I work for a Moisad helping them get government funds…

 

Question:

I work for a moisad helping them get reimbursements/payments from the government for help they provide for eligible children. I made a mistake and did not submit the claim for the full amount. Now it is too late to ask for that money. Am I responsible to inform the moisad about the mistake and pay for the missing money they could have gotten if not for my mistake?

 

Answer:

There is a Machlokes whether you are responsible or not, therefore there is no way we can tell you that you have to pay. Either way, you would not have to tell them. It is debatable whether you would have to pay לצאת ידי שמים. In this case, there are strong arguments to rely on not to.

 

Sources:

בפשטות ה״ז מבטל כיסו של חבירו שפטור. אמנם, כבר הקשו מהא דרב חמא בב״מ עג א, האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדקאאזיל אפרוותא דזולשפט. 

ולרוב הראשונים שאני התם שהתנה בפירוש להתחייב – ראה רא”ש בבא מציעא ה, סט: ומיירי כשהתנה עמו שאם לא יקנה שימציא לו יין משלו. וברשב”א שם: הכא בשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם כדאזיל בשוקא דבלשפט. ובר”ן: דוקא כשהתנה עמו שאם לא יקנה לו ישלם כמו שנמכר במקום הזול והיינו דאמרינן דאע”ג דאתני בהכי אסמכתא היא, אבל אי לא אתני אע”ג דפשע ולא זבן פטור דמבטל כיסו של חבירו הוא. ובנימוקי יוסף: ודוקא בשהתנה עמו שאם לא יקנה לו ישלם כמו שנמכר בזול אבל אי לא אתני אע”ג דפשע ולא זבן פטור דמבטל כיסו של חברו הוא.

וראה גם רמב”ן, ריטב”א בשם ר”י. מרדכי ב״ק קטו, ועוד.

אבל בריטב״א ב״מ פי׳ שחייב מדין ערב. ואף שבשו״ת חת״ס חו״מ קעח נקט כוותי׳ – ופסק כמותו בשו״ת במנח״י י, עד – הרבה חלקו עליו, מחמת שאר הראשונים. וראה גם נחלת צבי רצב, ז. 

ובאמת, גם בריטב״א כתב דמיירי בנתן לו מעות וסמך עליו, בההיא הנאה דסמיך עלי׳ ונתן לו ממונו משתעבד מדין ערב. אבל בנוגע שכירות פועלים כשחזרו בהן או בעה״ב חזר פי׳ שמתחייבים נמי מדין ערב, שסמכו זע״ז, אף שאין כאן נתינת מעות. (אבל בראשונים בדין חזרת בעה״ב פי׳ משום דד״ג, או מחמת השעבוד בשכירות. ועדיין אין ראי׳ דלא ס״ל כריטב״א בחזרת פועל, שי״ל שבפועל שפיר איכא דין ערב משא״כ בבעה״ב. אבל בכמה ראשונים משמע לחייב גם בפועל מדין גרמי. ובעובדא דזולשפט הוא רק בקנה והתחייב דהתם הוי מניעת הריוח. וראה בקצוה״ח שלג, ג שפועל שחזר בדבר האבד חשיב נזק ולא מניעת הריוח. ולהעיר, שבריטב״א גופי׳ ריש השוכר את האומנין שפועל שחזר בו פטור כיון שלא קיבל לשלם). 

ולנתה״מ קפג ביאורים א – צ״ל שבשליח בשכר שאני שחייב גם בזה. הובא גם בערוה״ש שם א. וראה גם בשו״ת אמרי יושר א, פו. אלא שהוא דלא כמאן. וראה ערך שי שיב, יד. ושם רוצה להעמיס בדברי המרדכי הנ״ל ״הואיל וקיבל עליו לשלם״ שאין כוונתו כשאר הראשונים דמיירי שהתחייב בהדיא, אלא כוונתו שבעה״ב קיבל הפועל לשלם לו, וס״ל שהוא כריטב״א, שמחמת סמיכת בעה״ב על הפועל חייב הפועל. אבל כל האחרונים לא הבינו דבריו כך, וגם החת״ס שנקט כריטב״א, כתב ש״במרדכי דב”ק סי’ קט”ו לא משמע קצת כן״.

וכן חלקו כו״כ על הנתה״מ – ראה בהגהות חכמת שלמה קפג שם שחולק על הנתיבות. וראה גם בשו״ת משיב דבר ג, טו: אך באמת עיקר דברי הנתיבות שהוכיח זה מב”מ עג, א, דישלם לו כדאזיל אפרוותא דזול שפט ואף דהוי מניעת הריוח דע”כ מוכח דשותף חייב על מניעות הריוח ומזה הוכיח הנתה״מ דין מחודש הנ”ל. וגם בסי’ (קפ”ג) כתב כן. אך באמת כבר כתב הרא”ש שם לתרץ זה וכתב דמיירי בהתנה שישלם ואל”כ פטור מלשלם יעו”ש. אלמא להדיא דאף שותף פטור על מבטל כיסו של חבירו. וכן מוכח מב”ב גבי שתלא טבחא כו’ מותרין ועומדין הוי. והקשה הנימוק”י הא ישלם ההיזק ותירץ משום דהריוח שיהיו מהנטיעות פטור וא”צ לשלם רק כעת ההיזק יעו”ש. אלמא להדיא דפועל פטור לשלם על גרם היזק. ולא כמ”ש הנתיבות דשותף ופועל חייב אף על מניעת הריוח א”כ בנ”ד פטור השותף לפענד”ה. ואין לנו כח להוציא מהשותף. וראה גם  אמ״ב הלואה לט: וכמעט מכל הראשונים מבואר דרק בהתנה לחייב את עצמו אם לא יעשה חייב וכמו שכתבתי וכן בריטב”א שם מבואר כן וראייתו מפועל כבר כתבו גדולי אחרונים טעמים בזה עיין בספר מחנה אפרים ובקצוה״ח ונתיבות, או מטעם שבת או מטעם תקנתא, אבל מדינא כל זמן שלא התנה אין לחייבו אף בריווח ברור שהפסידו וגם בדברי רא”ש המובא בש”מ שם ובחידושי הריטב”א דאם נתן לו יין להוליך ולא הוליך דחייבו לשלם מה שהפסידו באותו יום השוק שאותו יום אין לו תשלומין ביום השוק אחר גם כן יש חולקין על זה ובודאי מספיקא אין מוציאין ממון.

וראה גם משפט שלום קעו, יד. והביא שם ממראה פנים על הירושלמי ב״מ ה, ג שהוא דעת יחיד. והב״ד מראה פנים גם בנחלת צבי שם. (אבל איהו חולק רק אחת״ס, ובפועל בשכר ס״ל כנתיבות). וכ״כ בדברי גאונים קד, יט, להקשות על הערך שי. וראה מה שיישב בתשורת שי תריג. ובשו״ת דברי מלכיאל ה, רכב: לענ״ד זה אינו להלכה כי בכל הראשונים לא נמצא מפורש שחייב וכו׳ והנה אף שאיני כדאי לחלוק על הנתה״מ והחת״ס מ״מ כיון שפשטות דברי הראשונים והש״ס הם שפטור מלשלם נראה ברור שאין לחייב לשלם. (אלא שבבברי היזקא כותב לחייב). ובשו״ת ראשי בשמים חו״מ פו, א שאינו מוסכם משאר פוסקים, והוא דעת יחיד. וראה גם שו”ת בית מאיר י. מהרש״ם א, עז. דברי חיים שומרים יח. גניבה ל. שער המשפט סא, ב. חזו”א ב״ק רסי׳ כב. שם כב, ג. שם כג, כה בסופו. ועוד.

[והנה גם לנתיבות, אפשר לפעמים לפוטרו מטעם אחר, דלכאו׳ תיקשי שפועל יכול לחזור בו, ומדוע יתחייב כשלא עשה שליחותו. ובאמת בנתה״מ שם הקשה ע״ע מהדין בשו״ע יו״ד קעז, י שבנותן לשליח לקנות אין לו עליו אלא תרעומת. וכ״כ שם חו״מ קפג, טו. ומבאר דהתם מיירי בפועל לזמן, שיכול לחזור בו משא״כ בקבלנות. וראה גם נתה״מ שו, ו. קעו, לא]. 

ובאמת, גם להחת״ס – י״ל דהכא שאני, ראה שם שכתב בזה״ל: הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות או סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו אם אין הזיקו שלזה ברור אין לו בו כלום אבל אם הזיקו של זה ברור והשליח הי’ יכול על זה בודאי ופשע ולא עשה מבואר מהריטב”א הנ”ל שחייב לשלם ולפע”ד כל הפוסקי’ מודים לו מ”מ הואיל ולא מצאתי כן להדיא וכן במרדכי דב”ק סי’ קט”ו לא משמע קצת כן על כן כשיבוא לידי אראה לפשר ולבצע עכ”פ”. ונמצא שכמה תנאים בדבר, שרק כשההיזק ברור, ורק כשפשע בדבר. וגם בזה כתב רק לפשר.

[ולהעיר שאין לומר שבמקום דברי הזיקא לכו״ע חייב מחמת גרמי, שלכמה דעות לא אמרו כן במבטל כיסו – ראה יש״ש ב״ק א, לט. ש״ך רצב, טו. שו״ת חו״י קסח. קצוה״ח שלג, ב. בית אפרים חו״מ כו. שער המשפט שלג. אבל ראה שו״ת משאת בנימין כח דהיכא דברי שהי׳ מרויח חייב במבטל כיסו. וראה גם בפלפולא חריפתא ב״מ ו, ד ליישב כשחזר בו בעה״ב שמשלם לפועל כפועל בטל, שאינו כמבטל כיסו דברי היזקא. (ובישועות מלכו חו״מ כב דלא קייל״ן כוותי’). וכ״כ בחושן אהרן שלג, א. וראה פת״ש רצב, ה. זית רענן ב, יז. מחנ״א גזילה יא. ועיי״ש לגבי דוחף מטבע חבירו לים. אלא שלדידן גם בזה פטור, אף דברי היזקא. ולכאו׳ מהאי דרב חמא שלא יישבו הראשונים דברי היזקא מוכח דלא ס״ל לחלק בהכי, ואף שי״ל דהתם לא ברי היזקא – הו״ל להעמידה בכך, דהרי אוקי לה באוקימתא רחוקה שהתחייב לשלם, ועדיף להו להעמידה כך. ונדו״ד דלא עביד מעשה גרע טפי – ראה מחנ״א שכירות יח. קצוה״ח סו, כא. מהרש״ם ג, צו. ועוד, דאכתי י״ל שכיון שהוא מחמת דינא דגרמי, בשוגג פטור בדיני דגרמי לש״ך שפו, ו. ובשלמא בשכח לעשות שי״א דהוי כפשיעה, אבל כאן עשה טעות בחשבון. ויש להוסיף לפטור כאן מטעם אחר, דכשחא נעשה הנזק מיד אינו בגדר דד״ג – ראה סמ״ע נה, א בטעם ששליש שהחזיר שטר שנפרע מקצתו למלוה פטור, דל״ד לעדים שהודו שחתמו על השטר בשקר שחייבים לשלם. וראה נתה״מ שם בביאורים ב].

ואין לומר דנדו״ד נקרא הפסד, ולא מניעת הריוח, מחמת שהממשלה מתחייבת לשלם, ובמעשיו גרם שלא לקבל מה שהתחייבו – כי החוב עדיין לא נוצר רק אחרי שעושים תביעה – ראה בכעי״ז בקצוה״ח נה, ב.

והנה, אף להסברא דשליח ושומר חייב גם בגרמא – ראה בשו”ת חתם סופר חו״מ קמ: האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפי’ על צד רחוקה ונפלאה וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא ואפ”ה חייב. וראה כעי״ז ברדב״ז ב, תשמט, בדבר המסור לידו. וראה גם שו״ת שאילת יעבץ א, פה. וראה מהרש״ג ג, קו – אין הכרח שכ״ה גם  בפועל, שכן בשומר חייב לשמור על נכסי המשלח. ובש״ך רצב, טו מוכח דמבטל כיסו פטור גם בשומר.

ולכאורה מפורש הדבר ברמ״א חו״מ שפו, ג: סופר שכתב שטר וכתב מנה במקום מאתים פטור שהוא גרמא בנזקין. וראה פתחי חושן שכירות ז, כג הע׳ נג שנשאר בצ״ע מחמת דין הנ״ל. ודוחק לומר שסופר היינו בחנם (כגון בסופר דבני העיר שמקבל שכרו מבני העיר ולא מהמלוה), או שהלוה שילם לסופר, ולא המלוה וממילא אינו פועל שלו. וראה גם פת״ש חו״מ נה, א שהקשה כעי״ז על החת״ס. וראה תורת המשפט אריאל, חיוב קבלן בנזקים עקיפים בתקופת סגר, על׳ 60-85.

ולהעיר מלחם רב קפ: דטובא איכא לחלק בין סופר הכותב שטרות לאדם המוסר לחברו ממון לשמור או להוליכו לאחר, דמי שנותן ממון לשמור או להוליכו לחברו, אם פשע שום מין פשיעה אפילו שיהא גרמא בעלמא מחייבינן ליה דלא נתן לו המפקיד הממון אלא על דעת המפקיד, וכיון ששינה מדעת המפקיד או השולח הרי הוא חייב באחריותו, ואפילו שיהיה גרמא בעלמא דכל שומר שפשע שחייב להרחיק בידים אלא גרמא בעלמא הוא, ואפילו הכי חייביה רחמנא וכו׳ אבל התם גבי סופר שלא נתנו לו ממון לשמור אלא שעשה מעשה ואבד למלוה כיון דלא הוי דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין פטור, וזה דבר פשוט מאד ואין צריך לפנים. עכ״ל. ולדבריו יש לחלק בין פועל בחנות שתפקידו גם לשמור על החפצים (ורק כשבעה״ב אינו שם) לפועל דעלמא שאין שם גדר שמירה.

ואף אם נאמר לחייב בימינו במבטל כיסו מחמת תקנת ועד ד׳ ארצות (ראה בית הלל יו״ד קע, א), ומנהג המדינה, ודינא דמלכותא ותקנת השוק – ראה עד״ז שו״ת מנחת אשר א, קיד (ואכן בנמוק״י ב״מ קד, ב שמבטל שדהו חייב מאחר דנהגו כך הו״ל כהתנה משא״כ במבטל כיסו דמספקא להו) – ל״ש לומר כן בשוגג. ועוד, שמנהג המדינה להדיא שבפועל שעשה טעות במניעת הריוח שאין מחייבים אותו.   

ולענין לצאת יד״ש, נחלקו במבטל כיסו. ראה שו״ת רדב״ז א, פד, שחייב בד״ש. וכן עולה מב״י שפו, ב בשם רי״ו. וכ״כ שו״מ תנינא ב, יט ד״ה ובגוף קושיא. אמרי יושר א, קמט. ושם ב, לג שהסומך להורות כחת״ס יש לו על מה לסמוך מחמת החיוב בד״ש. אבל ראה שו”ת בית אפרים חו”מ כח. בית מאיר שם. מהרש״ם א, כח. שו״ת אמ״ב א, ח.  ועוד. ויש שכתבו שכ״מ בב״ח חו״מ סוסי׳ לח. וראה בשו״ת אבנ״ז יו״ד קלג שדן בדבר. ולהעיר מש״ך סא, י דגרע מגרמא. וי״ל דתליא בפלוגתא אם הוא בגדר ממון, רק שנפטר מטעם גרמא, ולכן בגרמי חייב, או כשהוא ערב. או שאינו בגדר ממון, ולאו מידי חסרי׳. וכבש״ך שם דלא מיקרי הפסד. (והנה בערוה״ש סא, יא חידש שבעסק קבוע למחייתו לא מיקרי מניעת הריוח. ודבריו מחודשים. וגם קאי לענין אסמכתא, ולא לגבי דין מזיק).

ובשו״ת להורות נתן ג, נג כתב להחמיר לציד״ש מחמת הפלוגתא. וראה שם נה. שם ט, נט. וצ״ע מ״ט לא נימא קים לי גם לענין לציד״ש. וכש״כ מספק ממון לקולא, דלציד״ש פחות הוא מספק ממון. ושו״מ כן להדיא בשו״ת מקור ברוך קלעי נו, ש״יכול לומר קים לי כסברא הראשונה אע״פ שאי״ז ממון הואיל ואינו ג״כ איסור ברור אלא לציד״ש יוכל לסמוך על סברא הראשונה״. אבל ראה שאילת שמואל כב, שלציד״ש אינו בכלל ספק ממון לקולא. אמנם אף אי ספק איסורא דגזל לחומרא, ואפי׳ נימא דסד״א מה״ת לחומרא (וראה חי׳ הרי״מ חו״מ עה, יח) – הכא כמה ספיקות וס״ס יש כאן. ולכאו׳ י״ל טעם נוסף שאין להחמיר, כיון דאיכא גם ספק גזל למקבל התשלומין, כסברא הידועה ממהר״י באסן בספק ממון לקולא. וידוע השקו״ט אם בכל קים לי חייב לציד״ש. ולמעשה, נתפשט המנהג להקל – ראה כנה״ג חו״מ כה בכללי קים לי יב. שבו״י כללי קי״ל יב. ברכ״י כה, יג. והנה, בכל קים לי איכא דעת המחייבים, ולדידהו חייב אפי׳ בדיני אדם, ועכ״ז לא בעינן למיחש בד״ש לדעתם. וכש״כ כשנחלקו בעיקר החיוב אם צריך לציד״ש. אלא שיש לחלק, שפלוגתא בדין לציד״ש גרע מינה, כי בטענת קים לי ה״ז בגדר הכרעה, וממילא נגרר מזה גם בנוגע ליד״ש (וכסברא הידועה בנוגע לדין איסור גזל בכל הממע״ה או קים לי), ובסגנון אחר שדיני איסור נגררים אחרי דיני ממונות (ול״ד להשקו״ט בדיני קים לי במילתא דפתיך בי׳ איסורא). אבל בדבר שמדינא פטור בד״א אלא שי״א שחייב בד״ש, אין לנו הכרעה בגוף הפלוגתא אם חייב בד״ש.  ועכ״ז נראים הדברים כנ״ל שלא להחמיר בדבר. ומה שמצינו לפעמים שיר״ש יחמיר – ראה לדוגמא ש״ך שלג, ה – ה״ט דס״ל לדידי׳ גופא שאין דעת הרמ״א צודקת שם, אלא שכתב שאינו כדאי לחלוק. וכשהחולק בעצמו ס״ל להחמיר, זאת אומרת דלדידי׳ ליכא טענת קי״ל. אבל במילתא דמספקא לן, אין הכרח להחמיר, כנ״ל לחלק). ויש להוסיף שלסברת חי׳ הרי״מ, הובא בשו״ת מהרש״ג ג, קו, שמה״ט אין להחמיר לציד״ש בטענת קי״ל, דאבידתו קודמת לאבידת חבירו – הה״נ בנוגע לספק מחמת פלוגתא בנוגע לציד״ש. 

[ולהעיר מהשקו״ט בספק עונשים בבי״ד של מעלה, ראה בכס״מ פסוהמ״ק טז, ט, שגם ספק כרת – שהוא ביד״ש – להקל. וראה בס׳ הזכרון להר״י טייב בעל ערך השולחן מערכת ס אות יז, שהעיר מכס״מ פסוהמ״ק יז, ח, שספקו לחומרא. וכבר העירו מכס״מ מעה״ק ט, יג, שהקשה על הרמב״ם במש״כ לפטור ממיתה ביד״ש מספק. וראה בהקדמה בן יכבד אב לס׳ תכלת מרדכי למהרש״ם ד״ה עוד שמעתי מפיו. שו״ת נחלי אפרסמון קונטרס עבודה כהמ״ק י, ז. בן ימין מנחות יד, ב ד״ה ת״ר בשעת. (ולגבי האדם, פשוט שספק כפרה להחמיר – ראה מנ״ח תי. וידוע מש״כ בשו״ת מהרי״ט יו״ד א, בטעם חובת אשם תלוי לרמב״ם דסד״א מה״ת לקולא, שגם ספק כרת לקולא מה״ת, אלא שבאשם תלוי איקבע איסורא. וכתב שם להוכיח  שהגי׳ בספר ישן ברמב״ם טו״מ ט, יב, הביאו בכס״מ שם, דספק כרת לחומרא תלמיד טועה כתבו, והוכיח כן מדברי הרמב״ם בעצמו. וראה חוו״ד קי, בתחילת בית הספק)]. 

וכאן שהי׳ בשוגג ולא נתכוון להזיק, שפיר יש לפטור גם בד״ש  – ראה מאירי ב”ק נו, א: שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כונתו כלל להיזק כי הוא יודע תעלומות לב. ובשו”ת מבי”ט ב, נד: ואפי’ גרמא בנזיקין דחיוב בידי שמים ליכא דלא נתכוון הוא לשום היזק. וראה גם מנחת פתים שפה, ג לגבי גרמא בשוגג שםטור מד״ש. ולהעיר מקצות החושן לב, א: וכמה מיני גרמא איכא שנפטר מתשלומין אפילו בדיני שמים. וחלק עליו בנחל יצחק עה, ה ד״ה אך.  

ועוד דלא עביד מעשה – ראה תשב״ץ ב, קיד דהיכא דליכא מעשה אפי׳ בד״ש פטור.

 

 

#24629