Is there an Inyan to have the same Mohel for all the boys in the family?
It’s not just an Inyan; it’s usually halachically required.
טעמים ומקורות:
מועתק כאן מספר מקיף על הלכות מילה להרה״ג ר׳ מרדכי אורי אנגלמן שליט”א (בשינוים קלים – במודגש עם קו מתחת):
אם היה רגיל לכבד מוהל מסויים במילת בניו הקודמים [ראה להלן בכמה פעמים נעשה רגיל בכך], אינו רשאי לשנות ולכבד עתה מוהל אחר שימול לו את בנו האחרון, אף שלא הבטיח במפורש לראשון שיכבדו במעשה המילה, לפי שכבר זכה בה מעצמו כדין “מכירי כהונה”[1]. ויש חולקים בזה, ולדעתם אין האב מחוייב לכבד את אותו מוהל במילת בנו הנולד לו עתה.
ובגדר דין זה נחלקו הדעות: יש אומרים שאף אם מל פעם אחת את בנו נקרא ‘רגיל למול’ וצריך ליתן לו למול שאר בניו[3], ויש אומרים שאינו נחשב שרגיל בכך עד שימול בשליחותו ג’ פעמים[4].
ומכל מקום כיון שגדר חיוב זה הוא ככל חיובי הממון התלויים בדעת בני אדם, במקומות שלא נהגו לדקדק בכך, ואין נותנים למול דוקא למוהל שמל את בניו הראשונים, אין מקום לחוש לדעת המחמירים בזה, שהרי זה כאילו התנו ביניהם במפורש שאינו מתחייב לו בכך, ואם ירצה רשאי הוא ליתן את זכות המילה למוהל אחר[5].
אף באופן שמן הדין חייב האב לכבד במעשה המילה את אותו המוהל שמל את בניו הקודמים, אם נזדמן לו עתה מוהל אחר שהוא יותר צדיק או יותר מומחה מהראשון, י״א שאין לחוש כלל, ורשאי הוא ליתן למוהל השני. ויש לשאול שאלת רב [6]. אך, באופן שהמוהל השני רוצה ליתן לו דמים עבור המילה, נחלקו הדעות אם הוא רשאי להפקיע מחמת כן את חזקתו של הראשון[7].
אם נדר לאחד שיתן לו למול עבורו את בנו, ומלבד זאת גם היה אותו מוהל רגיל למול את בניו הקודמים, נחשב נדר זה כקנין גמור [כעין סיטומתא], ואין האב יכול לחזור בו כלל, אפילו יתיר את נדרו בפני שלושה[8].
יש סוברים, שבאופנים שהאב מחוייב לתת למוהל למול לו גם את בניו האחרים, דין זה קיים גם לאחר מותו, שאם מת אותו המוהל יש לתת לאחד מבניו שימול במקומו, ולפי שהבן עומד במקום אביו, וראה הערה.
במקרה שאבי הבן לא היה בעיר בעת לידת בנו, וכיבד אבי אביו מוהל מסויים לקיים את מעשה המילה, ולאחר מכן שב אבי הבן ובא מוהל אחר וטוען שנתן לו אבי הבן תקיעת כף שאם יוולד לו בן זכר יהיה הוא המוהל, והאב מודה לו אלא שאינו רוצה לסתור דברי אביו, נחלקו בכך הדעות בין הפוסקים אם ניתן להתיר לו את התקיעת כף משום כבוד אביו.
במקרה שהאב כיבד מוהל אחד שימול עבורו את בנו, והאם כיבדה בכך מוהל אחר, אין מעשיה של האם כלום, כיון שמצוה זו מוטלת על האב ולא על האם, ובידו נמסר לקבוע היאך יקיים מצותו[11].
כשם שהאב אינו רשאי לחזור בו לאחר שמינה מוהל מסויים, כך המוהל אינו רשאי לחזור בו, כיון שכבר קיבל עליו למול, ואין לו למחול על המצוה או לומר הריני כאילו התקבלתי, שהרי הוא כמואס במצוה[12]. כמו כן, המוהל אינו רשאי ליתן את המצוה למוהל אחר בלא הסכמת האב, אך אם אבי הבן אינו בעיר, ונתמנה על ידי קרוביו למול את בנו, הרשות בידו להעמיד אחר במקומו.
הערות שוליים:
[1] שו”ת מהרי”ק (שורש עו), והו”ד בהגהות הגרעק”א (סי’ רסד ס”א). וכ”כ בשו”ת מים עמוקים (להראנ”ח, סי’ ע) שמוהל הרגיל למול בני איש אחד זוכה במילת כל בניו, ואין לו לכבד בכך מוהל אחר, וכן דעת היש”ש (ב”ק פ”ח סי’ ס). בשו”ת חכם צבי (סי’ ע), אף שכתב שלאחר מות האב שוב אין למוהל במילת בניו שנולדו לו לאחר מותו, מכל מקום בחיים חיותו אף הוא מודה שאינו רשאי לכבד בכך מוהל אחר, ומשום שכבר זכה בכך המוהל הראשון מדין מכירי כהונה. וכ”כ בנו היעב”ץ בס’ מגדל עוז (נחל ג אות כ), אלא שמדבריו נראה שגם לאחר מות האב זכאי המוהל הראשון למול את בניו, וצ”ע, וכבר עמד בכך בס’ ברית אברהם הכהן (שם אות יג).
כמו כן, אף אם אין בכך משום דין מכירי כהונה, יתכן שיש בזה דין “מוחזק במצוה” שכתב בשו”ע (או”ח סי’ קנג סכ”ב), ויבואר להלן בהערה.
[2] בשו”ת עצי חיים (יו”ד סי’ כט) כתב, דאין דברי המהרי”ק הנ”ל אמורים, אלא באופן שכבר כיבד את המוהל הראשון למול, ובזה אמר, שכיון שהוא רגיל למול את בניו אינו יכול לחזור בו מהמינוי, שודאי נעשה בדעת גמורה. אבל אם לא אמר לו דבר, ודאי אינו חייב להזמין את אותו מוהל דוקא, ולא שייך בזה דין מכירי כהונה. [והוסיף, שכל שכן שהוא כך, באופן שבני מקום מסויים הורגלו למול את בניהם אצל מוהל אחד, שודאי אין בכך כדי לחייב את כל הדרים עמם לנהוג מדין מכירי כהונה, אף שלא מלו אצלו מעולם, ולא גרע מחילוקו של החכם צבי, שלאחר מות האב אין בניו אחריו מחוייבים להניח לאותו מוהל למול את אחיהם הנולד למת לאחר פטירתו]. וכן כתב בשו”ת פרי השדה (ח”ג סי’ קו).
בס’ זוכר הברית (סי’ ב אות לב), אף שהביא את דברי המהרי”ק הנ”ל שסבר שלאחר שהורגל המוהל למול לו את בניו אינו רשאי ליתן בניו האחרים למוהל אחר, סיים וכתב: ‘והעולם אין מדקדקין בזה’.
[ובאמת יש לתמוה על דברי שו”ת עצי חיים הנזכרים, שכן המהרי”ק כתב להדיא ‘הכי נמי בנתינת מצוה, דמוהל אסור לחזור בו היכא שהמוהל רגיל למול בניו, ואפי’ מן הסתם’, והיינו, אפילו לא הזמינו עדיין לקיום המצוה, אלא בסתם שכבר הורגל בכך מבניו הקודמים. וכן נראה מדברי שאר הפוסקים שהבינו כן בדבריו, כמבואר בהערה קודמת. כמו כן, בשו”ת חכם צבי (שם), אף שכתב שאם מת האב שוב אין כאן תורת מכירי כהונה, מ”מ הוא מודה שכאשר האב קיים והוא רגיל ליתן למוהל אחד למול את בניו אין לו לשנות וליתן לאחר, מדין מכירי כהונה. וכן כתבו כל הפוסקים שהוזכרו לעיל.
וכן משמע ממה שדימו הפוסקים ענין זה לדינא דמכירי כהונה, ומפשטות סוגיות הש”ס (ב”ב קכג:, חולין קלג. ועוד) במכירי כהונה נראה כדברי המהרי”ק, שכן אם מדובר רק בהבטחה בעלמא, אין זו הלכה במכירי כהונה דוקא, ובכל כהן שהבטיחו לו מתנות אסור לנותן לחזור בו משום מחוסרי אמנה, שהרי זו מתנה מועטת (ב”מ מט.), ובהכרח מכירי כהונה עדיפי בכך שאף בלא כל הבטחה נחשב הדבר כמגיע להם בייחוד מחמת רגילותו. אכן, לענין סוגית הגמרא בחולין (שם) י”ל דלהכי נקט מכירי כהונה, משום דמיירי אפילו באופן שהמתנות אינן בעולם, ואם כן בהבטיחו סתם לא סמכה דעתיה ואין בזה משום מחוסרי אמנה. וכן י”ל לגבי הסוגיא בגיטין (ל.) שם מדובר באופן להדיא שהבטיחו שיתן לו, ואעפ”כ הוצרכו לדין מכירי כהונה, משום שההבטחה ניתנה כשעדיין לא היו בעולם [וכ”כ לפרש במנחת פתים חו”מ סי’ רד ס”ח, ועי’ לעיל בדין מחוסר אמנה בדשלבל”ע]. אמנם בסוגית הגמרא בבבא בתרא (שם) שמדובר שהבהמה נשחטה בחייב האב והיא בעולם, די לכאורה בדין מחוסרי אמנה לבד, ובהכרח צ”ל שמדובר באופן שלא הבטיחו כלום. [אף שיש לדחות, ולומר שכדי שיחשב כמוחזק במתנות ולא כ’ראוי’ צריך שיהיה בגדר מכירי כהונה]. וככל הנ”ל מבואר בס’ נחל הברית (ח”ב סי’ לב). ולענין מה שכתב שאם יש מוהל קבוע בעיר אין בכך כדי לחייב את בני העיר למול אצלו בדוקא, ע”ע ס’ ברית אבות (סי’ א אות כו).
[3] שו”ת אדמת קודש (ח”ב בהשמטות, יו”ד סי’ ט – תשובה מבן המחבר), דאפילו מל בן אחד בלבד נחשב הוא כבר כמוחזק בדבר מדין מכירי כהונה, ושוב אין לאב ליתן למוהל אחר, וא”צ חזקה בג’ פעמים. ע”ש. והביא דבריו בס’ זכור לאברהם (או”ח ערך חזקה).
ועוד יש לדון בזה על פי מה שכתב בשו”ע (סי’ קנג סכ”ב), שמי שהוא מוחזק במצוה [לשמש כחזן וכדומה] אין לקחתה ממנו. וכתב במחזיק ברכה (שם סק”ט) בשם שו”ת שאילת יעב”ץ (ח”ב סי’ סח) שגם בפעם אחת נקרא מוחזק במצוה. והביא דבריו בשערי תשובה (או”ח סי’ תקפא סק”ז) ובמשנה ברורה(שם סקי”א), וכתב בברית אבות (סי’ א אות כג) שדי בפעם אחת. וע”ע בהערה הבאה. אמנם בפרי מגדים (שם סק”ו) כתב שגם חזקה במצוה אינה אלא בג’ פעמים. ועי’ בשדי חמד (מערכת חזקה במצוות סי’ א אות מח) מש”כ בזה.
[4] בקונטרס בדמיך חיי להגר”מ גרוס שליט”א (חלק התשובות סי’ א) כתב שאף שחזקה במצוות היא בפעם אחת, אפשר שלא יועיל הדבר כאן, לפי שאין אדם נעשה מוחזק בגופו של חברו לקיים בו מצותו, וע”כ כתב המהרי”ק (שם) טעם חזקה זו משום מכירי כהונה, וכתב שם, שדין מכירי כהונה הוא רק בכמה פעמים, כלשון רש”י (גיטין ל. ד”ה במכרי) והרמב”ם (הל’ מעשר פ”ז ה”ו). וכעי”ז כתב בספר הברית (סי’ רסד לקוטי הלכות אות מז) ע”ש.
ויש לעיין במי שבלידת שני בניו הראשונים כיבד אצל כל אחד מהם מוהל אחר למולו [וכגון שמחוסר ידיעה עשה שלא כדין במילת בנו השני, או מחמת שהמוהל הראשון היה טרוד באותו היום ולא יכל לערוך עבורו את ברית המילה, וכן כל כיו”ב], מי מהם קודם למילת בנו השלישי, ויש בזה צדדים לכאן ולכאן ואכמ”ל, וצ”ע בזה.
[5] קונטרס בדמיך חיי להגר”מ גרוס שליט”א (חלק התשובות סי’ א). וע”ש שהביא מדברי זוכר הברית הנ”ל (סי’ ב אות לב) שאכן מנהג העולם שלא לדקדק בזה.
[6] ט”ז (סי’ רסד סק”ה), ז”ל: נראה לי דאם הוא בענין שנזדמן לו אחר כך מוהל שהוא אוהבו או צדיק ואנן סהדי דאלו היה שם בשעה שנתן להראשון למול היה נותן לזה אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו. ע”כ. אלא שהוסיף, שאם הבטיחו על ידי נדר, צריך לערוך התרת נדרים.
יעבץ מגדל עוז בריכה עליונה נחל ג רק בצדיק ולא באוהבו. ואם ידע מראש שיש מוהל צדיק יותר, בודאי אסור לחזור – פת״ש יא.
וראה שו״ת חת״ס יו״ד רמו ומהרש”ג א יוד מו ועוד בטעם ההיתר שה״ה כנשתנה השער – אף שלא היה שינוי במציאות.
ועפ״ז, מקום להחמיר למש״כ רמ״א חו״מ רד, יא ובסמ״ע יב. וראה שאילת שלום ב, ק. וראה שו״ת צ״צ חו״מ פא, ה. לקו״ש לב 156 הערה 21.
אבל ראה שו״ת עצי חיים הנ״ל ליישב באו״א. וכ״כ בתשו׳ בעל קרן לדוד שנדפס בסו״ס פדה״ב כהלכתו. וראה תשו׳ הטירת כסף והויען יוסף שם. זכרון יהודה ב, קלז. מנחת פתים יוד רסד. וראה ליקוטי הערות לשות חתס. מנח״י י, פז. אבן ישראל ז, לו. שו״ת שבה״ל ד, רו. וראה גם מנחת פתים שירי מנחה רד שהקשה על החת״ס. וראה הנסמן אצל אאמו״ר בשמ״ב ב״מ מט, א ד״ה כתב הרמ״א.
ובשו״ת אדמת קודש הנ״ל שבמל כבר ולא רק הבטיח אינו יכול לחזור גם בצדיק יותר. וצ״ע אם כוונתו לפרש כן גם בדעת הט״ז. וכן מוכרח בחת״ס הנ”ל.
מל את בני חברו ג’ פעמים, ובפעם השלישית נכשל:
הגרי”ש אלישיב זצ”ל, נשאל, בדבר מוהל שמל שלושה מבני חברו, ובמילה השלישית נכשל, וכשהתינוק היה בן שנה, היו צריכים למולו שנית על ידי מוהל מומחה. וכעת נולד בן רביעי, ונסתפק אבי הבן, האם המוהל איבד את חזקתו. והשיב, שאם אירע הדבר מחמת אונס וכדומה, לא איבד המוהל את חזקתו, [וכעין המבואר בשו”ע (או”ח סימן קנג סכ”ב) ‘אדם שהוא רגיל בשום מצוה, כגון גלילה, ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר, ואח”כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה, אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה ספוק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה, ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר, איבד זכותו, אבל אם כשנתנו לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן, ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה, חוזר למצותו’]. אבל אם היה זה מחמת פשיעתו, ודאי איבד את חזקתו ואין כל חיוב לתת לו למול פעם נוספת. [וביותר, לפי המבואר בבבא בתרא (כא ע”ב) ובב”מ (דף קט ע”א) מקרי ינוקא, שתלא, טבחא, ואומנא, וסופר מתא כולן כמותרין ועומדין נינהו, ופרש”י בב”מ: אומנא, מוהל תינוקות]. ובכל אופן שיש ספק בדבר, אין האב מחוייב לאפשר לו למול.
[7] ברית אבות (סי’ א אות כג). ויעוי”ש שכתב שנדון זה תלוי בפלוגתת הרדב”ז (ח”ד סי’ אלף פה) ומהר”י הלוי (שו”ת סי’ כא), הרדב”ז ס”ל דאין להעביר חזקה עבור ממון ומהר”י הלוי חולק. ע”ש. אמנם בשו”ת מהר”י הלוי שם מדובר באופן שכוונתו לתת את המעות לעניים, ואפשר שרק משום כך הקיל בדבר. וע”ע בשו”ת שאילת יעב”ץ (ח”ב סי’ סח) ובביאור הלכה (סי’ קנג סכ”ב).
[8] ים של שלמה (ב”ק פ”ח סי’ ס), והו”ד בהגהות רעק”א כאן. ע”ש.
[9] ס’ נחל הברית שם, והוכיח דבריו ממש”כ בכעין זה בס’ קצות החושן (סי’ רז סק”ט) ובמנחת פתים (חו”מ סי’ רד סי”א). אמנם יש לעיין בזה, שהרי בקצוה”ח ובמנחת פתים שם מדובר לענין סיכום דברים בקניני הממון, ומשום דאומדנא היא שכשם שרצונו לערוך עסק זה עמו כך הוא מתרצה לקיימה עם בניו (וכן מבואר בשיעורי הגר”ש רוזובסקי זצ”ל ב”ב פרק יש נוחלין אות נ, ועי’ מחנה אפרים הלכות צדקה סי’ ו), משא”כ לגבי מוהל שודאי רצונו במוהל מומחה וירא שמים, ומאן יימר שאף בניו נאמנים עליו בענין זה כמותו. (והביאור בזה י”ל, דבהבטחת ממון הרי אם כבר היה מקיים הבטחתו ונותן ממון זה, הרי שעתה שמת כבר היה ממון זה לבניו, וע”כ אומדנא הוא שרוצה ליתן הממון אף לבניו. אבל כאן, אם היה האב מל לא היה כלום לבניו, ולא נתכוון ליתן כלום לבניו). ועוד שהרי בט”ז (אבהע”ז סי’ קיד סק”ז) כתב שבאופן זה אין צריך ליתן ליורשים (ע”ש, ועי’ בב”ש שם סק”ט), והביאו במשפט שלום למהרש”ם (סי’ רט ס”ד), ודלא כהקצוה”ח. וכ”כ בשו”ת חתם סופר (חו”מ סי’ קמז) שאינו מחוייב ליתן ליורשים, ורק לענין צדקה סבר שנחלקו בכך הראשונים, משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וכבר זכה בזה העני, אבל בלא”ה לא. ומכל מקום, אם אבי הילד הוא זה שמת, אין היורשין צריכין לקיים הבטחת אביהם למוהל כמבואר בשו”ת חכם צבי (סי’ ע).
[10] כעין זה נשאל בשו”ת שבות יעקב (ח”ב סי’ פ), ויעוי”ש שהאריך לבאר בתשובתו דאף שיש מקום להתיר את התקיעת כף על פי דברי הט”ז (יו”ד סי’ רסד סק”ז) מ”מ יש להחמיר בכך בנדון דידן מכמה טעמים, עיי”ש. אולם בס’ זוכר הברית (סי’ ב אות לא) כתב בשם השער אפרים והלחם יהודה שצריך להתיר התקיעת כף כדי שלא לצער את אביו.
[11] רמ”א (שם).
וראה פרי יצחק א, מט שמפורש בשו״ת הרא״ש כלל קב שיכול לחזור מהבטחתו.
[12] ס’ כורת הברית (סי’ רסד אות ח), והביאו בס’ זוכר הברית (סי’ ב אות כט).
[14] ס’ ברית אבות (סי’ א אות יג) בשם מלחמות אריה (סי’ א ס”ק יג). ע”ש.
#981 (1)
