Can a person in Aveilus (during the first 30 days) eat the Purim Seuda not at home?

Yes, if they normally eat out for Seudas Purim. Even one who doesn’t normally eat out on Purim, if the cost of eating at home is prohibitive, or if one is alone at home, they may join a seudah out of their home. Likewise, if invited out to family and the family will be very upset if they don’t attend there is room for leniency too.

Regarding dancing, see here.

Sources:

ראה שו״ת ישכיל עבדי ח, כ, ח. אלא שסברתו דלא גרע מסעודת סיום מסכת תלוי בטעמי וסברות המקילים בסיום, אלא שהלכה כדברי המיקל באבל. ובפרט בסעודת פורים דעדיף משאר סעודת מצוה, שגוף המצוה היא להשתתף בסעודה. ועדיף מסיום מסכת כשהוא המסיים, דמצוה דידי׳ היא, אבל כאן גוף המצוה היא הסעודה. וכ״כ להתיר מטעם דומה בשו״ת זקן אהרן ריג. אבל שם כתב להתיר מה״ט רק אחרי ל׳. אבל באמת לטעם הנ״ל אפשר גם להתיר תוך ל׳. וראה אצלנו כאן. ואכן, בהמשך דבריו נראה שאין ההיתר מוגבל דוקא אחרי ל׳.

ולהעיר שגם בחכמ״א קסא, ב הביא בשם הש״ך יו״ד רמו, כז, להתיר לאבל להשתתף בסעודת פורים חוץ לביתו. (ונשאר שם בצ״ע למנהג שהאבל אינו משתתף בסעו״מ. אבל בש״ך מיירי מסיום מסכתא ולא בפורים. וראה אצלנו שם בהקושיא בטעם שהותר בסיום).

ועוד שי״א שבשבת ויו״ט מותר להשתתף בסעודה חוץ לביתו, אפי׳ תוך ז׳, וכש״כ בפורים שחובת היום בשמחה. וחלק ממצות היום לאכול בחבורה וברוב עם, כמ״ש הפוסקים.

וחזי לאצטרופי דעת שו״ת זקן אהרן שם (וראה אצלנו שם) שאבילות ל׳ ויב״ח אינה נוהגת בפורים, גם למ״ד שאבלות נוהגת בפורים.

ולהעיר שלכמה דעות מותר להשתתף בסעודה שעושים בחנוכה. וכש״כ בפורים. אלא שיש לחלק דפורים חמיר טפי שהיא סעודה שי״ב שמחה.

ועכ״פ, אם רגיל בכך הו״ל אבלות בפרהסיא בנמנע ממנה. אבל באינו רגיל עצ״ע להתיר, שהרי אינו מחוייב בכך שיהא חוץ לביתו דוקא, אא״כ יצטערו אם אינו משתתף (וכמו במשיא יתום ויתומה לש״ש שהותר לו להשתתף אם מצטערים כשאינו משתתף), או בנמצא לבד ואין לו עם מי לאכול, שמצוה לאכול בחבורה, או כשהוצאה מרובה עבורו לעשות סעודה בביתו.

וא״צ להפסיק סעודתו בערב, אף שחלף ועבר כבר פורים שכל שהתחיל בהיתר אינו מפסיק. אבל אסור לו להתחיל סעודה אחרת כשגמר סעודתו (אא״כ אכל רק בשחרית, שאף שמקיים בה חובת סעודה, למעשה אין מתכוונים בה לשם מצות סעודת פורים שעיקרה סמוך לערב).

והנה מפורסם בשם הגריש״א שאבל בתוך י”ב חודש חייב להפסיק סעודת פורים מיד ביציאת היום. וכבר העירו שתמוה מאד, שהרי מעיקר הדין קייל״ן (כברמ״א או״ח תרצו, ד. שו״ע יו״ד תב, ז. ודלא כמ״ש באו״ח שם) שאפילו אבלות שבעה אינה נוהגת לא בי״ד ולא בט״ו. ופסק הרמ״א תרצה, ב שחייב במשתה ושמחה בב׳ הימים (אלא שחייב רק בקצת שמחה). ובלבוש תרצה, ב, שלכן נוהגים להמשיך הסעודה בלילה, ומהיכי תיתי שיהיה אסור לאבל (עכ”פ בתוך “ב חודש) לעשות כן.

וברור שיש כאן טעות, ודברי הגריש”א (שהי׳ בירושלים) נאמרו למוקפים,  שאם ימשיכו את הסעודה לתוך ליל ט”ז אין זה כלל זמן שמחה, ודלא כפי שהועתק משמו בסתמא.

ובר מן דין, צע״ג לומר גם במוצאי שושן פורים בירושלים שמחוייב מדינא להפסיק. ואי׳ איפוא מצינו שיש איסור לאבל להמשיך בסעודה בלילה.  ואם ההיתר משום סעודת מצוה – שמצוה שלו הוא – האם כבר אינה בגדר סעו״מ, כשנהי׳ לילה? ולספרדים – שמתירים בכל סעו״מ – האם יש סברא לאסור? ולהעיר מסעודה שלישית אצל וברים בשבת שמשכה לתוך הלילה, ראה בחידושים וביאורים מהלכות אבלות לבעל יד אפרים, כג.

ומאי שנא משאר דיני התחיל בהיתר (אלא שמקום לחלק, ובפרט כשיודע שעתיד לימשך, מכמה טעמים. וראה אדה״ז קו״א רצא, א).

ומצינו, שלכמה דעות מותר להמשיך ברקודים וכלי זמר במוצאי ל״ג בעומר – ראה לדוגמא בשו״ת אג״מ אה״ע א, צז, ״לעשות הסעודה בשמחה אחר כך בלילה שהוא אור לל”ד וכו׳ שרשאים לעשות אף בכלי שיר כדרך כל החתונות מאחר ונתחייבו בשמחה״.

ומסתבר שה״ה בהתחיל סעודת חתונה ביום ונמשכה לתוך לילה ויש לו יאצ״ט בלילה שאינו פוסק.

והואיל ואישתרי אישתרי.

ובדרך דמיון רחוק התחיל להתפלל ונודע לו שהוא אונן לרוה״פ אינו מפסיק. לאידך התחיל לאכול בשר ונודע שהוא אונן אינו פולט אבל אינו ממשיך לאכול בשר. ובהתחיל לאכול בשר בערב ר״ח מנ״א – או בשבת בתשעת הימים – כמה צדדים ואופנים ודעות בזה. וטובא יש לחלק.

 והרי בנדו״ד מזכיר ועל הנסים בלילה מחמת דאזלינן בתר התחלה. אבל בזה שאני, שכבר נתחייב להזכיר מעין המאורע בתחילת הסעודה ולא נפקע החיוב.

וכמדומה ברור שהמנהג הפשוט אינו כן. ומעולם לא שמענו שאבל עוזב הסעודה לפני השקיעה. והוראה זו מחודשת מאוד, גם אם נפרשה על ט”ו.

גם בציוני הלכה אבלות ע׳ תקמב הדגיש בלשונו (מדברי הגריש״א) שכך היא שורת הדין. ומשמע שיש מקום להרוצה להקל. ובהמשך שואל ״מה הכוונה שורת הדין האם יש מקום להקל בזה״. והמענה – ״קשה פתאום להפסיק בשקיעה באמצע הסעודה. אבל מי שרוצה לנהוג כדין צריך להפסיק בשקיעה״. וצ״ע בדיוק הכוונה. אבל משמע שאין טענה למי שממשיך. (גם בהמשך הדברים כתב ש״אפשר להמשיך עוד כמה רגעים אחרי השקיעה״. והסכים בדוחק ״עד חמש עשרה דקות לאחר השקיעה״).

ובהערת המחבר כותב מד״ע שסעודת פורים שיש בה הרבה שחוק ושמחה דינה כסעודת נישואין שאסור אפילו בתוך ביתו, כשהוא אחרי פורים. והנה פשוט שדינה כסעודה שיש בה שמחה, שהמצוה לשמוח ולא רק גוף הסעודה. ומ״מ כיון שהותר לו ששמחה שלו היא, קשה לומר שחייב להפסיק.

ואת״ל כן, יל״ע האם אכן חתן שהותר לו להשתתף בסעודת שבעת ימי המשתה מחמת שרגל שלו הוא, מוכרח להפסיק הסעודה בשקיעה של יום הז׳ (באופן שאמרו כבר ז״ב בתוך הסעודה למ״ד הכי, או שאין אומרים ז״ב, או שנהגו כמקילים לומר ז״ב אחרי השקיעה למאן דאית לי׳ הכי, ולא מטעם ששמחה היא ז״י מעל״ע שלפ״ז אפשר שמעיקרא פשיטא שמותר להמשיך), אף שפשוט שחייב לחלוץ מנעליו וכו׳. וכאן האיסור אינו גוף האכילה אלא מה שנכנס לבית המשתה. ואפשר שי״ל שכבר נכנס. וילע״ע.

גם בשושנת ישראל יב, ל, החמיר. אבל לשונו ״וראוי לפרוש״. ותו לא. ולאידך ממש״כ שא״צ למחות משמע שמדינא אסור. או שנאמר שלכך א״צ למחות כי מעיקר הדין מותר. אלא שבמוצאי פורים בירושלים כתב שיש להפסיק.

וראה גם מקדש ישראל פורים שצב, להפסיק בצאה״כ.

ואיני יודע עד כמה צריך לדייק בספרי ליקוטים אלו.

ולהעיר, שבהיכל הוראה ב ע׳ קנז כתב להיתר. וכ״ה בקיצור דברי סופרים מא הערה צ. בתורת המועדים תרצו, ח אות ו – ע׳ תכח – בשם הגרח״ק.

וראה הליכות והנהגות הגריש״א ע׳ 25. אשרי האיש ג מח, יד בשמו. חזו״ע פורים ע׳ קפ. בדה״ש שצא, כט. שלמי תודה ע׳ שלו.

וראה שבט הקהתי יו״ד ג, רצב, לענין להשתכר, שאין בזה שום חשש.

#19729