תקנה לרבים בעירוב תבשילין

שאלה:

נראה להציע תקנה לרבים עבור מי ששוכח להניח עירוב תבשילין, להפעיל מערכת טלפונית אוטומטית שתתקשר בערב יו”ט לבני העיר בשם הרבנים להזכירם להניח עירוב תבשילין, ולהציע שימנו את הרב לשליח עבורם באם ישכחו להניח בעצמם ע”י הקשה על מקש כלשהו, ואז העירוב מועיל להם בכל גווני אף אם ישכחו להניח.

[אמנם עירוב שמניח שליח מועיל רק אם המשלח נמצא בתוך התחום. ולכן צריך לתאם עם אחד הרבנים בכל עיר שמקבל עליו את השליחות של מי שהצטרף דרך מערכת זו, ויש לפרט בהודעת המערכת אלו ערים וישובים הצטרפו להסדר זה.]

מה דעתו על כך?

תשובה:

לא יועיל.

מקורות:

הנה, בעיקר הצעה זו האריך בגליון פניני הלכה במדבר תשפ״ו, ועיי״ש צדדי הספק והקיף הענין מכמה צדדים.

אבל עוד אחת אתנו, שבשו״ע אדה״ז תקכז, יד: שכל אדם חייב לערב בעצמו או יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו ששלוחו של אדם כמותו. ולפ״ז, מהני רק אם העירוב משלו. וראה להלן בנוגע למש״כ בתוך ביתו.

ודברי שוע״ר הועתקו גם במסגה״ש על קיצור שו״ע קב, ו, וכן בפי׳ ערוה״ש על קיצור שו״ע שם ו. ובמקרא קודש אוירבאך לב בלקוטי רימ״א כה.

ודוחק לומר בכוונת שוע״ר דלא בא אלא לומר שצריך שיזכה לו שיהא שלו. ובפרט שבקו״א שם ב נחית לשקו״ט בענין הברכה, מחמת שבעה״ב הפריש, ומשמע שעיקר הדין קאי באופן שהתבשיל מעיקרא של בעה״ב.

גם במט״א תרכה, לד כתב, שיבקש משכן קרוב לביהכ״נ שיקנה לו פת ותבשיל ויעשה [המבקש בעצמו – כן פשוט בכוונתו] ע״ת. ופירש בטעמו באלף למטה שם נו, שאין קפידא שיעשה הע״ת בביתו רק שיהיה הפת והתבשיל שלו.

ולפ״ז אפשר שגם בשו״ע אדה״ז בביתו לאו דוקא, ושיגרא דלישנא הוא. והכוונה שיערב עבור אנשי ביתו. וצ״ע.

כן להעיר מלשון הב״י ד״ה מצוה – שלכתחילה מודה רש״י שצריך כל אדם לערב בביתו ואם לא עירב מיקרי פושע. ובזה נראה פשוט שבתוך ביתו לאו דוקא. וע״ד הלשון בכ״מ שמכריזים מי שלא הניח ע״ת בתוך ביתו.

אמנם, במשנ״ב תקכז, כה סתם הדברים. ומשמעות דבריו דמהני גם אם אינו משלו. וכנראה מחמת שזוכה עבורו אח״כ. וראה גם חיי״א קב, ז. ויתירה מזו, בשעה״צ לו דמהני גם אם הגדול שבעיר אמר לו קודם שעשה ונתרצה. וכתב שפשוט הוא. והביא כן מנהר שלום ד וממשמעות שבה״ל רמו. וכן הובא בכה״ח כז.

וכתב במשנ״ב שם דהא דלא מהני בגדול המערב עבורו, אתא לאפוקי רק באופן שהגדול הכין מתבשילו ולא נמלך בו אלא הודיע לו אח״כ ביו״ט. ומשמע דהגריעותא הוא במה שלא ידע מראש.

וצ״ע טובא, לכל לראש מסברא, שבאופן שדרך גדול העיר לערב, ה״ז כאילו הודיעו. ומ״ט לא מהני בכגון דא בפושע. ואין לומר שיש דין שליחות ומינוי, שהרי גם בהודיע לו שיעשה עבורו ונתרצה מהני. ועכצ״ל דמהני מדין זכי׳׳, ומאי שנא כשלא הודיעו וידע שכך דרכו בסתמא.

גם מה שהביא משבה״ל, צ״ע שבשבה״ל קאי התם להסברא שלכתחילה מותר לסמוך על גדול העיר. וכדעת כמה ראשונים. אבל לדידן מנ״ל דמהני בכה״ג. וכן עולה מדברי שבה״ל גופא באופן השני שם, עיי״ש. ולפ״ז, אדרבה מוכח משבה״ל גופא דלא מהני בכה״ג. ואף גם זאת, שבשבה״ל סיים עלה שהטוב והישר שכאו״א יערב בעצמו. אלא שבזה י״ל משום מצוה בו.

ובראב״ן ביצה טז, ב, תכ, נזכר ג״כ דפשיטא דמהני מינוי שליחות. ולא הביא שהגדול מודיע להם. אלא שבדעת ראב״ן משמע שבכלל ס״ל שלכתחילה יכול לסמוך על גדול העיר אא״כ רגיל לערב לבדו.

ואולי יש להוכיח ד״ז ממש״כ באו״ז שמג, ח ופסקי ריקאנטי קמז, שע״ה כשכח דמי. וצ״ע, שאף שאינו יודע היאך לערב, הרי יש לו תקנה לבקש מאחר לערב עליו. ומינה, דלא מהני. אלא שגם לדעת אדה״ז תיקשי, שמ״מ יבקש שיערב משלו ובביתו. ובהכרח לומר בכוונתם, אף שדחוק קצת בלשונם, שע״ה שאינו יודע בכלל מדיני ע״ת, ונתברר לו ביו״ט, כשכח דמי.

ולכאורה תלוי בטעם שאין לסמוך בפושע על גדול העיר, שכמה אופנים ושיטות בדבר: מחמת שבשעת מעשה הי׳ חוץ לתחום כבבעל המאור. ולא קייל״ן הכי. וי״א מחמת שאין דעת החכמים על הפושע (כפירש״י ביצה טז, ב ד״ה לדידך. שו״ת הרשבא א, תרפג. הביאם בב״י תקכז ד״ה מצוה), ולפ״ז בנתכוון להדיא עבור הפושע מהני. (אבל י״מ בדעת רש״י כדעת הרא״ש דלקמן. וראה שבה״ל ואו״ז שם. יש״ש ביצה ב, ו. שעה״צ לז). וי״א הטעם מחמת שרגיל לערב בעצמו ואינו רוצה לסמוך על הגדול.

אבל בב״י מפרש בטור ורא״ש שגם אם נתכוון להדיא עבורם לא מהני, שלכתחילה מצוה שיערב בעצמו. וכן סתם בשולחנו תקכז, ז, שבכל אופן, מצוה שיערב בעצמו. וצ״ב הטעם.

ולכאורה הטעם הוא בכדי שיזכור שאסור לבשל מיו״ט לחול, וכמ״ש משנ״ב שם. ומכיון שהעיקר הזכירה, לא מהני רק בעושה בעצמו.

ועדיין צ״ב בגדר המצוה והתקנה, אם הוא שצריך לידע מזה, וגוף הידיעה מהני, או שתיקנו שהוא צריך למנות הגדול בעצמו כשליח, או שתיקנו לערב משלו.

ואפשר שלטעם שיזכור לברור מנה יפה לשבת לא מהני רק אם הוא משלו ממש. ואכן בערוה״ש תקכז, יז האריך בטעם דלא מהני גדול העיר, דנהי דלטעמא דכבוד יו״ט שלא יזלזלו בו מועיל גם ע״י אחר, אבל לטעם שיברור מנה יפה אין תועלת במה שסומך על אחרים. ובאמת, בפנ״י ביצה טז, ב, כתב אעיקרא דמילתא בהא דמהני גדול העיר בכלל, שהוא רק לדעת רב אשי. אבל אם נאמר דקייל״ן כתרוויהו לחומרא, צ״ל דהא דגם לרבא מהני בשכח, לפי שבכה״ג הקלו עליו מחמת שיש לו היכר עכ״פ ביו״ט גופא. וטעם הערוה״ש שאין תועלת שלא יכלה כל מנותיו, אהני לן רק לגבי פושע.

ולאידך, גם לרב אשי, בפושע לא מהני. ובהכרח שגם לדידי׳ אינו היכר מעליא אם לא עשה בעצמו. וצ״ע.

ואכתי צ״ע, שמ״מ בדיעבד קייל״ן שאפשר לסמוך להקל כרב אשי (ראה ט״ז תקכז, יג. אדה״ז תקכז, ב. וראה משנ״ב בשעה״צ סו), ומ״ט לא מהני בדיעבד בסמך על גדול העיר. ואולי י״ל גם לשיטת רב אשי, שכיון שיסוד ההיתר שהוא רק כגומר והולך מה שהתחיל לבשל בעיו״ט (פירש״י ד״ה כדי שיאמרו – ביצה טז, ב. אדה״ז תקכז, ב), ל״ש לומר כן כשהתבשיל הוא של אחרים, אף שזכה בו אח״כ. וסמך לסברא זו מדברי היש״ש ביצה ב, י בטעם שבאשה שאינה אוכלת מתבשילו ל״מ ע״ת של הבעל עבורה: דכל זמן שאינה אוכלת מתבשילו ל״ש לומר עלה שאינה אלא כגומר והולך שהרי אין לה עסק באותו תבשיל. (ולהעיר שנראה שאדה״ז נקט ביסוד הדברים באו״א שאין תלוי אלא בדין טפלות, שבאוכל מתבשיליו נעשה טפל. ואילו ליש״ש באוכל מתבשיליו נפטר מחמת שהע״ת הוא על התבשיל, יעו״ש. ואכ״מ). ועצ״ע.

אלא, שבאמת, בגוף הדברים אפ״ל שאף שיש לדון ע״פ טעמי התקנה, כל שתיקנו, לא פלוג ואמרו שכאו״א צריך לקיים התקנה, אא״כ בשכח. והוא משום זלזול בתקנתם. אבל במינה שליח להדיא לא הפקיע עצמו מהמצוה.

#51509