How long is considered היסח הדעת for saying the Bracha and smelling בשמים again?

 

היסח הדעת means that you don’t have in mind to smell more and then changed your mind. If you do have in mind to smell more, even if it is a long break, it’s questionable whether you can make a bracha.

If you are smelling the same exact besamim you previously bentched on and left the room, it is questionable whether this is in itself considered היסח הדעת and one should not make a brachah, unless a long time passed also. However, for besamim you didn’t bentch on previously, even if you had them in mind during the brachah, this is considered היסח הדעת.

It’s noteworthy to add that on yom kippur when one wants to specifically make extra brochos it’s better to smell different besamim each time which one did not have in mind while making the original brachah.

 

Sources:

אדה״ז מ״ו ס״א. חיי”א כלל קמ”ה סל”ג. קשו”ע סי’ קל”ג ס”כ.

והנה, הפרמ”ג מ”ז סי’ רי”ז סק”א מסתפק באם יוצא לחוץ אם לברך שנית על אותם בשמים, שי״ל שבשמים שעל השולחן עדיף מחנותו של בשם, (ותלוי בב’ האופנים במג”א שם ג, במה שמברך רק פ”א בנכנס לחנותו של בשם, אף שיצא בינתיים, אם הוא מחמת שהם אותם בשמים שהריח קודם (משא”כ באכילה שאוכל דבר אחר), ולפ”ז כשמריח בשמים אחרים מברך, או שכשנכנס מריח ממילא ולכן מהני דעתו, ולפ”ז בבשמים שעל השולחן שנטלם להריח ויצא וחזר מברך שוב). והובא בקצות השולחן סי’ ס”ב סקי”ט. אולם במשנ”ב שם סק”ו כותב בפשטות דאינו מברך שנית כשיצא וחזר אפי’ בבשמים המונחים על השולחן, אא”כ הולך לעסקיו וכדומה דהוי היסח הדעת. (וכנראה הכריע כן מחמת הספק)

וראה מט”א סי’ תרכ”ב ס”ג, קשו”ע וחיי”א הנ”ל. והנה נחלקו במג״א ריז, ב, וט״ז סוסי׳ תרלט, שלמג״א בדעתו לחזור אחר זמן מרובה מברך. אבל בט״ז שם גם בכה״ג אינו מברך, ״שבברכת הריח אין שייך גמר מעשה וסילוק מעשה הראשון״. (וראה בפמ״ג שם דמעיקרא סבר בדעת הט״ז שזהו רק בחנותו של בשם, אבל בבשמים שעל השולחן יכול לברך. אבל בסו״ד נסתפק שי״ל שלט״ז ל״ש מעשה סילוק כלל). ובאמת להמג״א גם ללא שינוי מקום מברך אחר זמן, שהרי ס״ל שם ג, דשינוי מקום לא מהני בבשמים.

והנה בא״ר תרכא, יג כתב ליישב קושיית השל״ה יומא במש״כ סדה״י להריח בהם ביו״כ כל שעה, דהא קייל״ן דדעתו לחזור לחנותו של בשם אינו מברך, וה״נ דעתו להריח בו כל היום ואיך מהני לברך שנית – דהכא דעתו להריח בהם משעה לשעה ודוקא בדעתו לחזור לאלתר אינו מברך. ועוד, דהתם ליכא אלא הליכה משא״כ הכא מניח דבר המריח מידו, וכשרוצה להריח צריך לחזור וליטלו, והוי היסח הדעת גמור.

ובמט״א שם כתב שצריך להפסיק בינתיים זמן גדול שיהי׳ היסח הדעת בינתיים, והוסיף שטוב שיריח בכל פעם בשמים אחרים אף שהם מאותו המין. אמנם באלף למטה שם ב כתב דצ״ע דאפשר אף בהפסק זמן גדול לא מהני שאין כאן היסח הדעת שלא להריח עוד. ושוב כתב דאם ישן בלילה או בבשמים אחרים שפיר הוי היסח הדעת. ובלא״ה, הפמ״ג ריז בא״א א הכריע כמג״א. וכ״פ המשנ״ב שם ו. קיצור שו״ע שם. ועוד. וראה גם נה״ש תרלט. א״ר שם ובסי׳ ריז.

ונמצא שיש כמה אופנים להתיר לברך שוב לכו״ע: בבשמים אחרים כשיצא, או בישן בינתיים, או ביציאה גמורה לעסקיו, וכן ביש לו עצי עשבי ומיני – ראה מט״א שם. ולדעת הא״ר גם בלא״ה יכול לברך כל פעם אחרי הפסק משך זמן.

ולכאורה עוד עצה יש, לכוון בדעתו שלא לפטור בברכתו רק מה שמריח מיד אחרי הברכה. ועפ״ז אפשר ליישב דעת סדה״י דבהכי מיירי, או דסתמא דמילתא כך כוונתו כיון שעושה כן בכדי להשלים מאה ברכות. וכ״כ בחכמ״ש או״ח מו, ג.

אמנם ד״ז תליא באשלי רברבי הן מחמת ברכה שא״צ והן מחמת ברכה לבטלה. ואף את״ל שאפשר להתיר משום ברכה שא״צ כיון שעושה בכדי להשלים מאה ברכות (וכ״כ בחכמת שלמה שם, דלית בי׳ משום ברכה שא״צ מה״ט. אבל ולכאו׳ ל״ד לנידון שרוצה לברך המיוחדת לו – אדה״ז רטו, ה. רמט בקו״א ד. סדר ברה״נ ג, טו) – עדיין יל״ע משום ברכה לבטלה. והנה בחכמ״ש נקט בפשיטות שאפשר לכוון שלא לפטור רק בפעם הזאת. והארכנו בכיו״ב אצלנו כאן בסי׳ יד׳תתנז. אבל לכאו׳ איכא להנדז בה, שהרי מריח באותם בשמים ממש (וכסברת המג״א הנ״ל), ומה שייך לכוון שלא לפטור. ול״ד למכוון שלא לפטור מאכל אחר. ודמי למגביל ברכתו עד זמן מסויים. ועוד, שגם להדעות שיכול לכוון שלא לפטור מאכל אחר, היינו כשמפסיק ביניהם, משא״כ כאן שאין כאן שום הפסק במעשה, או ברכהמ״ז (וע״ד סברת התבו״ש יו״ד יט, יז בטעם שאין לה״ר מברכת בפה״ג בהבדלה שמכוון שלא לפטור ברכת בפה״ג דסעודה). וראה  נוטרי ברכה קסלר ע׳ קנב. [ויש שכתבו לפקפק בזה מטעם אחר מחמת סברא מחודשת דברכת הריח כברכת השבח דמיא. וראה בס׳ מילי דברכות (קוק) ע׳ נג. ולדבריהם גם בבשמים אחרים אינו יכול לכוון כך]. וא״ש שהשל״ה הקשה על סדה״י, אף דס״ל להתיר ברכה שא״צ בכדי להשלים מאה ברכות – דהכא גרע טפי, וחשש ברכה לבטלה איכא הכא (נוסף לחילוק הנ״ל, שיש גם משום ברכה שא״צ).

בשיעור זמן הפסק לענין ריח – ראה גם אג״ק ג ע׳ ריא. והנה שם נראה דקאי בתי׳ בתרא שבמג״א ריז, ג, שלכן כתב בדעת המג״א שאפשר לברך לאלתר, דס״ל שרק בחנותו של בשם אינו מברך שוב. אמנם להביאור שם בשיעור הפסק, צ״ע בדעת המג״א מהו גדר ״דעתו לחזור מיד״ שבכה״ג אינו מברך, ומהו גדר ״לאחר זמן״, דלכאורה בריח ליכא שיעור כלל, כמשנ״ת שם. ובמט״א כתב ״זמן גדול״. וצ״ע שיעורו. ולא מסתבר להגדיל השיעור כ״כ יותר מג׳ שעות.  וראה קובץ העו״ב גל׳ א׳צט. א׳קא. א׳קו.

 

 

#11656