תקנה לרבים בעירוב תבשילין

שאלה:

נראה להציע תקנה לרבים עבור מי ששוכח להניח עירוב תבשילין, להפעיל מערכת טלפונית אוטומטית שתתקשר בערב יו”ט לבני העיר בשם הרבנים להזכירם להניח עירוב תבשילין, ולהציע שימנו את הרב לשליח עבורם באם ישכחו להניח בעצמם ע”י הקשה על מקש כלשהו, ואז העירוב מועיל להם בכל גווני אף אם ישכחו להניח.

[אמנם עירוב שמניח שליח מועיל רק אם המשלח נמצא בתוך התחום. ולכן צריך לתאם עם אחד הרבנים בכל עיר שמקבל עליו את השליחות של מי שהצטרף דרך מערכת זו, ויש לפרט בהודעת המערכת אלו ערים וישובים הצטרפו להסדר זה.]

מה דעתו על כך?

תשובה:

לא יועיל.

מקורות:

הנה, בעיקר הצעה זו האריך בגליון פניני הלכה במדבר תשפ״ו, ועיי״ש צדדי הספק והקיף הענין מכמה צדדים.

אבל עוד אחת אתנו, שבשו״ע אדה״ז תקכז, יד: שכל אדם חייב לערב בעצמו או יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו ששלוחו של אדם כמותו. ולפ״ז, מהני רק אם העירוב משלו. וראה להלן בנוגע למש״כ בתוך ביתו.

ודברי שוע״ר הועתקו גם במסגה״ש על קיצור שו״ע קב, ו, וכן בפי׳ ערוה״ש על קיצור שו״ע שם ו. ובמקרא קודש אוירבאך לב בלקוטי רימ״א כה.

והארכנו מזה בכינוס תורה לחגה״ש דהאי שתא – תשפ״ו – ב770. ולהלן עיקרי הדברים (וחלק מהדברים שיבצנו בלוח במקומו):

הנה, דוחק לומר בכוונת שוע״ר דלא בא אלא לומר שצריך שיזכה לו שיהא שלו, דמאי קמ״ל, שהרי גם בסומך על גדול העיר אינו מועיל רק כשיש לו ״חלק וזכות בעירוב זה, שאין מערבין לאדם אלא בשלו״, ולכן צריך גדול העיר לזכות להם את העירוב ״כלומר שהוא יהיה שלוחם וכאלו הן בעצמם הגביהו העירוב וקנו אותו בהגבהה, והרי יש להם חלק וזכות בו״ (לשון אדה״ז שם יז).

ובפרט שבקו״א שם ב נחית לשקו״ט בענין הברכה, מחמת שבעה״ב הפריש, ומשמע שעיקר הדין קאי באופן שהתבשיל מעיקרא של בעה״ב.

(ודוחק קצת לומר, שהזיכוי אינו זיכוי גמור, והרי אין בו שו״פ לכל בני העיר (וראה שטמ״ק ביצה טז, ב ד״ה דעת בשם שאלתות וריטב״א במה שאין כזית לכאו״א), וגם א״צ רשות מכל בני העיר לאכול התבשיל, רק שהקלו לצורך עירוב. וראה רשב״א ביצה עט, ב ד״ה הא דאמר ובהערת המהדיר שם. שם פ, א ד״ה שיתופי. העמק שאלה שאילתא קלב. שו״ת להורות נתן טו, כג. קובץ ישמח לב ז ע׳ רלט.

עוד אפ״ל דנפק״מ אם זכה בו ע״י גדול העיר שזיכה לו ע״י אחר, או שהוא בעצמו הגבי׳ וזכה בו. וראה חוט שני יו״ט ע׳ קנד ד״ה ולכן. ולכאורה סברא זו תלוי׳ ועומדת בטעם שאסור לסמוך על גדול העיר לכתחילה וכדלקמן. ויסוד להחילוק, שהרי בבן האוכל משל עצמו מפורש שכיון שיכול לזכות לעצמו אם לא הניח ע״ת, זוכה לאחרים (שו״ע אדה״ז תקכז, יח. משנ״ב לד. והוא ע״פ הרא״ש ביצה ב, ו. יש״ש שם י). ומשמע דלעצמו מהני. וצ״ל כיון שזיכה בו בעצמו. ואינו מוכרח, דהא לא נחית הכא לדון אם מהני לדינא, ואפשר דמיירי בשוכח ואונס. ומעיקרא ליתא לדיוק זה, והרי גם במה שזוכה לאחרים בהכרח לפרש, דמיירי באופן שמאיזה סיבה מותר להם לסמוך על כך. והה״נ במה שזוכה לעצמו. ואת״ל לחלק כנ״ל, נמצא שכשהאחר זוכה בו עבור בני העיר יצטרך להתנות שאינו זוכה לעצמו דאל״כ לא יוכל לערב בעצמו בברכה).

ואפשר שיש נפק״מ אם זכה בו לפני הברכה או אחר הברכה, שלכמה דעות הברכה קודמת. ובשו״ע אדה״ז יט, שאם ירצה לברך ולזכות אח״כ הרשות בידו.

גם במט״א תרכה, לד כתב, שיבקש משכן קרוב לביהכ״נ שיקנה לו פת ותבשיל ויעשה [המבקש בעצמו – כן פשוט בכוונתו] ע״ת. ופירש בטעמו באלף למטה שם נו, שאין קפידא שיעשה הע״ת בביתו רק שיהיה הפת והתבשיל שלו.

ולפ״ז אפשר שגם בשו״ע אדה״ז בביתו לאו דוקא, ושיגרא דלישנא הוא. והכוונה שיערב עבור אנשי ביתו. והוא כעין הלשון שם יד, שאע”פ שכל אדם חייב לערב בביתו, מכל מקום כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו. וצ״ע.

ובאמת, גם ברא״ש ביצה ב, ג נקט בלשון זה, שלכתחילה אין לו לאדם לסמוך על עירובו של גדול העיר אלא צריך כל אדם להניח בביתו עירוב. ולדברי המט״א עכצ״ל דלאו דוקא הוא.

כן להעיר מלשון הב״י ד״ה מצוה – שלכתחילה מודה רש״י שצריך כל אדם לערב בביתו ואם לא עירב מיקרי פושע. ובזה נראה יותר שבתוך ביתו לאו דוקא. וע״ד הלשון בכ״מ שמכריזים מי שלא הניח ע״ת בתוך ביתו. (וראה אצלנו 13082 בכעי״ז, ע״ד הוראה להרד״ב ע״ה יוניק, שצ״ל דבר שנתבשל בבית דוקא).

אמנם, בדברי אדה״ז קשה לומר דלאו דוקא הוא, שהרי שינה לגמרי מלשון הרא״ש, להניח עירוב בביתו, ‏והביא שיכול לצוות לאחרים, והדגיש שאחרים מערבים משלו, ותיסגי לי׳ בהכי, ומדוע הוסיף בה דברים, שיערבו (לא רק) משלו (אלא גם) בתוך ביתו. ואריכות הדברים מוכיחה שיש כאן הדגשה בשתים: א, שאין המדובר בזיכוי גרידא, אלא שהוא ממש משלו. ב. שצ״ל בביתו דוקא.

אמנם, כיון שהקדים אדה״ז תיבות בתוך ביתו למשלו, משמע שעיקר ההדגשה שצ״ל בתוך ביתו דוקא. ואיכא למימר, דאה״נ דלא שנא מהסומך על גדול העיר לגבי ד״ז שצ״ל משלו, ובזיכוי ה״ז שלו (וכלשון אדה״ז להלן יז), ודלא כנ״ל, וקמ״ל הכא, דמ״מ לא מהני כיון שאינו בתוך ביתו.

ויתכן, דלהטעם שיברור מנה יפה לשבת, כיון שהכוונה שיזכור מעיו״ט דוקא על צרכי השבת, וכמפורש בלשון אדה״ז תקכז, יב, וכ״מ בלשון פיר״ח ביצה טו, ב (וכמו שאינו מועיל במניח לפני עיו״ט מה״ט גופא, לפי שהזכרון צ״ל דוקא בעיו״ט, אף שישנה לזכירה זו גם אח״כ. וראה לקו״ש טז ע׳ 187), א״כ בהכרח שצריך לערב בביתו ששם נמצאו שאר מנותיו, ויברור מנה לשבת מעיו״ט. אמנם, בגמרא שם שבאמת לטעם זה מותר לערב אפי׳ ביו״ט, ויש כאן זכירת שבת לברור מנותיו, ורק מחשש שמא יפשע ולא יערב אסור. וי״ל דהא גופא התקנה שמחשש שמא יפשע, תיקנו שצריך לזכור מעיו״ט.

איברא שבכמה פוסקים דנו בנמצא בביהכ״נ ולא עירב, אם יכול לערב על תבשיל בביתו, אף שבודאי לא שייך בכגון דא שבביהכ״נ יברור מנה לשבת. ולכו״ע מהני במערב על תבשיל בביהכ״נ.

אבל בשו״ת חיים שאל עד, נד, שנהגו לערב לאלמנות בתבשיל שלהם בביתם. והב״ד בכה״ח תקכז, סט.

ואמנם, גם בנוגע לזה שצ״ל משלו דוקא, אם נפרש שבא לשלול זיכוי – הנה במשנ״ב תקכז, כה סתם הדברים. ומשמעות דבריו דמהני גם אם אינו משלו. וכנראה מחמת שזוכה עבורו אח״כ. וראה גם חיי״א קב, ז. ויתירה מזו, בשעה״צ לו דמהני גם אם הגדול שבעיר אמר לו קודם שעשה ונתרצה. וכתב שפשוט הוא. והביא כן מנהר שלום ד וממשמעות שבה״ל רמו. וכן הובא בכה״ח כז.

וכתב במשנ״ב שם דהא דלא מהני בגדול המערב עבורו, אתא לאפוקי רק באופן שהגדול הכין מתבשילו ולא נמלך בו אלא הודיע לו אח״כ ביו״ט. ומשמע דהגריעותא הוא במה שלא ידע מראש.

וצ״ע טובא, לכל לראש מסברא, שבאופן שדרך גדול העיר לערב, ה״ז כאילו הודיעו. ומ״ט לא מהני בכגון דא בפושע. ואין לומר שיש דין שליחות ומינוי, שהרי גם בהודיע לו שיעשה עבורו ונתרצה מהני. ועכצ״ל דמהני מדין זכי׳, ומאי שנא כשלא הודיעו וידע שכך דרכו בסתמא. ובסגנון אחר, את״ל דמהני כשחבירו הודיע לו, מדוע לא תיקנו בתור עצה טובה עכ״פ שגדול העיר יודיע לכל בני העיר. גם סתימת הפוסקים אינה כן.

ומה שהביא משבה״ל, צ״ע שבשבה״ל קאי התם להסברא שלכתחילה מותר לסמוך על גדול העיר. וכדעת כמה ראשונים. אבל לדידן מנ״ל דמהני בכה״ג. וכן עולה מדברי שבה״ל גופא באופן השני שם, עיי״ש. ולפ״ז, אדרבה מוכח משבה״ל גופא דלא מהני בכה״ג. ואף גם זאת, שבשבה״ל סיים עלה שהטוב והישר שכאו״א יערב בעצמו. אלא שבזה י״ל משום מצוה בו. וכ״מ בהמשך דבריו ויהי׳ זריז לקיומי מצוה בנפשו. וראה בכה״ח נז. (אלא שבאמת גם בעיקר הדין שאין לסמוך על גדול העיר אפ״ל שהוא מה״ט. וכ״כ בדברי ירמיהו יו״ט ו, ז. אבל בשו״ע אדה״ז מפורש שבממנה שליח ש״ד גם לכתחילה, כנ״ל. כמו״כ ממה שנהגו שהרבנים מערבים בבית האלמנות בתבשיל שלהן בתורת שליחות, כבשו״ת חיים שאל שם, ועדיף להו מעירוב ע״י גדול העיר, מוכח שאינו משום מצוה בו).

ובראב״ן ביצה טז, ב, תכ, נזכר ג״כ דפשיטא דמהני מינוי שליחות. ולא הביא שהגדול מודיע להם. אלא שבדעת ראב״ן משמע שבכלל ס״ל שלכתחילה יכול לסמוך על גדול העיר אא״כ רגיל לערב לבדו.

ואולי יש להוכיח ד״ז ממש״כ באו״ז שמג, ח ופסקי ריקאנטי קמז, שע״ה כשכח דמי. וצ״ע, שאף שאינו יודע היאך לערב, הרי יש לו תקנה לבקש מאחר לערב עליו. ומינה, דלא מהני. אלא שגם לדעת אדה״ז תיקשי, שמ״מ יבקש שיערב משלו ובביתו. ובהכרח לומר בכוונתם, אף שדחוק קצת בלשונם, שע״ה שאינו יודע בכלל מדיני ע״ת, ונתברר לו ביו״ט, כשכח דמי.

וי״ל, שכיון שמצוה שיערב בעצמו, הרי מה״ט גופא אי״ז זכות עבורו, וצ״ל ע״י שליחות דוקא.

ולכאורה תלוי בטעם שאין לסמוך בפושע על גדול העיר, שכמה אופנים ושיטות בדבר: מחמת שבשעת מעשה הי׳ חוץ לתחום כבבעל המאור. ולא קייל״ן הכי. וי״א מחמת שאין דעת החכמים על הפושע (כפירש״י ביצה טז, ב ד״ה לדידך. שו״ת הרשב״א א, תרפג. הביאם בב״י תקכז ד״ה מצוה), ולפ״ז בנתכוון להדיא עבור הפושע מהני. (אבל י״מ בדעת רש״י כדעת הרא״ש דלקמן. וראה שבה״ל ואו״ז שם. יש״ש ביצה ב, ו. שעה״צ לז). וי״א הטעם מחמת שרגיל לערב בעצמו ואינו רוצה לסמוך על הגדול.

אבל בב״י מפרש בטור ורא״ש שגם אם נתכוון להדיא עבורם לא מהני, שלכתחילה מצוה שיערב בעצמו. וכן סתם בשולחנו תקכז, ז, שבכל אופן, מצוה שיערב בעצמו. וצ״ב הטעם. וכמה אופנים בדבר: משום מצוה בו, כנ״ל. או״י יתירה מזו, שהוא בגדר ביטול מצוה – דברי ירמיהו שם. אלף למטה תרכה, נז. גם י״ל שאינו לכתחילה כיון שאינו יודע למי מזכה.

ועוד טעם בכדי שיזכור שאסור לבשל מיו״ט לחול, וכמ״ש במשנ״ב שם. וראה שעה״צ שם לה. ומכיון שהעיקר כאן – הזכירה, לא מהני רק בעושה בעצמו. וראה להלן טעמים נוספים.

ועדיין צ״ב בגדר המצוה והתקנה, אם הוא שצריך לידע מזה, וגוף הידיעה מהני, או שתיקנו שהוא צריך למנות הגדול בעצמו כשליח, או שתיקנו לערב משלו.

ואפשר שלטעם שיזכור לברור מנה יפה לשבת לא מהני רק אם הוא משלו ממש. ואכן בערוה״ש תקכז, יז האריך בטעם דלא מהני גדול העיר, דנהי דלטעמא דכבוד יו״ט שלא יזלזלו בו מועיל גם ע״י אחר, אבל לטעם שיברור מנה יפה אין תועלת במה שסומך על אחרים. ובאמת, בפנ״י ביצה טז, ב, כתב אעיקרא דמילתא בהא דמהני גדול העיר בכלל, שהוא רק לדעת רב אשי. ונשאר בצ״ע. וראה גם ישועו״י תקכז, ד.

אבל אם נאמר דקייל״ן כתרוויהו לחומרא, צ״ל דהא דגם לרבא מהני בשכח, לפי שבכה״ג הקלו עליו מחמת שיש לו היכר עכ״פ ביו״ט גופא. ובבית מאיר כתב שמ״מ עצם הענין שגדול העיר הודיע לו מזכירו. וראה גם בתבואות השדה דלקמן, דמ”מ יש לו הכירא שצריך עכ”פ לשום על לב מעיו”ט אם יש כאן גדול העיר ואם יניח עירוב. וראה באו״א בחי׳ חת״ס ביצה שם. וטעם הערוה״ש שאין תועלת שלא יכלה כל מנותיו, אהני לן רק לגבי פושע. ואכן כ״כ בשמחת יו״ט ביצה טז, ב שמה״ט לכתחילה אין לסמוך על גדול העיר, כיון שהטעם שיברור מנה יפה ל״ש כ״כ בגדול העיר.

ולאידך, גם לרב אשי, בפושע לא מהני. ובהכרח שגם לדידי׳ אינו היכר מעליא אם לא עשה בעצמו. (גם י״ל שכיון שבמציאות כמעט ואא״פ שיאכל ממנו בשבת חסר בעיקר הענין) וצ״ע.

ואכתי צ״ע, שמ״מ בדיעבד קייל״ן שאפשר לסמוך להקל כרב אשי (ראה ב״י תקכז. ט״ז שם יג. אדה״ז שם ב. וראה משנ״ב בשעה״צ סו. לקו״ש יז ע׳ 458 הע׳ 6), ומ״ט לא מהני בדיעבד בסמך על גדול העיר. ואולי י״ל גם לשיטת רב אשי, שכיון שיסוד ההיתר שהוא רק כגומר והולך מה שהתחיל לבשל בעיו״ט (פירש״י ד״ה כדי שיאמרו – ביצה טז, ב. אדה״ז תקכז, ב), ל״ש לומר כן כשהתבשיל הוא של אחרים, אף שזכה בו אח״כ. ושו״מ בתבואות השדה שער שמחת יו״ט שער ב, ד״ה אמר רבא (לח, ד), דאדרבא קשה טפי לטעמא דרב אשי דע”י העירוב הוי מה שמבשל לשבת רק כגומר מה שכבר התחיל מעיו”ט, דמה מהני עירוב של גדול העיר וכי איזה גומר שייך מה שמבשל בביתו על מה שהגדול התחיל כבר מעיו”ט. וסמך לסברא זו מדברי היש״ש ביצה ב, י בטעם שבאשה שאינה אוכלת מתבשילו ל״מ ע״ת של הבעל עבורה: דכל זמן שאינה אוכלת מתבשילו ל״ש לומר עלה שאינה אלא כגומר והולך שהרי אין לה עסק באותו תבשיל. (ולהעיר שנראה שאדה״ז נקט ביסוד הדברים באו״א שאין תלוי אלא בדין טפלות, שבאוכל מתבשיליו נעשה טפל. ואילו ליש״ש באוכל מתבשיליו נפטר מחמת שהע״ת הוא על התבשיל, יעו״ש. ואכ״מ).

ואפשר, שב׳ הפרטים דמשלו ובתוך ביתו מתאימים לב׳ הטעמים, שמה שצ״ל בתוך ביתו הוא בכדי שישאיר מנה לשבת, כנ״ל. ומה שצ״ל משלו הוא לאינך טעמא בכדי שיהא כגומר והולך. ואם נאמר שאין כאן פלוגתא, וב׳ הטעמים נכונים (ראה פנ״י וצל״ח ביצה שם. לקו״ש טז ע׳ 185 הערה 19. לקו״ש יז שם), איכא למימר דלכו״ע צ״ל לכתחילה משלו ובתוך ביתו. והא גופא טעם התקנה שבפשע לא מהני גם בדיעבד לסמוך על גדול העיר, דאלמוהו לתקנה זו גם בדיעבד בפושע. ודוחק. (וראה בתבואות השדה שם, שצ”ל לפ”ז דאפילו לטעמא דרב אשי סגי נמי בהיכרא בעלמא. אבל לטעמא דר”נ שהוא רק כגומר מה שכבר התחיל מעיו”ט קשה מאי מהני מה שגדול מערב. ועיי״ש, שלכתחילה בעינן שיעשה העירוב באופן שיהי’ נראה כגומר, ובדיעבד סגי נמי אם הי’ רק להכירא, ולכן בדיעבד יוכל לסמוך על גדול העיר).

אלא, שבאמת, בגוף הדברים אפ״ל שאף שיש לדון ע״פ טעמי התקנה, כל שתיקנו, לא פלוג ואמרו שכאו״א צריך לקיים התקנה, אא״כ בשכח. והוא משום זלזול בתקנתם. אבל במינה שליח להדיא לא הפקיע עצמו מהמצוה.

ולמעשה, נכון בכל ספק, כגון באורחים שאוכלים בכ״מ, שיבוא לבית שנמצא שם בערב יו״ט. ויזכה בכזית בפ״ע, שיהא שלו, קודם הברכה, שבכגון דא אין מקום לשום חשש כיון שבאמת הוא מדלו, והוא גם בתוך ביתו (ובאמת, בכל ספק – בלא״ה מותר לסמוך על גדול העיר שאינו פושע כיון שעושה כך מחמת ספק)

#51509