באיסור לדבר דברי הרגל באשתו נדה, האם בכלל זה לומר לה שאוהב אותה?

 

אסור.

 

מקורות:

לדידי פשיטא, שאסור לו לדבר עמה בדברי אהבה (וכן להיפך). ואף שפשוט שנוסח הברכה אהבה ואחוה – שייך בכל החודש, ועוד ועיקר שפסק הלכה הוא שאוהבה כגופו, וד״ז פשוט שהוא בכל הזמנים – דברינו כאן הם רק על אופן הדיבור. ותו לא.

ומוכרחני להאריך בדבר, אף שדברים פשוטים הם בעיני, מחמת שראיתי טועים ומטעים בד״ז, שיש המורים היתר בדבר לומר לה שאוהב אותה, וסבירא להו שאינו בכלל דברים המרגילים לערוה. ושבטור קצה ובש״ך שם ב (בכוונת השו״ע), נזכר רק דברים המרגילים לערוה, ושחוק וק״ר. וכן נזכר בכ״מ הלשון דברי הרגל או דברים של תפלות (אף שבאיזהו מקומן נזכר דברים בטלים, להרבות בדברים וכו׳. וראה מה שביאר בפרדס רמונים שם). אבל לא מצינו הלשון דברי חיבה. וראה בכרמי יהודה יו״ד שפג.

ויש שהטעימו עוד, שכל דבר שאומר לאמו ולאחותו מותר. ובסגנון אחר, שאסור רק כשאומר לה דברי שבח שלא נשמעים בין חברים או קרובים. ואולי יש סמך לדבר ממה שדרשו דורשי רשומות, פעמים שהיא אחותי פעמים שהיא רעיתי. אבל אין לדרשה הנזכרת מקור בראשונים ובפוסקים. גם תמוה לי שהכל תלוי במה שרגיל לאמר לאחרים.

ויש שר״ל ולחלק בין חיבת ביאה לחיבת רעות. אלא שגם בזה אין הגדרה ברורה. והאם בחיבוק ונישוק, שגם הם דברים המרגילים לערוה, נפלוג בדידה, ונימא שיש לחלק בין נשיקה של תפלות לנישוק של רעות (וכמפורש במדרש בכמה דוכתי, וראה אצלנו 25059), ישתקע הדבר.

ולמעשה, אין סברא זו מקובלת בבית המדרש כלל. וראה בדרכ״ת שם א שהביא ממקו״ח ה, שלא לדבר דברי חיבה. ובאמת, בדרכ״ת העתיק ממקו״ח בשינוי, ששם כתב שמותר לדבר דברים הצריכים לו ולצרכי הבית ״אבל לא יהא בדרך חיבה״. ואילו בדרכ״ת – ונגררו כולם בתרי׳ – כתב ״ובלבד שלא יהי׳ דברי חיבה״. ולכאורה יש לחלק ביניהם.

והנה, בעירובין סג, ב, הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים בה עובר וכו’. וכתב רבינו יהונתן הטעם שאין יכולים לומר דברי צניעות שבין איש לאשתו ומצטערים, והביאו המהרש”א בחדא״ג ובמשנ״ב רמ בשעה״צ לד. אבל, מהיכי תיתי שהמדובר בדברי חיבה. ולכאורה הכוונה דברים סודיים ביניהם, והיינו דברים שאינם רוצים שאחרים ישמעו. וח״ו לא מעניני ביאה, ואפי׳ לא דברי אהבה.

שו״ר בעין אליהו על אתר בעירובין שם שבישן בקילעא ה״ט דשמא צריך לרצותה או שהיא צריכה לרצות אותו אם היתה קטטה ביניהם ויבושו. ואיני רואה מדוע אא״פ להעמיס כן בדברי רבינו יונתן שם. ובפי׳ הרי״ף לעין יעקב שם, שבושה לשאול מבעלה צרכי׳ שצריכים לה לימי טהרתה. ובמחה״ש יו״ד קצה, שאסורים בתשמיש ומ״מ מדברים זע״ז והוא להם לתענוג. וכ״כ בחי׳ חת״ס כתובות ר״פ המדיר ע, א, שהיא מתענגת מהיחוד ומדבוריהם זא״ז. וראה בשו״ת בא״מ ד, פא, דבהכי ניחא לי׳ מה ששואלת בעלה בעניני בדיקות וכו׳ בימי טומאתה. והרי ג״ז דוגמא לדברים שבצינעא. (והוא דלא כשו״ת משנ״ה ז, קלה, שכתב לאסור לדבר עם אשתו בימי נדתה בשאלות בבדיקות וכתמים).

ועפ״ז מובן גם שמופרך להגדיר האיסור, שהכוונה רק לדבר חיבה שמתבייש לאומרו בפני זרים בענינים שבינו לבינה, שנוסף לכך לכך שסותר לרש״י עירובין ולדברי ר׳ יונתן וחדא״ג מהרש״א שם, שגם בנדה מדבר עמה דברים שבצינעא שבושים לדבר בפני אחרים – עוד זאת שהרי יש כאלה שאינם מתביישים לדבר בפני אחרים, וכי משום כך נשתנתה ההלכה אצלם. ונבהלתי בראותי למי שכתב, שהאומרים זאת ברבים, רשאים לומר להם כך – שאם באמת הוא בכלל דברי הרגל, מדוע מותר מחמת שאינו מתבייש בדיבור דברי הרגל. ולכל היותר אפ״ל שאכן הכל תלוי לפי מה שהוא אדם, אבל מכיוון אחר, שתלוי אם במציאות ד״ז מרגיל בפועל לידי ערוה. וא״כ, אם אצלו גורם לידי הרגל, או אפילו גורם לה לרצות לבוא לידי כך, או שעכשיו הוא או היא במצב כזה שיתכן שירגילו לבוא לידי כך אסור. והדברים משתנים לפי השעה המקום והזמן והאדם. וא״כ ההבחנה דקה מהדקה מאד. אלא שג״ז לא ניחא לי, שנראה פשוט שיש סוג דבור מסויים שבמהותו הוא בגדר דברי הרגל. ומה שטענו שאצל רובא דרובא אין מילים אלו גורמות לחשק ותאוה, והם דבורים בעלמא, לא נהירא. וכדמוכח מזה שמפריע להם מאד אם נאמר שבימי נדתה אינו רשאי לומר כך.

ונראה, שכל לשון שאסור מדינא לומר לאשת איש אסור לאשתו בימי נדתה. וגוף הדבר מפורש בר״ן שבת יג, ב, שבעל כרחך הקיש הכתוב לאסור באשתו נדה כל מה שאסור באשת רעהו בר מיחוד. (ואף שהסתכלות מותרת בנדה – אינו בכלל, כיון שאינו מדין לא תקרבו, אלא משום ונשמרת ומשום ולא תתורו שמביא להרהור. וראה שו״ת אג״מ דלקמן. (אבל להעיר מהסברא שהסתכלות בכלל קריבה מדרבנן, ראה מעתיקי שמועה ב ע׳ מב). או דלא נחית כאן לפרט, לפי שהוציאו הסתכלות באשתו מכלל שאר האיסורים. או״י שהסתכלות נכללת ביחוד, שבשניהם התירו לפי שקשה להזהר (לענין יחוד – ראה יראים כו. אשכול מט. פי׳ רבינו יונה פ׳ אחרי. קיצור הל׳ נדה לרא״ש. שו״ת הרא״ש כלל מז. תוס׳ הרא״ש שבת יג, א. רי״ו נכ״ו. מאירי נדה ספ״ט. ולענין הסתכלות – כ״מ בשבת סד, ב לגבי קישוט ופרכוס, ופשוט שבכלל מאתים מנה, שאין לאסור הסתכלות מה״ט. וכ״נ בסד״ט קצה, טו. וכ״מ בכ״מ). ובאמת, מזה גופא שהתירו לו הסתכלות לפי שאינו בא לידי מכשול משמע שאינו איסור עצמי דלא תקרבו. ואכ״מ. ולהעיר, שברמב״ם אסו״ב פכ״א בתחילתו נזכרו רק דברים האסורים משום לא תקרבו, ואילו בסוף הפרק בהי״ט נזכרו דברים המביאים לידי הרהור. ואיסור הסתכלות נמצא שם ב, ושוב שם כא. וראה שו״ת אג״מ אה״ע א, נו).

וראה גם כסא רחמים לאדר״נ ב ד״ה נאמר לא תקרבו, שאיסור לא תקרבו בשניהם שוה. (אבל ראה לבנון נטע קצה, א בסופו). והרי גם דבור נכלל בלא תקרבו (מדרבנן וסייג עכ״פ, או כעין ח״ש – ראה השגות הרמב״ן לסהמ״צ ל״ת שנג. והוא קריבה מסוג אחר, ללא קירוב בשר, ראה לב שמח שם) – ראה אדר״נ ב. ושם ב, הרי הוא אומר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה”, מכאן אמרו הרחק מן הכיעור). ר״ן ע״ז ט, א בדפי הרי״ף. (עיי״ש שהם בכלל לא תקרבו. והובא בב״ש אה״ע כ, א. וראה בשו״ת אג״מ שם, שבב״ש ט״ס וצ״ל דאיכא לאו אם יספר. אלא שבר״ן נזכר גם תעמוד לפניו ערומה. וכתב בשו״ת אג״מ שם, דגרע טפי מהסתכלות גרידא, שהיא הכנה לזנות. ושם, שגם דבור של אהבה וחיבה ביניהם הם מדברים המכינים למעשה הזנות. אבל שם מכוונים לזה שהרי מתרפא מזה, יעו״ש. ובאג״מ אה״ע ד שם, נראה דבכל גווני דיבור לשם חיבה הוא בכלל הלאו. ומ״מ, חילוק יש בין דיבור לשם הנאה מאשת איש, לגוף עצם דברי חיבה מצ״ע, שהרי באשתו ליכא איסור ליהנות מיופי׳. אבל ראה סדר משנה הל׳ יסוה״ת).

ואל תשיבני, שפשוט שכשמדבר עם אשתו בימי נדתה אין צ”ל באיזו ללוד וכדומה – שאינו מן הענין, דהנה להרבות שיחה עם האשה, לכמה דעות אינו מדינא והוא מילתא דחסידותא (וכ״מ בראשונים אבות שם שהיא ממדת פרישות. ובמחז״ו תכד, שהוא מחמת לזות שפתיים. וכ״כ להדיא בפי׳ רב ייבי תהלים ל, ה. ובתורת משה לחת״ס הפטרה פ׳ נשא, שלא נאה להרבות שיחה. וקצת משמע כן בר״ח שער הקדושה יז, עח. של״ה שער האותיות ק אות שעב. וראה שו״ת אז״נ ז, עו. ואכ״מ כעת. והאריכו בזה) ולכן נזכר באבות שלא להרבות, שמס׳ אבות מילתא דחסידותא היא. ולא נזכר ברמב״ם ובשו״ע. (ובבן יהוידע עירובין מפרש שתפסה עליו שאמר נלך בלשון רבים וכלל אותה עמו). ובדרך פקודיך ל״ת לה חלק הדבור ח, ר״ל שבימינו אינו אסור, שאינו מביא להרגל דבר. ואבן הבוחן בנדו״ד לדעת מה אסור באשתו – היינו בדבר האסור מדינא ממש באשת איש.

אלא שבקצת מקומות נזכר שרבוי שיחה אסור מדינא (וכבאג״מ שם שנסתפק בדבר). ואפשר שהוא באופן דשחוק וק״ר, ראה שטמ״ק כתובות עב, ב. ובפיה״מ אבות א, ה, שעל הרוב הדיבור עמהן בעניני משגל. ומקור הדברים במס׳ ד״א רבה א בסופו, שכל שיחתה של האשה אינו אלא ניאופין. וראה בסו״ד כאן. (וא״ש מש״כ בפיה״מ ל׳ אסור, וכן בכמה ממפרשי המשנה, בשגם של׳ אסור בכ״מ היינו ממדת חסידות. וכ״מ קצת, ממש״כ שם בטעם הדבר, שקונה פחיתות מדות לנפשו. ובמ״מ אסו״ב כא, ב שכתב שיש בדברים אלו מכת מרדות – נראה פשוט דקאי רק על מה שנדכר בפנים ברמב״ם, ולא על רבוי שיחה שלא נזכר, או דקאי בשחוק וק״ר).

ובכ״מ הוא בספרי מוסר ויראים ולא מדינא. ואת״ל שאסור מדינא, הרי באבות נזכר גם אפילו באשתו נדה. ובס׳ היראה הביא הדוגמא דאיזו ללוד בנוגע לאשתו. וראה באריכות בכ״ז בקובץ ויען שמואל כו, כו – ע׳ קעג ואילך.

ובכלל, בכ״מ שלשון איזה ללוד אינו מעיקר הענין דרבוי שיחה והוא לבעלי מדרגה – ראה שו״ת שלמת חיים מהדורת תשנ״ה, תשד. לבושה של תורה ב, פ, ג – ע׳ תתקלו.

ועוד, שגם לשאול בשלומה – אינו אסור בכל ענין, וכדברי הריטב״א סוף קדושין, שאם הוא לש״ש ומכיר בעצמו מותר לדבר עם הערוה ולשאול בשלומה וכו׳, ואילו דברי אהבה בודאי אסור באשת איש.

וצ״ע בשערי דורא יח, שלא ידבר עמה דברי תפלות יותר מדאי. וכנראה תפלות דכאן אין פירושו דברי הרגל. וצ״ע.

ויש שעמדו בלשון השלחן ערוך שלגבי עריות באה״ע כא, כתב שאסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות, ואסור לשחוק עמה ולהקל ראשו כנגדה, ולגבי נדה ביו״ד קצה, כתב ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה. ומבואר שאין איסור לקרוץ ולרמוז לאשתו נדה שאי״ז דברים השייכים לחיבת ביאה אלא לקירוב הדעת וזה אסור בשאר עריות ומותר באשתו (וראה גם פלתי רסי׳ קצה), וכן מטעם זה להקל ראשו כנגדה מותר ורק עמה אסור. ועמד ע״ז בחוט שני אה״ע כא, א. אבל ברמב״ם אסו״ב כא, ב, ושם ד, אין כמעט שינוי בלשון, שהשינוי בין ״כנגדה״ ל״עמה״ לא מצינו ברמב״ם, שבשניהם כתוב ״עמה״. ובפרטיות: שם כא, ב בשאר עריות : ואסור וכו׳ או לשחוק עמה או להקל ראש. ושם ד בנוגע לאשתו: אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה. ואיך נבאר השינוי. ומהו החילוק בין שאר עריות שהאיסור הוא לשחוק עמה, לנדה שהאיסור לשחוק סתם,

ולאידך, בדין קלות ראש, שאצל ערוה האיסור להקל ראש בכלל, ובנדה – להקל ראש עמה.

. אלא שמשמעות הלשון הוא: אבל לא ישחוק ולא יקל ראש – עמה. כלומר ש”עמה” הולך על שניהם. משא”כ בשאר עריות כתב “לא ישחוק עמה ולא יקל ראש”. ואיך שיהי׳, פשוט שאין הדיוק מוכרח.

ואם איירינן בהשמטת לרמוז ולקרוץ, הנה רשימת כל האיסורים בערוה (מהנזכר ברמב״ם שם, זולת יחוד): לקרוץ בידיו וברגליו, לרמוז בעיניו, לשחוק עמה, להקל ראש, להריח בשמים, להביט ביפיה, לשמוע קול הערוה, לראות שערה.

ובנדה – נזכר רק היתר הסתכלות, להביט באשתו, והאיסור לשחוק ולהקל ראש עמה, והשאר לא נזכרו. ואכן נחלקו אחרונים בנוגע להריח בבשמים ולשמוע קול נדה. וכמה החמירו דדמיא לשאר עריות. [ולהעיר שבכלבו סו נזכר שלא ירמוז באצבעותיו אף לאשתו. כן נזכר שם שבאשתו טהורה מותר בגעגועים וכו׳. ומשמע שלולא זה אסור. אלא שהוא חלק מתיקוני תשובה. וקשה לדעת מה הוא מדינא (וצ״ע שנזכרו שם גם דברים האסורים מן הדין ללא הבחנה)].

ודעת כמה פוסקים לאסור שמיעת קולה והרחת בשמים שעלי׳ מה״ט גופא דאיתקש לכל מילי לאשת איש, ואין היקש למחצה. (ויש שהתירו מטעם אחר דהיתר שמיעת קולה היא אגב גררא דהסתכלות, או דקילא מסתכלות. ואי״ז מעלה ארוכה לנדו״ד). ורבו האוסרים. וראה בארוכה בשלילת דעת המתירים בשו״ת מעשה אורג גמליאל ב יו״ד ב. אמרות טהורות מאדאר ב, מג. ואם התירו רק מה שקשה להזהר, מובן שדברי חיבה אינו בכלל ההיתר.

ונדו״ד גרע עשרת מונים משמיעת קולה והרחת בשמים שעלי׳, דהתם איפליגו רבוותא אם הם בכלל ההיקש, אבל לכו״ע דברי הרגל בכלל האיסור, וכיון שלענין זה ודאי איתקש לאשת רעהו עכצ״ל שההיקש הוא לגמרי, שמה שאסור בזה באופן הדבור אסור בזה, והאיסור הוא בעצם הדבורים מצ״ע.

ואף שיש לחלק ולומר, שלאשה זרה אם יאמר לה שאוהב אותה ה״ז קלות ראש ממש ומרגיל לערוה, אבל לאשתו הרי כבר אמר כן כמה פעמים בזמן שהיא טהורה – מ״מ נראה שגוף הדיבור ביניהם בדברי אהבה מרגיל לערוה. ועיקר החילוק בין אשתו נדה לאשת איש, נמצא בשו״ת אג״מ אה״ע ד, ס, שבאשתו נדה אין דבורים אחרים מביאים לידי הרגל דבר מפני שדרך לדבר עם אשתו בכל עת ואינו בא לידי הרהור משום שאינם לשון חיבה, ואינו אסור מה״ת רק מדרבנן, ואולי ממדת חסידות מדין אל תרבה. אבל באשה אחרת אפילו בסתם דבורים כשמדבר מחמת שיש לו הנאה מהדיבור ה״ז בכלל דברים המרגילים לערוה. אמנם, בדבריו מוכח איפכא, שכתב שם להדיא שההיתר באשתו מפני שאינו לשם חיבה, ושמה שאסור בשאר עריות אסור.

ולכאורה, נקודת הענין נמצאת בדין יוצא לדרך בעת נדתה שי״א לדבר דברי רצוי ולא דברי הרגל. ויש אוסרים גם בדברי ריצוי. ובמאי קמיירי. וראה בארוכה אצלנו 43133.

והנה, בתוס׳ יבמות סב, ב משמע שהמדובר בדברי ריצוי גרידא. וכ״ה בחמו״ד שבפת״ש קצה. והיינו שדברי חיבה אסור.

אבל אם נאמר שהכוונה לדברי חיבה [וכ״ה במאירי שלא הותר ליוצא לדרך בסמוך לוסתה אלא דברי אהבים עד שיפרד ממנה מתוך חיבה. אבל בהשגות הרז״ה לבעלי הנפש שער תיקון הוסתות א, פקודת שלום ונטילת רשות בלבד] משמע דשרי, גם למ״ד שבכלל אסור בדברי הרגל בעונת וסתה, אא״כ נאמר שהוא היתר מיוחד דיוצא לדרך. והרי הרשב״א בשו״ת א, קפב התיר גם בדברי הרגל, אף דס״ל שכשאינו יוצא לדרך אסור בעונת הוסת בדברי הרגל.

ומצאתי בדברי שלום שרעבי לבנו של הרש״ש, פ׳ בראשית, במהדורת אהבת שלום ח״ב ע׳ קצו, הביא מפי׳ הרמ״ה יבמות סב, ב, ולא זכינו לאורו, שלפוקדה היינו בדברי שעשוע וחיבה. ור״ל שאולי רק ביוצא לדרך שרי. [וכבמאירי הנ״ל]. ושוב הביא מהישן בקילעא. ותחילה ר״ל שהוא רק מחמת שישנים ביחוד, אבל דברי חיבה אסור בנדה. אלא שע״פ פירש״י ומהרש״א – ולנו ידוע גם מר׳ יונתן – צ״ל שגם דברי חיבה מותר. ושוב כתב סברא שלרמ״ה אסור לפוקדה בדברי חיבה. והותר רק לישון עמה ביחוד. אלא שחזר בו שאפשר שהותר לרמ״ה גם בנדה בכלל בדברי חיבה. יעו״ש. והנה, במה מסתפק אם מותר לומר דברי חיבה, במאי קמיירי, אם דברי הרגל לתשמיש, ודאי אסור. ואם צרכי הבית, ודאי מותר. ובהכרח דבהא קמיירי.

ומעתה, אם נרצה לבוא לבירור הדבר: מחד גיסא בדין הישן בקילעא משמע שדברי חיבה מותרים. וכ״כ לדייק בדברי שלום. אלא שלדידי לא מכרעא מילתא, שאפשר שנק׳ דברים שבצינעא, מטעמים אחרים, כגון שמדבר דברי שלום ושואל בשלומה.

גם אזהרת מקור חיים בנוגע צרכי הבית ובלבד שלא יהא דרך חיבה – קשה להעמיס שהכוונה לדבר צרכי הבית באופן המרגיל לתשמיש.

גם צ״ב בכ״ז, איך נדע מהו דבר המרגיל לתשמיש.

ויש להוסיף בכ״ז, שבכמה מקומות הובא מעיקרא הלשון שלא להרבות בדברים. ולא פירטו (רק שבפוסקים הסבירו, שהכוונה לדברי הרגל). ובאיזהו מקומן נזכר הלשון שלא לדבר דברים בטלים עמה. גם במשנה נזכר בסתמא שלא להרבות שיחה עם אשתו, ולכמה דעות הכוונה לנדה. ואם הכוונה רק דברי הרגל כפשוטו, הרי זה ריחוק מהקצה אל הקצה מהמשמעות הפשוטה. וכ״מ בבנין יהושע לאדר״נ, בטעם האיסור בדברים בטלים, שהם מרגילים לערוה. גם יוקשה לפי זה איך נפרש באשת חבירו, שאם נאמר שהכוונה לדברי הרגל מאי קמ״ל, ומדוע נמצא במשנה אבות שענינו מילתא דחסידותא. ואם נאמר שבאשת חבירו אסור בכלל, אם כן חילוק גדול בין להרבות שיחה באשתו לאשת חבירו, ואיזה קל וחומר הוא, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון.

ויותר נראה שאופי וסוג הדבור מרגיל. ואין המדובר כאן בדבור ישיר בנושא.

ובזה מובן מה שכתב הרמבם בפירוש המשנה שרוב הדבור עם הנשים הוא בעניני משגל. וכן במסכת דרך ארץ שכל שיחתה של האשה אינה אלא ניאופין. תמוה מאד לומר כן. והוא גם היפך המוחש. וכנראה כוונתם לדברי אהבים וחיבת רעות, שמדברים בענינים רגשיים, ולא לדברי חיבת זיווג, שבודאי אינם מדברים רוב הזמן על זה.

ומצינו באיסור מזיגת הכוס ברשב״א כתובות סא, א, לפי שהוא סימן לחיבה. וכש״כ שאסור לומר בפירוש.

גם בפי׳ דברי תפלות – ראה משפט וצדקה לתדבא״ר טז, שהוא דברי אהבה. ושוב מצאתי בספר שערי טהרה למהר״י צאלח ח, א: ואפילו רק בדברי חשק ביניהם אסור. ואם כוונתו לדברי הרגל כפשוטו – מאי הך אפילו. וראה גם טהרת הבית ע׳ קמד. גם הגרמ״מ קארפ כתב במשמרת הטהרה ח, ה: דברי הרגל ותפלות דהיינו דברי אהבה וחשק. (ולהעיר מדבר ישרים פסח קנד, במה שאין הקב״ה אומר קשה עלי פרידתכם בפסח, לפי שאז בנ״י כנדה לבעלה, ואין לומר דברי חיבה).

וראה מעדני שלמה ע׳ שיא. ודבריו צ״ב.

 

 

#45346