף שבמעי״ג לא יצא ברהמ״ז, ראה נשמ״א מז, א). אלא שבברהמ״ז בלא״ה א״ש שגם אם יוצא הרי מברך עוד ג׳ ברכות לבטלה). 

וי״ל בכל הנ״ל בפשיטות, שכיון שבירך מזונות אין לו לחוש שמא הוא פת, שלא יהא ברכותיו סותרות. וכמ״ש אדה״ז בשו״ע שם בטעם שמברך במ״מ שלא יסתור לברכתו מעין שלש. שו״מ שנתעורר מזה בשו״ת צי״א ה, ה, ג. וכתב כעין דברינו כאן. וראה גם רב ברכות שושן בירורי הלכה כ. ונראה עוד, שחז״ל השוו מדותיהם, שכיון שהמדובר בתקנה דרבנן, שרק באוכל כדי שביעה נחית לדאורייתא (ובכה״ג, מברך המוציא וברהמ״ז), הם אמרו והם אמרו. וכמו שאינו מברך ענט״י בספק פהב״כ, ואין מורים לו שיטול ידיו ללא ברכה מספק, ורק באוכל קב״ס חייב בנט״י. והה״נ בעניננו, שמעיקרא הכי תיקנו, שבספק פהב״כ אין דינו כפת לכל מילי.

ויש להוסיף, שבטעם שמברך במ״מ על ספק פהב״כ ואינה ברכה לבטלה, משמע קצת בשו״ע אדה״ז שהכריעו שיברך במ״מ, שבל״ז לא יוכל לאכול, שהרי אסור ליהנות ללא ברכה, ונמצא שאינה לבטלה שהרי מחמת ברכה זו יכול לאכול. ונמצא שבאמת להדעה שדינו כפת גמור אכן לא הועילה ברכתו (לפום סברא הדין), ושפיר אמרינן שאינו יכול לפטור שאר המאכלים. ועוד, שאם הטעם להכרעה לברך מזונות, בכדי שלא ייהנה בלא ברכה, ודאי אין לנו לומר שלאחרי שבירך מזונות ייהנה משאר המאכלים ללא ברכה מחמת הספק שמא אכל פת, ולגבי ד״ז מכריעים אנו שבאמת לא אכל פת. ובסגנון אחר שמחמת הספק גופא אין שאר המאכלים נטפלים לספק פת. 

והנה, להסברא בכמה אחרונים (ראה מאמ״ר קסח, יד. מעשה נסים לבעל דרה״ח דיני במ״מ בקו״א. שו״ת בית אפרים או״ח יב. ערוה״ש קסח, כג. ועוד) בנוגע להשיטות בפהב״כ דמר אמר חדא ולא פליגי וכו״ע מודו בכולהו, מעיקרא א״ש ולית תמן קושיא. אבל שורת ההלכה אינה כך (וכדמוכח גם מהא דקייל״ן לדינא שבאוכל בתוך הסעודה אינו מברך. ודלא כמג״א קסח, כב. וכן מוכח ממה שכל האחרונים הקשו בגוף הדין בטעם שמקילים לברך במ״מ ומעין שלש מספק. וגם בב״י כתב ליישב משום ספיקא במידי דרבנן. ומה שהעמיס המאמ״ר בדבריו – צ״ע. והדה״ח בעצמו הרגיש שדבריו אינם כשיטת הב״י ושאר הפוסקים). 

ואולי אכתי אפ״ל שלא פליגי בגוף הענין שאין דרך לקבוע סעודה. אלא שנחלקו אם העדר הקביעות בכה״ג מועיל לשנות ברכתו למזונות. (וכ״מ בסדר ברה״נ ב, ז במה שביאר שאינו דומה ללחמניות וטרוקנין). ומכיון שכן, לגבי דין שהפת פוטר אין ספק פת פוטר כיון שאינה אכילה של קב״ס. ואכתי תיקשי שהרי לדינא גם מעט פת פוטר. ומ״מ גם בזה מצינו חילוקים שונים. (ובשו״ע אדה״ז קעז, א פי׳ בד׳ המג״א שם א, דמספקא לי׳ באוכל מעט רק בכדי לפטור שאר מאכלים שם. ובזה גופא חילק בין מאכלים הבאים למזון ולשובע, שבזה גם באוכל רק מעט בכדי לפטור פוטרת שהפת ראש לשאר מאכלים המשביעים, למאכלים הבאים ללפת דבהא מספק״ל כשאוכל הפת רק בכדי לפטור). ואולי היינו רק  בדבר שדרך לקבוע כפת גמור. וי״ל עוד, דשאני התם שהפת ראש לכל המאכלים. אבל כאן שמצ״ע אין דרך לקבוע סעודה ליכא חשיבות לחם לענין זה, אף שלגבי נוסח הברכה עדיין בספק הוא. ובפרטיות, שכיון שאין דרך לקבוע סעודה ל״ש לומר ששאר המאכלים טפלים אלי׳. ובפשטות, שכיון שלא קבע על פהב״כ אינו בגדר סעודה, ושאני מפת שגם באוכלו עראי פוטר, שבלחמים אלו שאין דרך לקבוע עליהם לא חל כאן שם סעודה. וי״ל גם שכיון שהטעם שהפת פוטר שהוא ראש לסעודה, אי״ז שייך בדעת בנ״א לגבי ספק פהב״כ, שאינו בגדר סעודה אצלו. (אבל אין לומר שמחמת שמברך מזונות כההכרעה למעשה, מוכח שאינו נחשב אצלו כפת ממש, שהרי גם בדעת האדם נשאר ספק בברכתו, וכדמוכח ממה שאינו מברך עליו בתוך הסעודה. אבל קושטא איכא למימר שאי״ז סעודה אצלו). או״י בסגנון אחר, שה״ז כדברים הבאים שלא מחמת הסעודה, שבדעתו אין כאן סעודה. ובסגנון אחר שה״ז כמשכו ידיהם מן הפת שבזה אין הפת פוטר שאר המאכלים. (וראה מקורות להל׳ יומית שם). [ובהכי יתיישב גם השאלה גם בודאי פהב״כ במה שאינו פוטר משקין, שהרי גם בזה אא״פ לאכילה בלא שתי׳ ובא בסיבת אכילתו – שענין זה שייך רק בקבע סעודתו על הפת – ראה סדר ברה״נ ד, ז. ואף שהעיקר לשלול האוכל מעט פת שלא יזיקו לו המים, הרי כיון שבפהב״כ ל״ש כלל גדר קב״ס – ולכשיבוא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם אא״כ באוכל כשיעור קב״ס – אא״פ שהמשקין יהיו טפלים אליו]. 

ועכ״פ, כמה צדדים בידינו ליישב המנהג, שספק שמא אינו בדין פת כלל, וי״א שכו״ע ס״ל שאינו בגדר פת, וגם לי״א שהוא פת – ספק אם יצא בברכת מזונות, וגם אם יצא – ספק שמא בבירך מזונות אינו פוטר שאר אוכלים, וגם אם פוטר – בדבר שאין דרך לקב״ס צ״ע לומר שפוטר שאר המאכלים. וגם בלא״ה, מכיון שהכריעו שיברך מזונות אין לו לסתור עצמו ולאכול מהמאכלים בלא ברכה. (וזהו נוסף להסברא דאומדנא אצלנו שמחמת המנהג לברך מזונות אין דעתו לפטור שאר המאכלים ולא מחית נפשי׳ לספיקא, כנ״ל באורך). ומכיון שכן, אין לו להיכנס לחשש מעילה וגזילה ליהנות מעוה״ז בלא ברכה. וגם ל״ש לומר סב״ל – שבמקום מנהג לכמה דעות ל״א הכי. והמנהג לברך על שאר המאכלים בכגון דא. וכש״כ למ״ד שבס״ס, או עכ״פ בג׳ ספיקות ויותר, ל״א סב״ל. ואכ״מ. (ולגבי משקין חזי נמי לאצטרופי גם הדעות שמברך על המשקין בתוך הסעודה). 

[וגוף השאלה שייכת גם באכל ספק פהב״כ ואח״כ נמלך לאכול לחם גמור, שאין לו לברך המוציא מה״ט. ומצינו בבה״ל סי׳ קעו שכתב שבשבת שאוכלים לעקי״ך אחר התפלה, שעדיף שלא יברך ברכה אחרונה על פהב״כ מספק ויברך ברכת המזון לבסוף אחרי סעודתו לפטור אותם. ולא כתב בנוגע להמוציא מה לעשות. וכדברי המשנ״ב, כתב גם בקיצור שו״ע לט, ג. אלא דקאי שם על מיני מזונות גם בודאי. וכבר הקשו עליו. ובחוסן ישועות לט לבעל מסגה״ש העמיס בכוונתו דמיירי בספק פהב״כ. [ויש שהעמיסו בד׳ הפמ״ג בפתיחה שם ד״ה מריש הו״א (וראה גם שם ד״ה הפרש יש)  שבאכל ב׳ מאכלים וספק אם ברכה אחרונה שלהם שוה, כגון פהב״כ ולחם גמור,  מברך רק על הודאי. אמנם, אין הכרח בד׳ הפמ״ג לסברת המשנ״ב, דהתם מיירי אחרי שכבר אכל לחם גמור, שמספק אין לו לברך כעת על המחי׳ ויברך רק ברהמ״ז. אבל במשנ״ב כתב לחדש יתר על כן שגם לפני אכילת הפת לא יקדים לברך על המחי׳ מחשש ברכה שא״צ]. ולמעשה אין המנהג כדברי המשנ״ב. (אלא שי״ל שרוב לעקי״ך שבימינו ודאי פהב״כ הם ולא ספק. וראה שו״ת אג״מ ג, לג). והמשנ״ב  בעצמו הביא שבחיי״א מא, ד ל״כ כן. וראה גם א״א מבוטשאטש רח, יז. וגם בדעת אדה״ז נראה דלא ס״ל הכי, וכן הוכיח בחוסן ישועות שם, ממש״כ בסדר ברה״נ ב, ד, דעדיף לי׳ שיברך תחילה על המחי׳. אמנם, התם מיירי בודאי פהב״כ. ואף את״ל שיש ספק אם מה שאכל בתחילה מצטרף למה שיאכל אח״כ לאשוויי לה קביעות סעודה (כ״ה בתהל״ד קסח, יא. וראה אצלנו בסי’ ב’קה – שאלה ג’), הרי הספק נולד רק אח״כ, ובשעה שמברך ברכת על המחי׳ שפיר עבד, משא״כ באוכל ספק פהב״כ שי״ל שמספק לא יברך ויפטור ברהמ״ז שאח״כ כדעת המשנ״ב. וקצת משמע כן גם ממש״כ אדה״ז בשו״ע קסח, ח, לחלק בדין הנ״ל  באכל פהב״כ שלא בשיעור קב״ס ונמלך לאכול שיעור קב״ס, שבשו״ע נקט שאינו מברך על המחי׳ תחילה (משא״כ בסידורו כנ״ל), למי שאכל דבר שברכתו מעין שלש ואח״כ סעודת לחם גמור, שבזה צריך לברך תחילה על המחי׳, אף שבדיעבד נפטר בברהמ״ז. וכ״כ בסדר ברה״נ א, יז. ומזה שלא חילק, ובפרט דקאי התם בשו״ע בדיני לחמים שברכתם מזונות, משמע שגם בדבר שמברך מעין שלש בספק הדברים אמורים. ואינו מוכרח. 

גם להעיר שבנדון הנ״ל דהמשנ״ב הוא רק משום חשש ברכה שא״צ, אבל באמת אי״ז ברכה שא״צ, שעדיף לברך מעין שלש אחרי מיני מזונות, שכך ברכתו לכתחילה. ורק בשכח נפטרת בברהמ״ז (סדר ברה״נ א,יז). וגם שעושה כן לאפוקי נפשי׳ מפלוגתא, שי״א שאין ברהמ״ז פוטרת על המחי׳. ואדרבה, עדיף למיעבד הכי, שאל״כ נכנס לספק שמא ברכת במ״מ פוטרת הפת. וכ״כ בשו״ת אול״צ יב, ז. (ואולי ס״ל להמשנ״ב שכיון שגם ברכת מעין שלש על בפק פהב״כ אינה בוודאות אין לו לעשות כן לכתחילה. גם להעיר דס״ל להמשנ״ב שאין במ״מ פוטר פת – ראה שעה״צ קעו, ב. ועוד י״ל שאין ברכה על דבר שאינו חשוב פוטר החשוב בדרך גררא. אבל אינו, שלהדעות שפהב״כ בגדר פת – ה״ז חשוב כשאר פת גמור). גם י״ל שיש לברכה על מה לחול וחלה על פהב״כ ולא על הפת. (וצ״ע החילוק בין זה לנידון שאכל פת תחילה ואח״כ ספק פהב״כ). אבל בנדו״ד ה״ז ספק ברכה לבטלה

והטוב טוב, לצאת מבית הספק, ולאפוקי נפשי׳ מכל חשש, לברך ברכה אחרונה תחילה על ספק פהב״כ ואח״כ יברך ברכה ראשונה על שאר המאכלים. וכנ״ל אין כאן חשש ברכה שא״צ, שיותר טוב להכנס בחשש ברכה שא״צ מלברך ברכה לבטלה, וכל שעושה מחמת הספק אינו ברכה שא״צ. ומכיון שבירך ברכה אחרונה אין כאן בית מיחוש, שכל שבירך בכוונה ולא בטעות ה״ז סילוק והיסח הדעת (ראה שו״ע אדה״ז קצ, ז), ובנדו״ז – גם בגדר משכו ידיהם מהפת. 

 

 

#22274