ס”ת ישן שנמצא בו ג’ אותיות סדוקות בעמוד אחד וחסר הרבה דיו, האם נשאר בחזקת כשרות?

 

מדובר ‏בספר תורה שנמצא בהרים עבור ימות הקיץ והטעויות נמצאו בפרשת חוקת שהס״ת הי׳ גלול שם.

 

תשובה:

אם יש ספר תורה אחר, יש להשתמש רק בו. בשעת הדחק, ואין ספר תורה אחר (ואין זמן להגיה ולתקן כל הס”ת), אפשר להקל ולתקן מה שלפנינו ויקראו בו רק לקריאת התורה בשבת או יו”ט בשחרית (אבל לא במנחה ולא בב׳ וה׳).

מקורות:

הנה הלכה פסוקה בשו”ע יו”ד סי’ רעט ס”ג: ס”ת שנמצאו בו שלש טעויות אסור לקרות בו עד שיגיהנו כי הוא מוחזק במוטעה. ויש לעיין אם הוא רק בנוגע טעויות בכתיבה כפתוחות וסתומות, מלא וחסר וכדומה (אלא שבחסר ויתיר י״א שאי״ז בגדר טעות – ראה א״ר קמג. וראה שו״ת אהל אברהם דלקמן), או הוא גם בנוגע פסול שנעשה לאחר זמן כגון שנמחק קצת מהדיו, נסדקו האותיות וכדומה.

והנה, בשו”ת מחנה חיים (סופר) סי’ לו סוף סק״א ס״ל להיתר בנמחקו אותיות או אבדו דיו שלהם, שיש לתלות שנעשה בסיבה מבחוץ, כיון דקא אתי מעלמא. ואמור רבנן בכפילא, שם תליתאה ג, לב ד״ה וידע. (ואף שסגנונו שם ״וידע כי חשבתי עוד זאת״ ומשמע דלא ברירא לי׳ מילתא – הרי שוב כתב כן בפשיטות ״פשיטא דמהני חזקת המגי׳״). וכעי”ז הוא לרבו בשו”ת חת”ס או”ח סי’ קלו. ומשו״ה לא דמי להלכות תולעים (יו”ד סי’ פד ס”ט) דמיני’ קא רבי. והוא ע״פ שיטת הט”ז יו״ד שם סקי״ז בשם מהרש״ל ביש״ש חולין פא״ט סי׳ ק, לחלק דלא אמרינן שהוחזק בג״פ בדאתא מעלמא. ובשו״ת מחנה חיים שם חולק על רבו החת״ס בשו״ת נג, מה״ט בנמצא הרבה עגולים של ברזל בכבד. (וראה שו״ת משיב דברים יו״ד מט דהחת״ס לא כתב שם לאסור בנמצאו ג׳, אלא הרבה). ובאמת, כבר כתב רבו החת״ס כן בעצמו לענין ס״ת להיתר, כנ״ל. אמנם, שוב נמלכתי בכוונת החת״ס שם דאיפכא קאמר, שבטעות מחמת הסופר ודאי איתרע חזקתו, אלא שגם בבאה הטעות מחמת שנפרד הדיו מכח לחלוחית קמ״ל בשו״ע לאיסורא. (וכן בהגהות חת״ס למג״א דלקמן העיר מדין ס״ת. ונראה דקשיא לי׳ אמג״א, ולא ס״ל לחלק כנ״ל). וכבר קדמו להמחנה חיים בשו״ת מגידות לח, יג שכתב הן בכתיבת ב׳ סופרים דאפשר שרי, והן בנקלף הדיו מחמת שמונחת במקום לח, שי״ל דהוי כתולעים מעלמא. ובסו״ד כתב ״ועצ״ע בזה״. (אבל י״ל שסו״ד שם קאי אמש״כ שם ״ואף ג׳ קלקולים אם תיקנו די בכך״, והו״ע בפ״ע, שכתב לצדד כדעת הפוסקים שבתיקן טעות אחת הופקעה חזקת פסול – ראה בני יונה בחלק הקצר רעט, ג. והובא בפת״ש שם ז. ובביאור הארוך שם. אלא שבארוך חזר מדבריו וכתב להחמיר. וראה קסה״ס יט ב שהב״ד בנ״י בקצר. והעיר עליו במלאכת שמים טז בבינה ב, ועוד שהרי בארוך חזר בו. והפמ״ג במגידות שם לא קאי אדסמיך לי׳ במונחת במקום לח, שהרי ודאי שצריך לתקן. ודלא כהערת מגד יהודה שם ל).

אמנם, בפמ״ג יו״ד פד בשפ״ד יב צידד להחמיר גם בב׳ סופרים. וראה בפמ״ג באו״ח קמג בא״א ט שהאריך לבאר דבריו, והביא שם מש״כ בשפ״ד הנ״ל. וביאר דבריו דס״ת שאני דלית לה חזקה. והעיר מזה במגד יהודה לשו״ת מגידות שם. ולפ״ז גם בנדו״ד דדמיא לאתי מעלמא לית לן היתרא. וראה גם בחזקה רבה קרוך יו״ד ב, הל׳ קפו בסברת הפמ״ג הנ״ל. וראה משה״ק עליו במשמרת שלום יו״ד שם, וכן בבאר משה ירושלמיסקי ח״א בקונטרס השיב משה לה, ב.

ובערוה״ש שם טו, כתב שהמגי׳ איתרע חזקתו. וכ״כ בשו״ת קנאת סופרים כז. חסל״א יו״ד פו. ברכת יוסף ד. ועוד. ואכן צ״ע בסברא הנ״ל להקל בב׳ סופרים, שהרי סו״ס איתרע חזקת המגי׳. (אבל בבנ״י שם, והובא בקסה״ס שם, שאם נודע שהגי׳ מגי׳ מומחה א״צ להגי׳ עוד אפי׳ נמצאו כמה טעיות. אלא שבארוך חזר בו גם מזה. וראה בשו״ת קנאת סופרים בהשמטות לשנות חיים קיט, שהדין בשו״ע רק בס״ת שלא הוגה מעולם, שבהוגה איכא חזקה דמעיקרא שהוחזק בכשרות ועדיף מחזקה דהשתא כשמצאו בו טעיות (וצ״ע שהרי איתרע חזקתו), ואיכא חזקת הספר וחזקת הבעל מגי׳. וס״ל לחלק שבלא הוגה מעולם ה״ז כתולעים דאתי מגופו, אבל בהוגה לפנ״ז ה״ז כאתי מעלמא. וכ״ה בנחלת צבי לבעל הפת״ש יו״ד שם).

ונראה בכוונת הפמ״ג בפשיטות, שבס״ת חפצא אחת היא, ואין אנו דנים להחזיק מירק לירק כבתולעים או שאר מילי, וממילא כל שיש בס״ת ג׳ טעויות איתרע חזקתו, ולא מחמת שרצוננו לומר שיש טעויות נוספות. וראה עד״ז בשו״ת בי״צ יו״ד עח, ג.  

והנה, בהלכות פסח סי’ תסז, בנמצאו בתבשיל ג’ שעורים כתב המג”א סקי”ב דמותר, ושלכן השמיטו המחבר בשו״ע, אף שהביאו בב״י מהכלבו בשם הראב״ד, והוא ע״פ דעת הט”ז הנ”ל בשם מהרש״ל דדוקא בתולעים דמיני’ קא רבו הוחזק. וראה בחק יעקב שם כה, שחולק עליו שסברת מהרש״ל אינה מוכרחת, וכתב טעם אחר להיתר. (וראה בני ציון מיטאווסקי שם שהקשה על סברת הח״י). ובשוע”ר שם סכ״ה השמיט נמי ד״ז, וסתם להיתר, ואינו מפרש אי כהתירא דהמג”א נקט או דח”י נקט. ובסי׳ תסה הניף המג״א שנית ידו שם בסק״ה להתיר מה״ט. וראה בהגהות רעק״א ובחת״ס שם בדברי המג״א. וסתם כוותי׳ בשו״ע אדה״ז שם ו.

והנה רוה״פ נראה שנקטו כסברת מהרש״ל. וראה גם ט״ז יו״ד נז, כג בסופו. נקוה״כ שם. פר״ח שם כג. אבל בשו”ת צ”צ יו”ד סי’ רעח הזכיר שיטת הח”י, ונראה דמספקא לי׳ בדבר, שלכן הכניס פלוגתת המג״א והט״ז לבית הספק (אלא שמצדד להיתרא בצירוף שאר ספיקות שם).

ועוד איכא בגווה, שבשו״ת מקום שמואל סד, ושם סו, כה, הובא בפת״ש יו״ד פד, ו העיר לנכון שאאפ״ל כמג״א שהשמיט המחבר ד׳ הראב״ד מה״ט, שהרי כל עיקר ד׳ מהרש״ל הנ״ל בדעת הראב״ד אמרו. וגם באורח מישור יו״ד שם הרגיש בדבר. וכת״ש במקום שמואל שמעיקרא לא אמרה מהרש״ל רק כטעם וסברא שלא לאסור כל המין, אבל התבשיל כולו נאסר.

ומכיון שיצא הדבר מפי גדולי הראשונים. והרבה חולקים על הט״ז אין לנו להקל בשופי בדבר. 

ואף אם אזלינן כשיטת הט”ז, צ”ע מכמה טעמים:

א. אם יש לס”ת חזקת כשרות מעיקרא, כסברת הפמ״ג הנ״ל. וראה תורת הלוי סת״ם יט, הע׳ כו בשם בעל שבה״ל בביאור הדברים. ובאמת הפמ״ג בעצמו כתב לבאר דבריו בפמ״ג או״ח שם, כנ״ל. או כסברא הנזכרת שהס״ת חפצא אחת דאיתרע חזקתי׳. 

ב. אי ברירא מילתא כהני רברבי שפסול לאחר זמן כבנדו״ד הוא בגדר אתי מעלמא. ולכאורה תלוי אם נתקלקל מחמת לחות המקום כבשו״ת מגידות, או שנתקלקל מחמת התיישנות הקלף והדיו. ובחת״ס נראה שגם מחמת לחלוחית המקום ה״ז בגדר מיני׳ רבו, כנ״ל בכוונת דבריו. 

ג. אם נאמר ליישב דעת המג״א ודעמי׳ מקושיית הח״י שם מדין שכונת קברות שהוחזק בג׳ מקומות אף דאתי מעלמא, כתי׳ המקו״ח  תסז, ה, שבדבר שההיקש השכלי מחייב איכא חזקה גם בכה״ג. ולפ״ז יתיישב גם בס״ת, שמחמת שהסופר תונבא נקטי׳ לכן אסור כבחת״ס שם, וא״צ לחדש שהוא בגדר מיני׳ קארבו, מחמת שדנים על הגברא, שאין כן שורת הדין בד״כ (וראה גם מקום שמואל שהביא בפת״ש שם, שא״כ יפסלו גם שאר ס״ת שכתב. וראה גם משה״ק ביד שאול יו״ד רעט. וראה בשו״ת באר משה שם. וראה מהרש״ם א, צז שדינו כטבח שיצאה טריפה מתח״י שאין לחשוד בו גם בנמצאו כמה טעויות. ומעמיד ד׳ הפמ״ג קמג בא״א ט במגי׳ שאינו מומחה ואומן. וראה שו״ת מגד יהודה יו״ד כט, מא שהקשה עליו). ולפ״ז הה״נ כאן – וכש״כ הוא – שאינו במקרה אלא היקש השכל הוא שמחמת ריבוי הזמן נתקלקל.

וי״ל בסגנון אחר שבדבר שסיבתו אחת ודאי תולין להחזיק גם באתי מעלמא. וכ״ה במקו״ח שם בתו״ד. וכ״כ בחזו״א יו״ד יד, ז.

ולהעיר גם מפר״ת הביאו בדרכ״ת פד, כב, שבנמלים לא אמרינן שלא להחזיק מחמת דאתי מעלמא, כיון שיש במינם הרבה הבאים בב״א. ולכאורה כוונתו, כיון שיש גורם והיקש השכל שמסתבר שהרבה נמצאים שם, אף אם אתי מעלמא. וכל שיש גורם המסתבר תלינן להחזיק בכולו. ובד׳ המקו״ח מוכח דאמרינן הכי גם בהנהגת בנ״א, שכל שקברו ג׳ בשכונה ודאי קברו עוד. והה״נ בנדו״ד, וגרע מינה, שמחמת התהוות הליחות מסתבר שהרבה מהאותיות נתקלקלו. 

ולכאו׳ איפכא מסתברא, שבטעות מחמת הסופר הרי כמעט מן הנמנעות שתצא ס״ת מתוקנת מתחת ידיהם (כמ״ש בערוה״ש שם. אבל שם הוא כסברא להחמיר). וקשה עלינו להחמיר ולומר שכל סופר איתרע חזקתו מה״ט. ולא הנחנו עוסק במלאכת שמים בן לאברהם אבינו. והמנהג הפשוט ידוע להקל בכ״ז, וכמ״ש בקסה״ס שם (מחמת סברת הבנ״י. וראה שו״ת מנח״י י, צ, דקייל״ן כקסה״ס שהכריע כבנ״י. ובשו״ת שבה״ל ה, קסו נמי כתב שנהגו להקל כדעת הבנ״י. אבל במקדש מעט כתב שטעות נפל בבנ״י הקצר). ומסתבר גם דבכה״ג ה״ז בגדר מעלמא קאתי. ולא מסתבר שבטעות אחת ה״ז. מוכיח שטעה באחרים. וראה גם בשו״ת רעק״א דלקמן, שיתכן שבקי בד״ז ולא בדבר אחר. אבל בנתיישן הקלף והדיו וכו׳ מסתבר דסירכא נקיט ושדי תיכלא בכולהו. ובשו״ת רעק״א שם, שבטעויות מחמת הסופר גרע קצת ממידי דאתי מעלמא, אבל לא אלים כ״כ להחזיק שהוא בגופו ממש כבתולעים, ושאפשר לדון בו בס״ס. אבל צריך התיישבות גדול. 

[ובעיקר המנהג להקל בטעויות הנמצאות, אולי י״ל בטעם המנהג, דסבירא לן שרק בנמצא בשעת הקריאה ג׳ טעויות הוחזק בטעות, שהרי פשוט שבשעת הגהה כשמוצא כמה טעויות לא אמרינן דאיתרע חזקתו ושצריך להגי׳ מתחילתו עוד פעם, שהרי כך דרכו של עולם. ויתר על כן, אולי לא נשנה ד״ז רק בג׳ טעויות במקום אחד. ויתיישב עפ״ז הדין ברמ״א או״ח קמג, ד שאפשר לקרוא בחומש שלם אע״פ שיש טעויות באחרים. אבל בא״ר שם כתב ליישב דמיירי התם בפחות מג׳ טעיות. ובדרישה שם חילק בין סוגי הטעויות, שרק בחסר ויתיר הותר. ובכה״ח שם מד עשה פלוגתא בדבר. ועכ״פ לא מצינו שתירצו כנ״ל. ובאמת אפשר ליישב בפשיטות, שברוצה לקרוא בחומש אחד באמת צריך להגי׳ חומש זה. וכן מצינו בשו״ת דבר שמואל שיז, שגם בנמצא ג׳ טעויות בקריאה כמ״פ דינא הכי, הרי לנו שגם בטעויות שאינן קרובות זל״ז אמרינן הכי. וראה בארוכה מזה בזכות יוסף בוכריץ בשו״ת פטר רחם חדאד יו״ד טז, דנחית לכהנ״ל. ומסברא, איכא למימר גם איפכא, שרק בטעויות הרחוקות זמ״ז איכא חזקה, משא״כ בקרובות זל״ז אימא תונבא נקטי׳ בהאי שעתא ושמא טרוד הי׳ באותה שעה ולבו בל עמו, ואין למדין מזה על הכלל]. 

אמנם, אין לומר בנדו״ד להחמיר מחמת סברא שכמו שלגבי הסופר אמרינן דאיתרע חזקתו הה״נ לגבי המגי׳ וכסברת ערוה״ש שם. וראה גליון מהרש״א יו״ד רעט, ג. וכ״כ בגדולי הקדש יו״ד רעט, ח – דהכא שנעשה אח״כ לא איתרע חזקתו כלל. וכמ״ש במחנה חיים תליתאה שם. 

ה. גם באתי מעלמא י״א שעדיין צריך בדיקה אלא שאין תבשיל נאסר. וראה פת״ש יו״ד פד, ז, וכנ״ל, מד׳ המקום שמואל. ולמעשה כן המנהג להחמיר בתולעים גם באתי מעלמא.

ו. ויש להוסיף דבנדו”ד יש ריעותא שהס”ת הוא ישן נושן ומוחזק לפסול – ראה שו”ת אהל אברהם (קארפעלעס) סי’ כו. ובין השיטין ניכר מדבריו דלא ס״ל לחלק בין טעות בגוף הכתיבה לנתקלקל הדיו. (ועיי״ש עוד שר״ל דס״ת חמור מתולעים לפי שהוא דאורייתא מחמת מצות כתיבת ס״ת, ותולעים ה״ז תערובת. ועוד כתב שברכה לבטלה דאורייתא. וצ״ע לומר כן. ואדרבה איפכא מצינו בכ״מ, ועד שמצרפים כמ״פ דעת הרמב״ם להתיר לקרוא בפסול. ולהעיר שמקור הדין להחמיר בג׳ טעויות הוא מהרשב״א, ולשיטתו שאסור לקרוא בס״ת פסול. וכ״כ בגדולי הקדש שם, ושכתב בדע״ק דהשו״ע מיירי באיכא ס״ת אחר. וכבר קדמו בשו״ת רעק״א דלקמן. וראה מהרש״ם שם שכתב ג״כ לצרף דעת הרמב״ם. וראה בני יונה בארוך שם שכתב בטעמא דמילתא להקל שקריה״ת דרבנן היא (אף שלבסוף חזר מסברתו)). 

וכבר תיקנו שלא לקרוא בס״ת ישן ללא הגהה – ראה שו״ת חת״ס החדשות לה. וראה שו״ת שבה״ל ה, קסו, ב. שם ז, ב. 

ולמעשה, כל שיש ס״ת אחר ודאי אין להקל. אבל באין ס״ת אחר מצינו בשו״ת רעק״א תנינא ב, דאין ולאו רפיא בידי׳ בשעהד״ח בדבר שהוא חובת היום, כשבת ויו״ט. אלא שידוע בכללי הפוסקים שכשפוסק כותב לצדד להקל בשעהד״ח, אף אם לא הכריע הדבר, מקום להכריע כן לדינא. אמנם, איהו מיירי בטעות מחמת סופר. ונדו״ד שאני, ובספק תליא אי קיל טפי או איפכא. ועכ״פ יש מקום לצדד להיתר, שהרי ההלכה בשו״ע לפי פשוטו מיירי בטעות הסופר. ורב גוברי׳ דהמחנה חיים, ומה גם שכבר קדמו בשו״ת מגידות, לסמוך עליו בשעהד״ח גדול כזה. וחזי לאצטרופי הסברא הנזכרת שבטעויות קרובות זל״ז אין להקיש ממנו על הכלל. ובפרט בנדו״ד שנמצאת בהרים במקום הליחות, וידוע שטבע הליחות שאינו מתפשט בשוה לכל מקום. ובפרט שנמצא במקום שנגלל לשם, וממילא אינו בדומה לשאר הס״ת המכוסה ביריעות ע״ג יריעות, ולית לן לאחזוקי שנתפשט הקלקול בכולו, וכאן שכבר עברה הגהה בשעתו, והוחזקה בכשרות, והקלקול רק במקום אחד, אין לנו היקש השכל להחזיק בכולו.

 

#22211