בדין שינוי מקום בסעודה

 

שאלה:

בסדבה”נ פ”ט סי”ח מבואר שאפי’ בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם, אם קבע עליהם והם דברים שקביעותם קביעות, אין שינוי מקום חשוב הפסק אלא כששהה חוץ למקומו כמבואר שם פרטי הדוגמאות.

ומבואר מדבריו דבעינן ב’ תנאים: א’ דברים שקביעותם קביעות, וגם ב’ שקבע עליהם. ומביא שם הדוגמא של שכר ומי דבש במדינות אלו.

מה נכנס בגדר זה בימינו בארצוה”ב?

האם מי שיושב בחנות קאוו”י ושותה בכלל זה?

ומה בנוגע למי שיושב לסעודות ערב ובוקר ואוכל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם שהוא מאד שכיח?

 

תשובה:

מפורש שדבר זה שייך גם בקפה ראה לוח ו, יח. (וצ״ע בטעם שהושמט בסדר ברה״נ). וראה בדה״ש נז, ח. וגם בדברי אכילה, וכל׳ אדה״ז שם, שיצא להביא דבר מצרכי אכילה

אבל רק אם הי׳ בדרך קביעות. ומועיל רק בדבר שדרך לקבוע עליו (ראה שו״ע אדה״ז ריג, א. ריב, י).

והגדרת דרך קביעות – שקבע על דעת להישאר ולא לעקור מיד (כבשו״ע אדה״ז שם). וראה בדה״ש שם.

וכן הוא גם בסעודת ערב, שבדרך כלל הדרך לשהות. וכ״כ הברכה ומקומה ו, ד הע׳ ב.

והנה, בברכת הבית כ בשערי בינה יב כתב שבפירות לא הוי קביעות לכו״ע, ובשאר דברים חוץ מפת שנחלקו אם שייך בהם קביעות – ספיקו להקל. ודבריו מוסבים על דברי רבינו בשו״ע קעח, ח. ושם מפורש כמה אופנים שיציאת עראי אינה הפסק: בסעודת פת לסברא ששינוי מקום חשוב הפסק גם בסעודה. ולסברא שאין דין שינוי מקום בסעודה – באופן שלא אכל עדיין כזית. ועוד אופן, גם בדברים שאין טעונים ברכה במקומן כשקבע. וניחזי אנן, שבאופן הג׳ פשוט דלא קאי בפת ויין, שבלא״ה טעונים ברכה במקומם. וצ״ל דקאי שאר מינים שאין טעונים וכגון במשקין שדרך לקבוע, ואכן הביא דוגמא זו בסדר ברה״נ.

ויסוד הדברים שאין הפסק עראי חשוב להפסיק סעודת קבע.

ובמקור דעת אדה״ז, ראה תהל״ד רסי׳ קעח. מנחת פתים דלקמן. הברכה ומקומה בירורי הלכות שרש ב ענף ח. מילואים לסידור אדה״ז עם הערות וציונים ראסקין ג מילואים מה – ע׳ א׳תריז – הע׳ 19. שו״ת מנחת פתים או״ח ב. הסעודה כהלכתה א, ז הע׳ טו.

ובגדר הפסק עראי – כייל רבינו כמה אנפי מן הכבד אל הקל: הוצרך לנקביו ונכנס לביהכ״ס, ואצ״ל דיבר עם חבירו ולא הפליג, ואצ״ל יצא להביא דבר מצרכי האכילה או שתי׳.

ולכאורה בכולם היינו רק כשקבע. ויש שר״ל שביצא לצרכי הסעודה עדיף, ושבכל גווני אינו הפסק. ולכאורה ד״ז נסתר מאוכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה וכן באוכל מאילן לאילן. אמנם שם אינו חוזר למקומו. ובכל אופן, פשטות דברי אדה״ז, שבכולם הוא רק בקבע.

ובנצרך לנקביו – משמע פשוט דקאי בב׳ האופנים להטיל מים או צרכיו הגדולים. וראה מנחת פתים בשו״ת שבסוה״ס או״ח מש״כ בזה.

וכאן המקום להעיר, שבכ״מ קישרו דברי אדה״ז עם הדעות שבכלל הפסק עראי אינו הפסק (ראה ריטב״א סוכה מה, ב. שו״ת רי מסלוצק ז. מור וקציעה כאן. וראה ערוה״ש קעח, ב. וראה שו״ת אג״מ או״ח ה, טז שנראה שהבין כך בדברי אדה״ז. וכבר העירו על דבריו ועל דברי שאר מלקטים בכ״מ. וראה גם רשימת י״ד מלכיאל לשו״ע אדה״ז שם), או דנצרך לנקביו שאני שמוכרח בזה ולא סגי בלא״ה (יד אהרן קעח בשם מהריק״ש, זכרונות אליהו מני מערכת ש, ז. אבל פשטות דברי הערך לחם דקאי רק בדברים הטעונים. וראה כה״ח קעח, מב. וראה בארוכה בד״ז בברכת ה׳ לוי ג, יא, יב. וקנה לך חבר ה, כא. הלכה ברורה יוסף סוסי׳ קעח). וז״א, דאדה״ז קאי הכא רק בקביעות. וא״ש במג״א רי, א דמיירי ביצא ממקומו וחזר תוך שיעור כדא״פ, יעו״ש – דהתם מיירי כשלא קבע. וסרה הוכחת משנה הלכה קעח משם. ואדרבה, מדברי אדה״ז ראי׳ ברורה איפכא, שבכלל גם בשהי׳ מועטת, וגם בנצרך לנקביו שמוכרח בדבר, ה״ז הפסק.

ויש שקישר ד״ז גם לדין הפסק עראי בין קידוש לסעודה. ואינו מן הענין. ודעת אדה״ז שקידוש אינו קביעות, ראה קעד, ג-ד. ויש שכתב דקידוש קיל, ראה מגילת ספר לט, יג בדעת המשנ״ב. חסד לאברהם יצחקי שבת א, לב, ה. וראה סידור רבינו הזקן מילואים שם.

 

 

#43598