בגדר ספק שאומרים שחזקה מה שהוא למוד מזכיר – האם הוא בספק אם נזכר
בא״א מבוטשאטש תקפב ד״ה מסופק, כתב שדין חזקה מה שהוא למוד מזכיר היינו ביודע שלא הי׳ נזכר ואשיגרא דלישנא הלך לתומו בסתם משא״כ בספק אם היה נזכר עכ״פ מידי ספק לא נפיק, שאולי הי׳ נזכר ולא שייך בזה אשיגרא וחזקה כלל.
אלא שעיקר דבריו מוסבים באופן שזכר לפנ״ז (ובנדון שם, המדובר שאמר מי כמוך בברכת אתה גבור, ונסתפק אם אמר המלך הקדוש). אלא שהוסיף סברא זו בין הדברים.
וכסברא זו, ראה גם בימי הרחמים ספטימוס ד, ד ובהע׳ ז בשם הגרח״ק, שרק כשהתפלל לפי תומו ולא שם לב אם אמר כהוגן ששיגרת לשונו שאמר כהרגלו, אבל אם שכח אם כיוון לבו בברכת אתה קדוש, ה״ז ספק השקול ואינו מחויב לחזור. ובשו״ת מראה דבר ג, ט כתב עד״ז, בשם בעל חוט שני. וכ״כ בבר אלמוגים עח, ה בהשלמות ע׳ תיד בשם בעל דבר טוב שליט״א. וראה משברי ים חזקה מב. וראה עד״ז בשו״ת יד אליהו רגולר פסקים ח, ב, אם אמר תשעים פעמים טל ומטר.
ואף שגם בספק התפלל חוזר ומתפלל, כתב בימי הרחמים שם בשם הגרח״ק, דהיינו בספק על כל התפלה אבל בנסתפק בברכה אחת אין ראי׳ שחייב בכך, אף שמותר לו אם רוצה ויתנה שמתפלל נדבה.
ובאמת, שקו״ט גם בספק התפלל כל התפלה אי חיובא הוא או רשות. וברשב״א ברכות כא, ב, שנראים דברי הגאון שאינו חיוב, ודלא כראב״ד. אבל ראה שו״ת תורת רפאל סג, דלשון השו״ע משמע שהוא חיוב. וכן עולה משו״ת הרשב״א א, צא. וכתב בפמ״ג קז בא״א א שכשו״ת רשב״א כ״כ גם בתר״י ברכות יב, ב. ועוד. וכ״מ דעת אדה״ז בשו״ע שם. וכבר האריכו בזה. ואכ״מ.
ועיי״ש בתורת רפאל, שכתב ג״כ לחלק, שבחיוב רק בספק על כל התפלה ולא בודאי נתפלל וספק על ההזכרה. ובהכי כתב ליישב מה שכתבו שחזקה שהוא למוד מזכיר, דתיפוק לי׳ שחייב משום ספק. וכ״כ בשו״ת אמרי נועם א סוסי׳ כד. אבן ישראל ח, ח. אבל בשו״ת גליא מסכת א, כתב ליישב שבספק באמת אינו חייב לחזור ולהתפלל, ורשות היא. גם בנהר שלום סוסי׳ תכד שמזה שנקטו טעם משום חזקה משמע שבספק שקול אינו חוזר. ואכתי אפשר דעדיפא מינה נקטו. ובנה״ש כ״כ בפי׳ דברי המג״א קכו, ג, בנזכר שלא אמר יעו״י אחרי שהתפלל מוסף, דלא יהא אלא ספק. אמנם, התם הוא ספיקא דפלוגתא. וראה מה שכתבנו לפרש בדברי המג״א 26433.
והנה, סתימת הפוסקים שסתמו שבספק אם אמר הא-ל קדוש חוזר, משמע ודאי דקאי גם בכה״ג שהספק הוא כם על זה אם זכר או לא. ודבר הרגיל הוא, שאינו זוכר אם שם על לב או לא. ופשטות סתימת דבריהם דקאי במילתא דשכיחא. וקייל״ן בכללי הפוסקים שבדבר הרגיל הו״ל לאשמועינן בהדיא. ועוד, שאם לומר שכשלא דם לב בודאי סירכי׳ נקיט, מאי קמ״ל, שבודאי לא יאמר מעצמו ללא תשומת לב היפך שיגרא דלישנא. ופשטות כוונתם, שגם בשם על לבו, מ״מ סירכי׳ נקיט. ובהכי יובן גם מש״כ בשש״כ נז הע׳ יז בשם הגרשז״א דסירכי׳ נקט אינה חזקה גמורה, שאם באופן שלא שם לב כלל, לכאורה חזקה ודאית היא.
ועוד, שבט״ז תכב, א שבידע שהוא ר״ח בשעת התפלה ונסתפק אח״כ א״צ לחזור, והרבה אחרונים חולקים עליו, ונקטו שגם בכה״ג שצריך לחזור. ומוכח מכאן, שכל עיקר דין ספק שייך גם בשם לבו לכך.
וכן מוכח גם ממש״כ הפוסקים ובכן תן פחדך, מסתמא חתם כהוגן, ואינו חוזר. והיינו שגם בנזכר שהוא ר״ה, הי׳ חוסר לולא הסברא דסירכי׳ נקיט, שמסתמא חתם כהוגן. ותו, שהאריכו הפוסקים בעלה בדעתו להזכיר ונפל ספק בזמן מופלג אח״כ, שבכגון דא סתמא דמילתא שאמר כמו שחשב. ואי תימא כנ״ל, עדיפא הול״ל שבלא״ה לא יחזור, שהרי אפילו בספק אם שם לבו לכך, אינו חוזר.
ומפורש במור וקציעה קכו, דלא זו בלבד שחזקה מה שרגיל אומר אלא אפי׳ בספק שקול ודאי שחוזר.
ובאמת, הזכרת הא-ל הקדוש גרע שי״א שאי״ז רק בגדר מעין המאורע לחוד.
והנה בשו״ת הצ״צ או״ח ג, ז האריך שפשטות משמעות הירושלמי שאין הטעם בספק משום חזקה מה שהוא למוד, אלא משום ולואי שיתפלל. ועיי״ש שבתפלה יש גם חשש חשש משנה ממטבע. ושקו״ט אם שייך ולאי שיתפלל בברכה אחת. ועוד סברא שם להדעות שבסב״ל אין איסור ברכה לבטלה. ושם, שהסברא שהוא משום חזקה מה שלמוד מזכיר היא דוחק. והאריך מזה גם שם ט.
והארכנו במק״א במש״כ הצ״צ שם ט, שבמסופק אם אמר איזה ברכה בתפלה או עדיין לא אמרה, יאמרנה. וממילא כשנתנמנם בתפלתו חוזר לברכה שבספק אם אמר. והוא דלא כחיי״א כד, כא ובנשמ״א שם. וכדבריו, כ״כ אמרי נועם שם.
ונראה, שגם בספק אם שם לב, איכא רוב צדדים שלא אמר, שאם לא שם לב, איכא חזקה גמורה שלא אמר. וגם אם שם לב, הרי באפשר שלא אמר.וממילא אינו ספק השקול. וכמדומה, רווחא שמעתא שלא לחלק בדבר, ושבספק אם הזכיר מעין המאורע, גם אם הספק הוא אם שם לב, שחוזר. וראה בצ״צ שם ט, גם לענין ברכות, שכשהספק נוטה יותר לצד שלא בירך יוכל להחמיר ולברך, ולא רק בתפלה.
#47431
