האם מותר לאבל להשתתף בחופה להיות עד קדושין בתוך י״ב חודש?

 

שאלה מאחד מחשובי הרבנים שליט״א:

אחד מידידיי הקרובים מחתן השבוע את בתו שתחי’.

והיות ואיני יכול להשתתף בחתונה (בתוך השנה על פטירת אאמו”ר הכ”מ) רוצה לכבד אותי להיות עד קידושין.

ידידי הוא מבני עדות המזרח שעושים החופה בתוך בית הכנסת. אבל יש גם כלי זמר בשעת החופה, השאלה מה היא הדרך הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם לכתחילה, כאשר מצד אחד יש כאן הלכות אבלות, ומצד שני שיקול של בין אדם לחבירו להשתתף בשמחת אחד מידידי הקרובים.

כוונתי שאם הדבר מותר מעיקר הדין, אין מקום להחמיר יותר משורת הדין, אבל ברור שאם מדינא אסור אין מקום להקל מהאי טעמא.

לענ”ד הציור הזה אין ברור בדברי הפוסקים מה דינו, ואין ולאו ורפיא בידי.

אשמח מאוד אם יועיל כת”ר לכתוב דעתו הלכה למעשה בשאלה הנ”ל הנוגע לי למעשה ממש.

 

תשובה:

מותר.

 

מקורות:

מעיקרא לא הבנתי, מהו הקס״ד לאסור.

ובהקדם, שליכנס לחופה תליא בפלוגתא. והמחבר ביו״ד שצא, ג לא הכריע.

והרמ״א כתב שם, שבחופה שעושין בביהכ״נ מותר מיד אחר שבעה. ועכ״פ אחרי שלושים.

ואף שהביא שיש מקומות מחמירים, היינו במקום שנהגו כך. ובד״מ כתב שלענין הלכה דינא הכי להתיר. וכתב לדחות דברי מהרי״ל שאסר. ובמקום שאין מנהג אין טעם להחמיר.

ואף שבחכמ״א קסו, ג הביא גם מנהג יש מקומות – בדרה״ח רסג, ג, ובקיצור שו״ע ריב, ד כתבו בפשטות להקל.

ותו, שבד״מ הביא ממהר״ם פאדובה שהשיב לו להיתר, ושבאותן מקומות שהחמירו ״נוהגין להחמיר הרבה בדין אבלות ואין אבל עולה לקרות בתורה כל יב״ח״. ובימינו לא שמענו ממנהג כזה. ואדרבה. ודון מינה.

וגם למנהג המחמירים – התיר הרמ״א במברך בעצמו.

ולמעשה, המנהג להקל להתיר לברך, ולא רק לרב (כמשמעות מהרם מינץ פו, שנתן גם טעם משום כבוד התורה), וכסתימת הרמ״א (ואף שבד״מ כתב רק כדרך שעושה רב העיר – היינו דעובדא הכי הוה. אבל ראה שלחן גבוה שצא,יג) גם כשהחופה במקום הסעודה, אף שלא נזכר להדיא באופן כזה ברמ״א.

ונראה, שבד״מ הביא ב׳ טעמים להיתר – כיון שמן הדין מותר ליכנס לחופה. ולפ״ז, בחופה שסועדים שם ליתסר. ועוד, להמנהג להתיר להאבלים גם להכניס לחופה. ולכן, הה״נ לברך הברכות. ולפ״ז, גם כשהחופה במקום האכילה שרי. ומפורש בתפא״י כללי שמחות ריש סדר מועד, אות ב, שטה״ד ברמ״א. וצ״ל בבית הנישואין. וכ״ה בד״מ. וראה גם שו״ת מחזה אברהם ב יו״ד מב. אבל כל האחרונים העתיקו הלשון מרמ״א ״בית הכנסת״. ויש שכתבו בחצר ביהכ״נ. וראה גם נתיב החיים לדרה״ח שם. והדברים עתיקים.

ואף שההיתר רק כשאין שם שמחה, הנה בשעת הברכות וסידור הקדושין, אין שם שמחה וריקוד.

ובערוה״ש שצא יב (בנוגע לרב העיר), שאם יש כלי זמר לא ישמע. וראה גם נמוקי יו״ד להרה״צ ממונקאטש שצא, בסו״ס נימוקי או״ח מהדו״ח.

והרי גם מה שאסור במזמוטי חתן וכלה, כתב בשו״ת מהרם שיק יו״ד שסח שמן הדין מותר כיון שאינו מתכוון אלא משום כבודו של מת הוא. ויש שכתבו ע״פ ח״ח הלכות לשה״ר כלל ו בבאמ״ח יד שהוא פס״ר, ומצרפים הליכתו להשמיעה. וכ״מ בשו״ת נהרי אפרסמון יו״ד נד. אבל בח״ח מבואר דבלא ניחא לי׳ מותר.

ויש שכתבו שיסתום אזניו.

וכמדומה, שלא נתפשטה ההכרעה בנוגע לשמיעת כלי זמר להחמיר בד״ז, באופן דהו״ל לא אפשר ולא קמכוון. וראה שו״ת דבר יהושע ג, סג. (ושם שגם כשמלווים בכלי שיר הוא רק לכבוד החו״כ ולא להרגיל השמחה). הר צבי או״ח קכא. תשוה״נ ב, תקצג. אבל ראה שע״ת תקנא, ג. מנחת יחיאל א, עד. דודאי השדה בשו״ת פרי השדה סב.

[ולהעיר, שבשו״ת חיים שאל כא הביא משו״ת ראנ״ח מט (הב״ד בשכנה״ג דלקמן. גליון מהרש״א. ובשינויים ביניהם. אלא שלא פירשו כבחיים שאל) להתיר גם כשיש מזמוטי חו״כ. וכן הביא בדע״ת שצא, ג. וצ״ע שם בפנים שלא נתפרש שם להדיא כך. ואיך שיהי׳, הרי באמת, כ״ה לדעה קמייתא שהביא בב״י. אלא שבשלחנו השמיט ד״ז והביא הפלוגתא רק לענין שמיעת הברכות, ראה מזה בשו״ת זרע אמת ג, קסט. שבט יהודה שצא, ז. שולחן גבוה שם יב. ואכ״מ. ועכ״פ, חזי לאצטרופי בתור סניף, ראה ראנ״ח שם. פנים מאירות ג, לז. נוב״י מהדו״ק יו״ד סוסי׳ ק].

ובכל אופן, הרי אפשר לילך בשעת סידור קדושין גופא שאין שם כלי זמר ורקודים, ראה מהרם מינץ שם, שלברך עדיף מלשמוע, ושאפשר שאף האוסרים מודים כשמברך בעצמו.

ובעניי איני רואה סברא לחלק בין אמירת הברכות לעדות קדושין.

ואדרבה, יש שהקפידו בדוקא שאבל לא יאמר ברכות, וכנראה כיון שנאמר דרך זמרה (ראה הגמ״נ טירנא יו״כ קנה. ארחות חיים באכנער יד. לקט יושר יו״ד ע׳ 94. וכתבנו מזה במק״א בנוגע לשורר ברוך הבא ומי אדיר שיש להימנע מזה), או דלא מסמנא כבשו״ת מהרם מינץ פו (ושם שיש מונעים עצמם רק תוך ל׳ לאו״א, והובא בשכנה״ג יו״ד שצא בהגב״י ג. ושם שהמנהג ליכנס גם תוך ל׳. וכ״ה שם בהגה״ט יג משו״ת ראנ״ח שם).

אבל על עד קדושין לא שמענו לימנע. ואדרבה, מצוה קעביד שגומל חסד, כמ״ש ראנ״ח ומהרם מינץ שם.

ומההכרח לבאר כאן, בטעם שמקום להקל בדבר גם כשהחופה באולם.

ובהקדם, שבדברי הרמ״א בד״מ מוכח שגם ליכנס בבית המשתה גופא שלא לאכילה אינו מוכרע אצלו לאיסור. ומשמעות דבריו ברמ״א שכתב לאסור כן רק ממנהגא. וראה זרע אמת שם. ובדברי סופרים יברוב שצא, נג, הכריח נמ כן בלשון הרמ״א, שהוא רק ממנהגא.

כן מצאתי בפחד יצחק ערך אבל (בהוצאת ירושלים תשכ״ב – ע׳ ס) תשובת הר׳ שבתי דיל ויקיוו (הרב דמנטובה, מחבר ס׳ פירוש הכתובה) והסכים לו הר׳ יצחק ברכי׳ מפאנו (תלמיד וחתן הרמ״ע, רבו של הבאר עשק), שהמחבר סובר כסברא ראשונה שמותר לשמוע הברכות. (ולכאורה, כ״מ קצת בשו״ע שצג, ג. והוא לפלא שהרי בב״י כאן משמע דנקטינן כסברא קמייתא, ובהכרח לומר שיש לחלק בין שמיעת הברכות לכניסה שלא לאכול. אמנם בכ״מ מצינו שבי״א וי״א הלכה כבתרא. וכ״כ בשלחן גבוה על אתר. וראה שבט יהודה שם). וסיים עלה, שהלכה כדברי המיקל. (אלא שהביא בחדא מחתא דברי הגמ״יי, ולא שת לבו לדברי הרמ״א – אף שהביא מדבריו – שזו שיטה אחרת).

וכעת, בנוגע הסברא להקל גם באולם, שאף שכתבו לדייק מלשון הד״מ שההיתר רק ברחוב – השמיטו פרט עיקרי, דהנה בדרכי משה מדגיש ״דהגהות מיימון לא התיר אלא ליכנס לברכת אירוסין ונישואין במקום דליכא שמחה כלל כמו שכתב דליכא שם לא ריקוד וכו’ והיינו במקום שעושין החופה ומברכין שם ברכת אירוסין ונישואין וליכא שם סעודה ושמחה כלל כי הוא ברחוב העיר אבל ליכנס למקום שעושין הסעודה ומברכין שם שבע ברכות לאחר הסעודה אף הגהות מיימון מודה דאסור הואיל ואיכא שם שמחה.

ובפשטות, יסוד החילוק אינו אם הוא ברחוב או בפנים. והחילוק הוא אם במציאות יש שמחה. וכלשון הפוסקים (הלכות שמחות למהר״ם מט. הגמי״י דפוס קושטא אבל ו, ז, הובא בב״י ובד״מ. ובתשובות השייכות לספר שופטים יט. מרדכי מו״ק תתצא. ועד״ז בראבי״ה ג, תתמא. ועוד) שהרי אין שום שמחה לא ריקוד ולא טיפוח ושחוק. וכשהוא בשבע ברכות לאחר הסעודה הרי יש שם שמחה.

אבל בחופה, לפני הסעודה, אפילו בחצר שמחוץ לאולם, אין שמחה. וכפי שביאר במהר״ם מינץ שם, דאדרבה, בחופה יש זכר לאבלות (זולת כשמלווים אותו לפני החופה, כמ״ש מהרם מינץ).

ואם נאמר שההיתר בד״מ רק ברחוב, אינו מובן: א. מה שכתב לחלק אח״כ דוקא בנוגע ליכנס לברכות שאחר הסעודה, וליפלוג וליתני בדידה. ב. מה שחולק על מהרי״ל שציוה שיצאו מבית הכנסת, שהרי אי״ז ברחוב.

וכמדומה שגם המחמירים בדבר סוברים להתיר בחצר מחוץ לאולם. אלא שנוטים להחמיר כשהוא בתוך האולם, בקצהו (שהתקרה פתוחה, שיהא תחת כיפת השמים), או במרפסת.

אלא שגם בזה צ״ע, דזיל בתר טעמא, שאם אין שם שמחה ולא טיפוח ושחוק מדוע לאסור.

ובשו״ת מהרם מינץ מפורש שהתיר גם בבית החתונות. אלא שהחמיר טובא לצאת מיד אחרי שמברך. וברמ״א לא הביא כלל חומרא זו.

ולדידי תמוה לומר שנקרא בית השמחה על שם סופו, מחמת שלבסוף יש מזמוטים שם.

וכן מדוייק בתורת האדם לרמב״ן, ממש״כ שאסור ליכנס בין לאכילה בין ליכנס בשעה שעסוקים במזמוטי חו״כ.

ומה שהביא בתורת האדם מסוכה כה, ב ששמחה היא בר מאכו״ש, וכ״כ ברא״ש מו״ק, ג, מב משמו, להוכיח דלעולם איכא שמחה בחופה אפילו שלא בשעת אכילה –

יובן, ובהקדם דלכאורה צ״ב שבסוכה שם מצינו איפכא. ונראה בכוונת הדברים, שממה שקס״ד לאכול בסוכה ולשמוח בחופה מוכח דיש שמחה גם בלי זה. ושוב חידשו, שהשמחה צ״ל באותו מקום שאוכלים, אבל השמחה היא גם ללא אכילה. וכ״נ בכונת הק״נ שם. וראה בהמשך ברמב״ן שם, שהוכיח מירושלמי שמברכים גם ללא סעודה. וצ״ע, שאינו לדינא. וי״ל.

ואכתי צ״ב, שסו״ס מפורש עכ״פ ברא״ש שגם בחופה יש שמחה, וכ״מ ברמב״ן ממה שהביא הא דסוכה. ועכצ״ל, שאין הכוונה שהחופה עצמה מקום שמחה היא מצ״ע. והרי בדברי רמ״א גופא מוכרח שהבין ברמב״ן שבחופה ברחוב עכ״פ שרי. וזהו נוסף לזה שבהתחלת דבריו כתב הרמב״ן דקאי רק באופן שעוסק במזמוטי חו״כ. וכן הבין בדברי רמב״ן בשו״ת חיים שאל, עייש״ה.

ונצטרך לומר באחד מגו תלתא, שלרמ״א כל שבמציאות אין שם שמחה בשעת מעשה לית לן בה. והרמב״ן והרא״ש דיברו בעצם הענין.

ועוי״ל, שפירוש חופה בלשון הרא״ש – היינו סעודת חופה, ולא חופה ממש, ראה בלשון מרדכי שם. ועוד. [אמנם, בלשון כל האחרונים שכתבו חופה – קשה להעמיס שכוונתם לסעודת חופה. ומ״מ בכ״מ מצינו שבשם חופה נקרא מה שעשו בבוקר אחרי המאי״ן. והברכות נעשו ללא חופה. והעיקר, דאכתי אפ״ל בדבריהם כפי שכתבנו ברמ״א, שהעקר אינו מקום החופה אחא המציאות אם יש שם שמחה, שהרי לא כתבו להדיא שבחופה שנעשה במקום שאח״כ אוכלים ושמחים יהא אסור. וראה עוד מזה לקמן].

ועוד אפשר, שהרמ״א הכריע כהגמי״י להתיר בחופה כשאינו בעת הסעודה (או במקום הסעודה), וס״ל דלא קייל״ן כרמב״ן. ודוחק, שא״כ מדוע כתב לשלול דעת מהרי״ל, דהרי א״ש לרמב״ן.

ובריטבא מו״ק כב, ב, נקט נמי הלשון בעוד שעסוק במזמוטי חו״כ. (ומה שכתב אח״כ שגם לשמוע ברכת חתנים ולכניסת החופה אסור – היינו נמי כשיש מזמוטים שם, אלא שבא לומר שאף שהיא מצוה אסור, עיי״ש).

ועוד ועיקר, שגם בראבי״ה כתב שהאיסור רק במקום שיש ריקוד ושחוק אבל לברכה שאין דרך ריקוד בארצנו באותה שעה מותר. והרי דברי הגמ״י יסודן בראבי״ה, כמפורש שם. ובכלל, לית לן לאפושי פלוגתא. ונמצא, שההיתר שבהגמי״י הוא כל שאין שם ריקוד באותה שעה. ותו לא.

אבל ראה בדה״ש שצא, מו, שר״ל שחשוב בית השמחה כל הזמן מחמת שאח״כ יש שם שמחה. ודוחק.

ולכאורה, כבר קדמו בשו״ת ראנ״ח שם, שגם בשעת הברכה ממש אסור. ונראה, שאינו סותר לדברינו בהכרח, דאיהו קאי במקום שיש מזמוטים, דלא נימא שכשמפסיק המזמוטים לרגעי הברכה, מותר גם לשמוע הברכות, משא״כ באופן ובמציאות שזמן החופה אינו כלל זמן התעסקות במזמוטים אין טעם לאיסור.

וגם את״ל דלא כדברינו בכוונת ראנ״ח, הרי לפנינו דברי רמב״ן בעצמם, דקאי רק בשעה שעוסק במזמוטים . ולפלא שבראנ״ח לא הרגיש מזה.

ובכל אופן, גם אם נימא להחמיר כדברי ראנ״ח, הרי הוא עצמו כתב להתיר כשהוא המברך בעצמו. ואין לנו לתפוס חומרי דמר ודמר.

וראה גם בס׳ ברכת יצחק (ברכה) יו״ד שצא, ג – ע׳ תשעט – שאין המקום גורם אלא המצב גורם. וכ״כ להקל בקיצור דברי סופרים יברוב מ, נט.

ולפענ״ד, דוחק גדול לפרש ברמב״ן, שהמקום גורם (וכעין ל׳ הרמב״ם אבל ספ״ה, שלא יכנס למקום שמחה). וראה אמרי יושר דלקמן ששקו״ט בזה. וכש״כ שקשה לפרש כן בדברי ראבי״ה ודעמי׳. וממילא, גם ברמ״א מסתבר שאין כוונתו כך.

ועוד, שאם נאמר שהאיסור מחמת המקום, א״כ מדוע כתב הרמ״א להתיר בחופה ברחוב, כשאין שם רקוד וטפוח, והרי אפילו אם יש שם ריקוד, הרי ברחוב ודאי לא חל עליו שם מקום שמחה, אפילו אם יש רקוד וטפוח. וי״ל.

גם קשה להעמיס בד״מ שתלוי דוקא בזה שהוא ברחוב העיר, שהרי דברי ד״מ מוסבים על מש״כ הגמי״י. ומפורש שם להדיא דקאי בבית הנישואין. וכבר הבאנו מכמה פוסקים שט״ס ברמ״א וצ״ל בית הנישואין.

ומשמע לי בכוונת הד״מ, דעובדא הכי הוא, שברחוב אין שם שמחה ע״ד הרגיל, ואילו בפנים יש, והכל תלוי במציאות.

ועיקר כונת הד״מ להקל בא ולא להחמיר, שהבין ממשמעות הב״י שסברת הגמי״י עולה בקנה אחד עם היש נוהגין להקל שבטור. וא״כ לדעת המחמירים יהא אסור. ועז״כ, שליכנס למקום שאין שם שמחה לכו״ע מותר, ודעת היש נוהגין שבטור – היינו להתיר ליכנס אפילו בבית המשתה כשאינו אוכל עמהם. (אלא שבכ״מ העירו על הד״מ וכתבו ליישב דברי הב״י. וראה גם שו״ת חיים שאל שם. ואי״ז מעניננו כאן).

עוד אתנו להעיר, שדברי הרמ״א בשו״ע נסבו על המחבר, שבמש״כ המחבר שיש אוסרים לשמוע הברכות אלא עומד בחוץ, הוסיף הרמ״א אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים שם במזמוטי חתן וכלה. ומשמע, שגם לדעה בתרא, האיסור רק מחמת שיש מזמוטים. ואילו שלא בעת המזמוטים ליכא גריעותא במה שנכנס לבית. ובהכרח שהאיסור לשמוע הברכות – היינו מחמת שעוסקים אז במזמוטים, או דקאי בברכות שלאחרי הסעודה. וראה גם זרע אמת שם דנקט הכי. אחא שחדידי׳ גם לרמ״א אינו מוכרע לאיסור או להיתר.

אבל י״ל שכוונתו איפכא, שגם להמתירים אסור בשעת המזמוטים. וצ״ע, שהרי לדידהו מותר גם בשעה שעוסקים במזמוטים כשאינו אוכל. ושו״ר שכה״ק בשבט יהודה עייאש. והובא גם בצוף דבש (ליוורנו תרל״ו). ואולי נקט כהכרעת המחבר, ובא לבאר דברי המחבר, שהביא הפלוגתא רק לגבי חופה שלא בעת אכילה. וראה אמרי יושר שם ריש אות ו שנתחבט. וראה גם דברי סופרים שצא, נג.

וראיתי לפרש דברינו הקודמים בפרטיות יותר:

הנה, בדברי הרמ״א שהתיר לרב לסדר קדושין, יש כמה אופנים לפרש שלא יסתור למה שנראה מדבריו שהסכים לדעה בתרייתא שאסור ליכנס לשמוע הברכות וכן לא לראות במזמוטי חו״כ, ושכן נוהגים באשכנז וכו׳ – שבאמת מותר בעת הברכות כשאין שם שמחה, וד״ז מכוון למה שכתבו לגרוס ברמ״א דקאי גם בחופה בבית הנישואין, וכ״ה בהגמי״י גופא. ונצטרך לדחוק בלשון הרמ״א בשו״ע, שרוצה לחלק בין שעת האכילה לעת החופה.

או, שההיתר רק לרב. וד״ז נסתר מחמתו, מסתימת הרמ״א בשו״ע שלא חילק. ועוד ועיקר, שהרי הביא להתיר אפילו לשמוע הברכות.

או״י, שהכל תלוי בחילוקי המקומות, אם הוא ברחוב או במקום הסעודה. והבוחר יבחר.

[וראה זה פלא בשו״ת זכרון יהודה ב, קח, דקס״ד לרב המסד״ק גם ליכנס ולאכול כמו שמותר – להסוברים כן – להמכניסים לחופה. וראה נמוקי יו״ד שם].

וראיתי בשו״ת אבני ישפה א, יו״ד רלד, ב, שהביא בשם בעל שבט הלוי שמותר ליכנס גם לאולם לשמוע ברכות חופה כל שהסעודה לא התחילה. וסותר להמובא בקובץ מבית לוי חו׳ יא ע׳ נ, בשמו להחמיר באולם. והתיר רק בחצר או ברחוב.

עוד כתב להקל שם שם יתר על כן (ואיני יודע אם גם ע״ז קאי הסכמת בעל שבה״ל), שגם כשיש רקודין כיון שאינם רקודין השייכים לסעודה, אין לו לימנע מליכנס. ומה שהכריחו לומר כן, כיון שאיך יתכן שאין רוקדים לפני החתן כשמביאים אותו לחופה.

ולא ידעתי, מנא לי׳ שרוקדים דוקא בשעה שמביאים לחופה. ואצלנו אינו נהוג כך כלל. ועוד, שהרי אפשר דמיירי באופן דליכא רקוד. או שנכנס האבל לשם אחרי שרוקדים.

אמנם, מה שכתב שם (וכן ראיתי לאחרים שכתבו כך) צד להחמיר מחמת שיש כלי זמר בעת החופה – לא נהירא למימר שכוונת הד״מ להחמיר בכגון דא, שהרי מפורש בכמה דוכתי שנהגו בכלי זמר בחופה (מהרי״ל הלכות נשואין. והתירו לומר לגוי לנגן בשבת בחופה שזהו עיקר שמחת חתן וכלה). ודוחק, להעמיד הדברים דמיירי דוקא היפך הנהוג. ועוד, שבדברי הגמי״י ודעמי׳ נזכר רק ריקוד טפוח ושחוק, ולא כלי זמר. ובאמת תמוה מש״כ בערוה״ש שם, שלא ישמע כלי זמר, דהא מנא לי׳. אלא שע״ז י״ל, דקאתי עלה מטעם אחר שאסור לאבל לשמוע כלי זמר. (ונתחבטו במקור הדבר. ואכ״מ). ואולי אתיא להפי׳ דמזמוטים היינו כלי זמר. וכבר נסתפקו בפירושו. ואכ״מ.

אבל במהרם מינץ אכן כתב להחמיר שלא ללוות החתן כשיש כלי זמר. ובימינו, כלי זמר שלפני החופה הם בד״כ ניגונים המשברים הלב ומעוררים לתשובה, ולא נהירא להחמיר על כל החופה מחמת כלי זמר של שמחה שבסופו. וגם אם נאמר כסברא הנזכרת שהמקום גורם, ולכן אסור מחמת שבסופו יהא בגדר בית המשתה, וג״ז צ״ע – הרי במקום שעושים ברחוב, הרי מקום זה אינו מיועד לשמחה רק לחופה, אלא שבסוף החופה שמחים ורוקדים לכבודם.

וראה במשמרת שמחות ל הע׳ 12 שכתב שיש לצאת מיד אחרי החופה כשמנגנים בכלי זמר.

וראה אמרי יושר להר״מ גריינימן יו״ד לב, ו ד״ה והנה בזמנינו – ע׳ קלח – להתיר ליכנס לחופה באולם, כשהוא בחדר אחר. וכ״כ בשו״ת גיא ינשא סוסי׳ קסא. ובאמרי יושר שם עלה בספק אם י״ל להתיר גם באותו חדר, או שגם כשאין עסוקים במזמוטי חו״כ נקרא בית השמחה כיון שהמקום מסומן לכך, ולא ברירא לי שזה אסור מדינא. וראה גם שם בריש העמוד. ועיי״ש אות ד, ע׳ קלו, שכתב לדייק מלשון הרמב״ן כדברינו, שרק בשעת מזמוטים גופא אסור. ובבדה״ש מח נסתפק בחדר אחר.

ולמעשה, נהגו מסדרי קדושין לברך גם באולם בימי אבלות. והה״נ בעד קדושין.

ואף שלכאורה אינו דומה, דהנה הרמ”א בד”מ כתב “ובפרט במקום דנוהגים שהאבלים יכולין להכניס החתן והכלה לחופה ואם כן הרב נמי יכול לברך ברכת אירוסין”.וכוונתו לדמות לההיתר להיות שושבינין שהובא בסעיף ג. ולכאורה יסוד ההיתר שבדרך כלל השושבין הוא אדם שיש לו היכרות מיוחדת עם החתן והכלה (או אחד משניהם) ואם האבל לא יהי׳ שושבין יחסר להם השמחה. וה”נ התיר הרמ”א לסדר קידושין משום שבדרך כלל המסדר קידושין הוא אדם מסוים שרוצים שדוקא הוא יסדר הקידושין (גם אם אינו רב העיר) ואם לא יתירו לו יהיה חסרון בשמחת חו”כ, אבל בעובדא דידן, הרי אין שום ענין שדוקא הוא יהי׳ עד קידושין, ואם לא יהי׳ שם לא יחסר כלום בשמחת חו”כ –

עדיין נראה לי שאם הגיע העד רק בשעת הקדושין ממש, חל ע״ז ההיתר שבמהרם מינץ.

ולדידי, נראה שמשמעות דבריו שהתיר בכלל ולא רק לרב, אף שהביא גם הסברא דכבוד התורה. ונראה, שהוא לרווחא דמילתא, לבל יאמר הרב, שרוצה להחמיר, דמ״מ אסור לו למעט כבודו בשביל האבלות. (ומה שהביא בהתחלת הענין הא דמשיא יתום ויתומה, והתם אא״פ בלעדו, וההיתר מחמת ששמחה שלו היא, מאריכות דבריו אח״כ שלא הזכיר ד״ז כלל לא נראה כלל שזהו יסוד ההיתר. ודלא כדברי סופרים שמא, בעמק דבר קפג).

ובעד קדושין – ה״ז נוגע הרבה יותר ממהמסדר קדושין, וקשה מאד למצוא עד כשר למהדרין ללא חשש ופקפוק. וה״ז דומה כהכנסת חו״כ לחופה, לפחות כמו המסד״ק. ובכל אופן, הרמ״א התיר גם ללא הדמיון לשושבינין. והוסיף ד״ז כטעם נוסף להיתר.

ואגב, פשוט שהרמ״א מיירי רק מאמירת הברכה, ואילו סידור קדושין בדרך כלל הי׳ נעשה ע״י השמש. וכ״כ בשלחן העזר ליישב במה דמשמע שלא התיר הרמ״א רק אחרי שבעה, ואילו למוהל מותר אפילו תוך ג׳ ימים, ראה ברמ״א שצג, ג.

ועוד איכא בגווה, שבשו״ת שאילת יעב״ץ ב, קח כתב לעניננו, שבסידור קדושין ע״י הרב, אין כאן סרך וסמך מצוה וראוי שהחתן יברך בעצמו, והרבנים נהגו סלסול בעצמם מפני שקבעו להם הכנסה.

ואילו בעד קדושין מצוה קעביד ול״ש שהחתן יעשה בעצמו. ואף שאפשר באחר, הרי ידוע שהרבה מחותנים מביני דבר מוותרים למחותן השני בנוגע לכיבוד סידור קדושין, והעיקר, שיוכלו לכבד בעדי קדושין כרצונם.

ובשאילת יעב״ץ סיים, דמ״מ אחרי שנקבע המנהג נקבע, ויש בו משום כבוד החתן וכלה וגמ״ח. והוסיף, דלא יהא אלא הכנסת כלה בעלמא שמצוה גדולה היא. ועכ״פ, סברא זו שיהא בגדר הכנסת כלה בעלמא מתאימה בעניננו.

ועיי״ש עוד, לענין שושבינין שאינם קרובים, שאף אם יש למנוע לכתחילה היכא דאפשר באחריני, מיהת כיון דלא שכיחי כולי האי המיקל לא הפסיד בכל גוונא.

ובנדו״ד, איכא נמי עשה דכבוד התורה. (ולהעיר שבשו״ת ראנ״ח התיר לאבל אצל חתן שהוא בן רבו, משום כבוד רבו).

ובכל אופן, כ״ז אינו נוגע לנדו״ד, שהשואל הדגיש שהמדובר בחופה בבית הכנסת. ואכן יש שם כלי זמר, והיינו בלווי החתן. אבל בעת החופה כולו אומר כבוד ורצינות. ומי נוהג להחמיר בזה.

 

 

#47178