ספירת העומר באמצע שמונה עשרה

שאלה:

מעשה ביהודי שחלם באמצע שמו”ע, לפתע החזן התחיל לברך על ספירת העומר, ובירך אתו ביחד, ותפס את עצמו בסוף הברכה ונזכר שהוא באמצע שמונה עשרה. ושואל האם יספור שלא יהיה ברכה לבטלה.

תשובה:

לא.

מקורות:

ראה בארוכה אצלנו 31342. ונתבאר שם, שמה שהותר לומר למדני חוקיך לדעת מקצת הפוסקים, אינו מכריח לעניננו, דהתם ג״ז בכלל שבחו של מקום. ועוד שהוא לצורך התפלה. ועוד שאינו הפסק רק תיקון בתפלה. ולא מצינו להתיר בשאר ברכה לבטלה. וכש״כ להדעות שברכה לבטלה מד״ס.

וידוע שבכמה אחרונים תמהו בעיקר ההיתר לומר למדני חוקיך. והלא אסור ללמוד באמצע התפלה. וגם שיהא דינו כשח במזיד. ואף שיצא הדבר מפי הריטב״א, הבו דלא לוסיף עלה. ומזה שלמעשה אינו חוזר לראש, מוכח שאין דינו כהפסק, ולא שהתירו ההפסק בכדי להצילו מברכה לבטלה. והארכנו מזה בקיצור דיני שכחה וטעות שבלוח יומי בדין לומר למדני חוקיך בשכח ואמר מאורע שלא בזמנו, ובפרטיות כשהתפלל בשבת בנוסח של יו״ט.  ולתועלת הענין, מצורף בסו״ד כאן. ועכ״פ משמע בסברת ההיתר לפי שג״ז מענין התפלה, משא״כ בספה״ע ודבר אחר לגמרי.

כן הארכנו במק״א בהסברא שכיון שתפלתו מופסקת בלא״ה הותר לו להמשיך – ראה אצלנו 25461. וממוצא דבר אתה למד שאין להקיש משם לענין אחר.

ולהלן מה שכתבנו בלוח שם:

ואיסתפק לן מילתא, אם כבר אמר בא״י אם יאמר למדני חוקיך, שהרי נחית לחשש הפסק,  והרי כל החשש דמאורע שלא בזמנו ג״ז משום הפסק, ומאי אולמא דהאי הפסק מהאי הפסק. ואולי כיון שמעיקר הדין ההכרעה שאינו הפסק אין לו להוסיף עוד הפסק. או״י דלמדני חוקיך עדיף טפי, שאינו שקר לפני המקום כמאורע שלא בזמנו באופן שהוא שקר גמור.

ולמעשה. נראה שיאמר למדני חוקיך, הן מטעם הנ״ל, ועוד שי״א במאורע שלא בזמנו שיש בזה גם גדר שינוי מטבע (ראה חזו״א סי״ח סקי״ג בסו״ד). ועוד טעם, שבקשת רחמים עדיף משאר הפסק, שבכ״מ מצינו שאינו בגדר הפסק, ולמדני חוקיך הוא גם בקשה, ול״ד להזכרת המאורע שאינה בקשה. ואפילו במקום שההזכרה נאמרת כבקשה, אכתי חילוק בין דבר שאינו מענין מאורע של יום, ללמדני חוקיך שתמיד זמנו הוא. (וע״ד מש״כ הט״ז סי׳ קח סקי״ב לחלק בין הבדלה דשייכא כל השנה, משא״כ כשאומר בימות החול מה ששייך לפסח).

ועוד איכא בגווה, ובהקדם הטעם שבמקום חשש ברכה לבטלה מורינן לי׳ לומר למדני חוקיך. ובקצוה״ש סמ״ז בבדה״ש סק״ז דעדיף לן הפסק מברכה לבטלה. ועד״ז כתב בשו״ת פלא יועץ ס״ז. ואכתי צ״ב, מ״ט לא אמרינן שה״ז כשח במזיד וחוזר לראש התפלה. (ראה משה״ק בקצוה״ש סכ״א בבדה״ש סקי״ב. שו״ת אג״מ ח״ד סצ״ג. ועוד). ובקצוה״ש סמ״ז שם כתב שרק במדבר עם חבירו הו״ל הפסק אבל במדבר לפני הקב״ה אע״פ שאינו מענין התפלה אי״ב גדר הפסק, וה״ר מדין מאורע שלא בזמנו, יעו״ש. אמנם,  ד״ז לא יושיענו למ״ד שגם מאורע שלא בזמנו בגדר הפסק. ובפרט בנדו״ד, דקיימינן השתא שכבר הפסיק במאורע שלא בזמנו, אין טעם להורות לו מה״ט גופא לומר למדני חוקיך.

אמנם, מצינו ליישב ההיתר דאמירת למדני חוקיך מחמת שהוא צורך התפלה להצילו מברכה לבטלה. ואדרבה, האמירה דלמדני חוקיך באה לתקן תפלתו. (וע״ד שמותר לשאול הדין אצל חבירו – ראה חיי״א כלל כה ס״ט,  הב״ד במשנ״ב סי׳ קד סק״ב, אף שיש לחלק קצת, שאי״ז לצורך גוף התפלה כ״א למנוע ברכה לבטלה). ובהכי ארווחנא ליישב מש״כ הריטב״א תענית ג, א  שאין לומר  למדני חוקיך רק במקום שמחזירין אותו, ודלא כדעת הרב החסיד שהביא שם – דלכאו׳ ממנ״פ אם הוא בגדר הפסק אין לאומרו כלל. ואם אינו הפסק, מ״ט לא יאמרנו בכל גווני, לתקן הברכה שתהא כהוגן. ולהנ״ל א״ש (נוסף על ההסברה בלא״ה, שהתיקון דאמירת למדני חוקיך הוא רק בדלית ברירה, שמאחר שכבר הוציא ש״ש לשם ברכה, אינו הגון לתקן ברכתו ולשנות לאמירת פסוק. והארכנו בזה בבירור הלכה בענין שוכח על הנסים), דס״ל שבמקום שאין מחזירין אותו, ולא נתבטלה תפלתו מחמת העדר ההזכרה, אי״ז בגדר צורך תפלה.

ולפ״ז, מובן היטב החילוק בין מאורע שלא בזמנו שאין כאן תיקון התפלה, ולכמה דעות נתבטלה תפלתו מחמת ההפסק, וחוזר לראש, אבל אם יאמר למדני חוקיך הרי מטרתו בכדי לתקן התפלה. ולית לן בה.

(ואצרף כאן, בצירופא דרבנן, מה שכתבתי במק״א לח״א ושייך לעניננו: לכאו׳ תיקשי, מאי אולמא דהסברא דהוא לצורך התפלה שלא יצטרך לחזור לראש, מהסברא שהוא לינצל מברכה לבטלה. אבל אפשר להמתיק הסברא, שלמדני חוקיך הוא בגדר גביל לתורי שרק כשהוא לצורך הסעודה הותר. וכן בתפלה אם הוא לצורך תפלתו לתקן הברכה ולא בכדי שלא יוציא ש״ש לבטלה. (ובאמת, כ״מ בנשמ״א כה, א שזהו טעם ההיתר. אבל אינו מוכרח, דהתם קאי לענין לשאול דין. ואינו מוכרח שמפרש כך ביסוד ההיתר דאמירת למדני חוקיך. ומה שהביא דברי הריטב״א לענין אמירת למדני חוקיך – אינו מוכרח בחיי״א שפי׳ כך בריטב״א. אלא שהביא ראי׳ מריטב״א להתיר עבור ברכה לבטלה. וממילא הה״נ לשאול הדין שממילא ינצל מברכה לבטלה).

אמנם, בכ״מ מפורש להדיא כנ״ל שההיתר משום ברכה לבטלה.

ומריש הו״א שמוכרח הוא מצ״ע, דאל״כ מ״ט נפקותא בדבר אם הוא דבר שמחזירין אותו או לא, דסו״ס מתקן ברכתו, ועל כרחך שבל״ז הוא בחשש ברכה לבטלה. [הוספה לאחר זמן: אבל אפ״ל ולדחות כנ״ל]. וראה מנחת אהרן פארדו טז, עג. שו״ת פלא יועץ ב, ז. פקודת אלעזר קיב, א. וראה גם בשלמי חגיגה (הב״ד בשע״ת  סי’ תכ”ב סק”ד) בההיתר לומר למדני חוקיך, דעדיף לעשות הפסק זה מלהכנס לחשש ברכה לבטלה. ומשמע שאין הפי’ דלא חשיב הפסק אלא שמותר לעבור על איסור זה כדי להנצל מאיסור ברכה לבטלה שהוא איסור חמור יותר.

ולמעשה, הכריעו הפוסקים שגם במקום שהוא רק להצילו בברכה לבטלה ולא לצורך התפלה, מפסיק ואומר למדני חוקיך, כנ״ל.

ויש שהוסיפו לבאר שבכלל אינו בגדר הפסק בתפלה, שעדיין עומד לפני המלך ומדבר אל המלך, ושרק בדברים אחרים הוא הפסק.

ויל״ע במשנ״ב קפח, כב בשם החיי״א, בשכח מעין המאורע בברכהמ״ז, שאומר למדני חוקיך בכדי שלא יצטרך להוסיף ברכה. וטעמא בעי, מאי איכפת לן שיוסיף ברכה. ונראה מחמת דחמיר לי׳ אפי׳ ברכה שא״צ. ולאידך, בברכהמ״ז ליכא כ״כ דין הפסק. אבל בראשונים מצינו להדיא בכה״ג שגם באמר שם השם חותם הברכה כהוגן – ראה מכתם ורשב״ץ ברכות מט, ב. וראה ברכ״י קפח, ז ד״ה ולמאי. תהל״ד רצד, ח בסוף הסי׳ ד״ה ושם. קצוה״ש מז בבדה״ש ז בארוכה. והאריך מזה בשו״ת הרי יהודה ב, או״ח ג. והארכנו במק״א מזה בבירור הלכה בדין טעה ועל הנסים.

וראה מאמ״ר סו, ב במי שאמר ברכה שא״צ באמצע ברכות ק״ש להתיר להפסיק להצילו. וכבר מצינו כן בריטב״א יומא יט, ב, מרא דשמעתתא, להפסיק בלמדני חוקיך, שמותר להפסיק להפריש מאיסור בברכות ק״ש. ומשמע שזוהי גם הסברא בשמו״ע.

וממקום שבאת, שאסור להפסיק להציל אחרים מאיסור דרבנן, מוכח שלהציל מאיסור דאורייתא מותר. וגם אם ברכה לבטלה דרבנן, חמירא משאר איסורים.

ולאידך, לכמה דעות כשלא הזכיר מעין המאורע אינו ברכה לבטלה ממש. והדברים עתיקים.

ובכללות הענין, איכא מילתא דתמיהא שלא שמענו ולא ראינו מי שדן בזה בכל הדורות, אלא שאי״ז ראי׳ מוכרחת,  דמיירי בסתמא בנזכר באמצע הברכה, ולא נחתו לד״ז, ומ״מ עדיין יש כאן  קצת פליאה.

שוב כתבנו אליו: שבתי והתבוננתי, ואולי נכלל הוא כבר בדברים שנכתבו לעיל, שיש לחלק – כעין החילוק שנזכר אבל בשינוי קצת – בין אם בא לתקן ברכתו שבתפלה, דהו״ל כאילו לא סיים הברכה, או גם בכדי לתקנה שלא תהא לבטלה, או שהותר גם בכדי להציל מברכה לבטלה בכלל.

ונפק״מ פשוטה בשאילתא הדין, במי שטעה ואמר ברכה אחרת באמצע תפלת העמידה, אם יש מקום להתיר לו לומר בשכמל״ו, להדעות שהתיקון צ״ל מיד.

והעירני ח״א מהמובא במעשה איש ריש ח״ה בשם הגרח״ק שמסר בשם החזו״א  שאם הזכיר שם לבטלה בתפילת שמו”ע מותר לומר בשכמל”ו.

ועניתי לו: צע״ג לדינא. וקשה לסמוך על השמועות. ולא מפי סיפורים אנו חיים. וכל׳ החזו״א במק״א (או״ח סוסי׳ ט): ״חמורה היא ההלכה ולא ניתנה להיקבע ע״פ ספורים אלא העיקר העיון בגמ׳ ופוסקים ומס״נ להבין קשט אמרי אמת״. וגם סותר למש״כ הגרח״ק בשאלת רב ב, ח, בשכח המלך הקדוש ונזכר אחרי שאמר בא״י שבברכת רפואה, שיחזור לראש ולא יאמר למדני חוקיך אף שמציל עצמו מברכה לבטלה. אמנם, אפשר שסברת החזו״א מחמת שתפלתו מופסקת ועומדת כבר ע״י הברכה לבטלה. ודמיא ממש ליצאה רוח, שגם ברכה לבטלה הוא זלזול בכבוד שמים, ואדרבה כשעומד לפני המלך – מחוייב לתקן הזלזול מיד.  (ובמק״א  – לענין ברכה על אוכל  באמצע התפלה – הארכנו לחלק בין נדון דיצאה רוח לשאר הפסק. אבל נדו״ד דמיא לה טפי).

ובאמת, יש להסתפק גם באם אמר רק בא״י לחוד, כחלק מברכה אחרת – הנהנין או המצוות  – ואמר כך בין ברכה לברכה, אי יאות שיאמר למדני חוקיך. וליכא לאקשויי, מאי נפק״מ לן אם אמרו אדעתא דברכה אחרת או לא, שאם נאמר שהותר לו כשנאמר אדעתא דברכות העמידה, מדוע שני לן כשכוונתו לברכה אחרת, האם בדעתו תליא מילתא – דפשיטא דבהכי תליא, ובפרט שבין ברכה לברכה ליכא פתיחה בברוך).

והנה להסברא דשאני למדני חוקיך משאר הפסק מחמת שהוא שבחו של מקום, וגם הוא דרך בקשה, ודאי בכגון דא ש״ד. אבל אם נאמר שהותר לו רק בכדי להציל ברכתו שבתפלה, ה״ז תלוי בהנ״ל.  ונדו״ד גרע, שאי״ז בגדר ברכה לבטלה אלא רק ש״ש לבטלה (אלא שי״א איפכא. ואכ״מ).

ותלוי גם אם הותר לו להפסיק בכדי שלא לעבור על איסור, דלמ״ד שהותר לו אפילו בכדי לומר ברכה״נ, כגון שנצרך לשתות (או לאכול סוכרי׳ בהתקפת סוכרת), וסברי רבנן שמחמת איסור נגעו בה, משום דין מעילה וגזל וכו׳, והארכנו במק״א מזה, הה״נ – וכש״כ – להצילו מברכה לבטלה.

ואת״ל שבאמירת בא״י לחוד אי״ז ש״ש לבטלה כיון שהזכיר חצי פסוק, וסיבת התיקון רק בכדי שלא יהא נראה בהזכרה לבטלה – ודאי לית לן למישרי לי׳ בכה״ג. אבל פשטות כל הראשונים שהוא ממש לבטלה, וכנראה טעמם מחמת שאמרו אדעתא דברכה ולא אדעתא דקריאת פסוק. ומשמע שגוף החפצא דש״ש לבטלה תלוי בדעתו.

ואין להוכיח ממש״כ בחיי״א כד, ו, וכן בשאר אחרונים, שאם הזכיר מוריד הגשם בקיץ ונזכר לאחר שאמר בא”י יאמר למדני חוקיך, אף שבלא”ה הוא חוזר לראש הברכה כמ״ש  בנשמ״א שם ונמצא שאינו מרויח בזה את עצם הברכה ואין בזה כי אם תיקון לברכה לבטלה ( והעירני ח״א שבס׳ שיח מרדכי ז, ז שהאריך לדון אם מי שאמר בא”י ולא חתם דינו כסיים הברכה ובג’ ראשונות עליו לחזור לראש, או דינו כאמצע הברכה וא”צ לחזור אלא לתחילת הברכה, והביא ראיות לכאן ולכאן. ולצד הא’ נמצא ג”כ דאמירת למדני חוקיך היא רק כדי להצילו מברכה לבטלה באופן שבלא”ה צריך לחזור לראש הברכה) – דהתם, אף שעדיין חוזר לראש, עכ״פ מתקן החתימה שבברכה זו. ע״כ ממה שכתבנו.

וכתב אלינו ידידנו הגר״א זנגר שליט״א: הוי עובדא בר”ח בתפילת מוסף טעה אחד והתחיל ברכת אתה חונן ונזכר לאחר שאמר בא”י של חתימת הברכה, ונסתפק מה עליו לעשות, האם לעבור לאלתר לברכת ‘ראשי חדשים לעמך נתת’, או לסיים ‘חונן הדעת’ ואח”כ להתחיל ‘ראשי חדשים’, או לסיים למדני חוקיך.

והנה נחלקו הראשונים לגבי מוסף בשבת אם מי שהתחיל בברכה של חול עליו לגמור הברכה, ובפשוטו גם בר”ח הדין תלוי באותה פלוגתא. [בשו”ת חקרי לב או”ח סי’ נ”ד כתב שבר”ח כו”ע מודו דגומר הברכה, וכן הסתפק בא”א מבוטשאטש סי’ תכ”ג ס”ב, אבל בא”ר סי’ רס”ח סק”ג הביא מהכל בו דגם בר”ח אינו גומר כמו בשבת ויו”ט, וכן נראה מדברי הרא”ש שהביא הב”י סי’ רס”ח דמוסף של ר”ח שווה למוסף של שבת לענין זה ע”ש].

והנה בשו”ע סי’ רס”ח ס”ב הביא ב’ הדעות, וכתב המשנ”ב בשם הב”ח וא”ר דלדינא יש להפסיק באמצע הברכה משום ספק ברכה לבטלה, וביותר כתב הפמ”ג סי’ רע”א מ”ז סק”ד דאף דהעיקר לדינא דגומר מ”מ משום חומר איסור ברכה לבטלה מפסיק (ודימה זאת להא דחידש שם דאף כשיש רוב לברך אין לסמוך על הרוב משום חומר איסור ברכה לבטלה).

ומעתה בעובדא הנ”ל שאמר בא”י הלא אם יפסיק לאלתר הוי ודאי ברכה לבטלה. ואם יסיים ‘חונן הדעת’ לא הוי ברכה לבטלה להרבה שיטות (וזהו העיקר לדינא כמש”כ הפמ”ג), וא”כ לכאו’ י”ל דיסיים. אך שמא חשבינן ליה כנכנס לחשש ברכה לבטלה בקום ועשה ולכן אין לו לחתום, וצ”ע.

וקצת נראה כן מסתימת הפוסקים בסי’ רס”ח שלא כתבו דאם נזכר לאחר שאמר בא”י יסיים הברכה.

אך יש לדון אם יוכל לומר למדני חוקיך, וזה תלוי בנידון הנ”ל אם מותר לומר למדני חוקיך כדי להנצל מברכה לבטלה בברכה שאינה חלק מהשמו”ע. עכ״ל הכותב שליט״א.

ועניתי לו: בנדון הנ״ל הוא ש״ש לבטלה ולא ברכה לבטלה.

ולהעיר שבנדו״ד בברכת אתה חונן לכמה שיטות בלא״ה גומר, גם במוסף (וי״א אעיקרא דמילתא שמה שגומר בשאר תפלות הוא רק באתה חונן), דשאני להו אתה חונן משאר ברכות, שאם אין דעה אין תפלה – ראה רא״ה ברכות כא, א. מאירי שם. ריבב״ן שם. ועוד. וכ״כ בשלה״ג הובא במג״א רסח, ב. ויש שכ״כ למעשה בצירוף הדעות שגם במוסף גומר בכל הברכות – ראה בני ציון רסח, ג. אבל בפמ״ג בא״א שם דליכא למימר שיגמור משום ס״ס.

ותלוי אם ברכה לבטלה חמור יותר מהזכרה לבטלה. וראה שו״ת אג״מ או״ח ד סוסי׳ צג. ובד״כ נקטו הפוסקים שאין לו לגמור הברכה. אלא שע״ד הרגיל יכול לומר בשכמל״ו עכ״פ, וכ״ה סתימת הפוסקים לומר בשכמל״ו כשהתחיל הברכה ולא יאמרו שיסיים. אבל בנדו״ד אם נאמר שאין לומר בשכמל״ו באמצע התפלה – הדרינן לאסתפקתא הנ״ל. ומצינו שקו״ט עד״ז בבירך על המים באמצע הסעודה – ראה זהב שבא לסי׳ קעד ובהערת המגי׳.

והנה קשה להוכיח מסתימת הפוסקים בשאילתא דידן, שהרי לא דנו כמעט בכל עיקר ד״ז.

ומש״כ שבנדו״ז ה״ז להנצל מברכה לבטלה דאינה חלק משמו״ע – הנה, כאן הא גופא הספק אם הוא חלק משמו״ע. אלא שלכו״ע גם למ״ד גומר, הרי אינו מתקן ברכתו שהרי אח״כ יפסיק ולא יגמור.

ועיי״ש עוד אצלנו.

#51142