Talking to women and one’s wife
I can’t understand how it’s forbidden to have a shmooze with a lady every now and then. For example; a few weeks back, I had women at my Shabbos table – people I have never met before, and we were shmoozing for around two hours! Never had I imagined that this is forbidden! And even more so, if there is one person in the whole world that a man should be able to talk to whenever he wants for however long he wants, that one person should be his wife!
Please help me understand.
Thank you.
Talking to women
In general, it is forbidden to be lightheaded and talk excessive with women who are not in the immediate family. This refers to indulging excessively in pointless chatter, but not to plain small talk.
This is considered immodest and can lead to serious sin, or at least to improper thoughts which are harsher than sin, and also can cause people to suspect one of improper behavior.
Some poskim defend the common practice now since women are more common among men and this idle chatter with woman will likely not cause improper thoughts. Nonetheless, they suggest that a G-d fearing individual be careful about his position when he talks to them, i.e., he shouldn’t speak directly towards them rather turn his face away slightly. (דרך פיקודיך מצוה לה)
Talking to one’s wife
Regarding limiting talk to one’s wife, here are some explanations of this Mishna from the mefarshim:
- This is referring to a woman who is impure, and excessive talk can bring about sin.
- This is due to bittul Torah, it is a waste of time to spend extra time just chatting.
- This is referring to when one shares with his wife his arguments and disagreements, which leads to his wife joining and growing the fight.
It is worthwhile to mention that Pirkei Avos is milsa dchasidusa, words of Chassidus, and teach us how to serve Hashem in a way that is beyond the letter of the law.
ראה מאירי שם ע״ד החילוק בין שיחה לדבור. וכ״ה בכ״מ. ובשו״ת שלמת חיים תשד שאשה המדברת שיחה יתירה היינו דוקא כשמשתדלת תדיר לדבר ולא בהזדמנות.
באשתו אמרו – להעיר שבפי׳ שפ״א ליקוטים לשם מפרש דמיירי רק לענין שאר הרחקות ולא בריבוי שיחה דלא שבקת חיי לכל ברי׳.
לימוד זכות – בדרך פיקודיך מצוה לה, ח, וז״ל: לפי הדין כמעט הוא דבר שאי אפשר להיזהר כי צריך האדם לספור ולמנות התיבות שמוציא מפיו בעת דברו עם האשה שלא יוסיף תיבה אחת בשפת יתר וכו׳ וצריך לומר לפי”ז דבעת שהיה קרן ישראל על מכונו והיתה הפרנסה מצויה לא היו רואים שום אשה בחוץ כי לא היו עוסקים במשא ומתן, וא”כ כאשר הזדמן לאדם לראות איזה אשה היה חידוש ונפל ההרהור במחשבה ובלב, משא”כ עתה בכובד הגלות וקושי הפרנסה הנשים עוסקות במשא ומתן, אין כאן חידוש בראיית נשים כי הוא דבר המורגל ולא יתפעל האדם כ”כ בהרהור, א”כ הכי נמי בנידון דידן בענין מרבית השיחה י”ל שלא יתפעל האדם במרבית הדיבור לבא לידי הרהור מחמת ההרגל המצוי וכו׳ ואפשר בזמן שהיה הדיבור עם האשה בחזקת איסור ועלול להרהור עשו גדר לגדר לאסור גם באשתו, אבל כעת שאין מסוכן מחמת ההרגל אין כאן בית מיחוש.
והנה זה כתבתי ללמוד זכות על רוב העולם, ובפרט על בעלי תורה שראיתי כמה וכמה אינן נזהרין בזה וכמעט אי אפשר להיזהר בזמן הזה, אבל הירא את דבר ד’ יזהר עכ”פ בעת דיבורו להסתכל לצד אחר ושיראה כמדבר עם אחר ולא יעבור על דברי חכמים, וכן יש לדקדק מדבריהם שאמרו אל תרבה שיחה עם האשה ולא אמרו אל האשה, ואמרו עם יורה דוקא כאשר ידבר איש אל רעהו פנים בפנים וזה לקראת זה (כמ”ש בפסוק [תהלים קמח יב] בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים יהללו וכו’, שדקדקו המפרשים למה לא נאמר בחורים עם בתולות, ואמרו כי תיבת עם יורה חיבור זה לקראת זה ואין זה מדרך כבוד לומר כן בבחורים ובתולות), אבל כשמסתכל לצד אחר לית לן בה כי יש לו היכר במה שמשנה, וההיא תנא דשאל באיזה דרך ללוד היה באפשר במוכרח להסיב פניו אל האשה להראות שהוא שואל אותה הדרך הנכון ולולי זאת לא היתה יודעת את מי שואל על כן הוכיחתו מרביית השיחה אפילו על תיבה אחת, זה מה שנראה לי. וכ״ה במחה״ש אה״ע כא, ו.
מילתא דחסידותא – כבכל מסכת אבות. ויש שר״ל שהוא מדינא ולא נתקבלו דבריהם. ופוק חזי מאי עמא – כולל ת״ח ויר״א – דבר.
עוד כמה פרטים בדבר – ראה בארוכה גן נעול לוי יא. וש״נ.
ונסיים בסיפור חסידים מפי הרה”ח ר’ משה גולדשמידט, בנו של הרה”ח ר’ שלום דובער ומרת רבקה גולדשמידט, בעל ובעלת המעשה.
לפני חתונתו היה הרב גולדשמידט ב”יחידות”, ובין הברכות וההוראות שקיבל, אמר לו הרבי שישתדל ללמוד תורה יחד עם כלתו-אשתו אחרי החתונה. לא היו אז ספרים רבים עם נושאים קלים שקל ללמוד בהם יחדיו, והרבי הציע שהם ילמדו יחד את פרקי אבות. כאשר נכנס ל”יחידות” זמן מה לאחר החתונה, שאל אותו הרבי אם אכן למדו ביחד פרקי אבות, והוא השיב שהם אכן למדו זאת ביחד. שאל אותו הרבי איך פירש לה את המשנה “ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו”. אמר הרב גולדשמידט שהוא פירש לה שזה בא בהמשך לפסקה הקודמת במשנה זו, שם כתוב “ויהיו עניים בני ביתך”. שכן כאשר האשה תראה שבעלה מביא הביתה עניים, היא עלולה לבוא בטענות על כך. לכן ממשיכה המשנה ואומרת “ואל תרבה שיחה עם האשה”, אל תתווכח עמה. אלא שאז, המשיך ופירש ר’ שלום בער, היא עלולה ללכת ולספר לשכנותיה שבעלה מתנהג בהנהגה לא מיושבת שכזו, והשכנות עלולות לבוא אליו בטענות על כך. לכן ממשיכה המשנה “באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו”, שבוודאי אל לך להתווכח עם השכנות, עם אשת חברו.
הרבי חייך ושאל: נו, והיא קיבלה פירוש זה? הלה השיב בשלילה.
שאל הרבי: האם מיד אמרה שאינה מקבלת את הפירוש?
השיב הרב גולדשמיד: לא. היא אמרה זאת רק משך זמן לאחר מכן. ומעשה שהיה כך היה. יום אחד, כשחזר מעבודתו בברונזויל, מצא בבית זוג נעליים קרועות. לשאלתו, סיפרה לו אשתו שהיה כאן עני לבקש צדקה. היא נתנה לו דולר וראתה שנעליו קרועות. אמרה לו שישאיר את הנעליים כדי שבעלה ייתן אותם לסנדלר לתיקון, ובעוד כמה ימים יבוא לקחתם מתוקנות, ובינתיים שייקח מהבית נעליים של בעלה. ואכן, הוא מסר את הנעליים לתיקון וכשהיו מוכנות הביאם הביתה.
בשובו יום אחד הביתה ראה שהנעליים אינם, ואשתו רוצה לומר לו משהו וכאילו חוששת לומר. לשאלתו, סיפרה לו לבסוף שהעני בא לקחת את הנעליים, והיא נתנה לו עוד דולר ואמרה שיקנה ממתקים לילדיו. העני השיב שהוא זקוק לכסף לתת לילדיו לחם לאכול, ולא לממתקים. כששמעה כי כן, אמרה לו שישאיר אצלו גם את הנעליים שלקח קודם ונתנה לו עוד חמש דולר. זה הי’ אז סכום גדול, ובפרט שהפרוטה לא הייתה אז כל כך מצויה בכיסם, והיא קצת חששה מתגובת בעלה כשישמע שנתנה סכום כזה לצדקה. ואז אמרה לבעלה: הזוכר אתה מה שפירשת את דברי המשנה “ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו”?! שהדברים מוסבים על האשה שעלולה להתרעם על החסד שיעשה בעלה עם העניים – אני אינני מסכימה עם פירוש זה. אינני חושבת שהאשה תתרעם על החסדים שעושה בעלה. אינך צריך ללמד אותי מהו חסד, כי קיבלתי זאת בבית הורי. גדלתי בעיר בילגורייא, ובבית הורי היו תמיד אופים חלות לשבת. פעם אפו חלה גדולה, ופעם, כאשר לא הייתה אפשרות לחלה גדולה, אפו חלה קטנה – אבל תמיד נתנו חצי מהחלה לעניים. אז אל תאמר שהאשה אינה מקבלת את החסד שעושה בעלה. אולי להיפך.
הרבי חייך מאד ושאל: נו, אז היה לה פירוש אחר לדברי המשנה?
“כן”, ענה הרב גולדשמידט. ״היא אמרה שהפירוש הוא שאם יש לו פנאי, שלא יבזבז אותו בפטפוטים עם האשה, אלא ינצל אותו כראוי ללמוד תורה, לתפילה, ולמעשים טובים”…
#9148
