טעות בקריאת התורה בחוה”מ פסח: הראה קריאה לא נכונה ונזכר לאחר הברכה, קודם הקריאה

שאלה:

באחד מהימים של חוה”מ הבעל קורא קודם הראה לעולה (הכהן) את הקריאה הלא נכונה (ז”א – קריאה של א’ משאר הימים). ואח”כ, מיד אחר שבירך העולה אך קודם שהתחיל הקורא לקרות, תפס הבעל קורא טעותו.

מה באמת היו צריכים לעשות במקרה הזה? האם צריכים להורות לעולה לברך שוב ולקרות במקום הנכון (כמו שעושים בדרך כלל כאשר מראים לעולה קריאה לא נכונה)? או שמא עדיף שיקרא הבעל קורא עלי’ אחת מהקריאה הלא-נכונה, ואח”כ בעלי’ של לוי יקרא ב’ עליות של הקריאה הנכונה?

ראיתי מה שכתב בהלוח יומי כנראה על פי השערי אפרים. ושם מיירי במי שכבר התחיל הקריאה הלא-נכונה.

השאלה שלי היא במקרה שהבעל קורא בכלל לא התחיל לקרוא. האם גם אז מורים לבעל-קורא להתחיל את הקריאה הלא-נכונה?

תשובה:

יקרא לעלי׳ הראשונה במה שהראה. 

מקורות:

ד״ז דורש אריכות. ובהקדם שכמה דעות בעיקר הענין. וההכרעה אצלנו כדעת מט״י סוסי׳ תצ ד״ה נשאלתי, שע״א ח, יז, ועוד, שכיון שמעיקרא כך נהגו, אף שבדיעבד יצא גם בשינה הסדר, מ״מ בדאפשר עבדינן תקנתא שיקרא כתקנה, וכמ״ש שם במט״י, שגם בזה הוא כעין פרשיות שמע והי׳ אם שמוע (כמ״ש הפוסקים  – ראה פר״ח שם ה בשם מהריק״ש בערך לחם שם ה. והובא בשו״ע אדה״ז שם ט), שאף שיצא בשינה הסדר, לכתחילה יעשה כתקנה. וכדברי שע״א – כתב בלקוטי מהרי״ח סדר חוה״מ פסח משמו. וכן הביא בדע״ת תצ, ה. ועוד. גם בשלמי חגיגה דלקמן כותב בכמה אופנים לגלול הספר. (אלא שישית בחלקות למו, לחלק בין הקריאות, בדבר שלא עלה על דעת מהריק״ש בערך לחם, כאשר השיגו באות אמת, משפט קריאת חוה״מ, אות עט, הובא בכה״ח לא). ובכה״ח שם כח, הביא ב׳ הדעות. אלא שהוסיף לומר בדעת החולקים, שכ״ז בקהל קבוע, אבל  כשאינו קהל קבוע ומתחלפים כולם או מקצתם יש לגלול הס״ת (כדעת מט״י), הן מחמת שלא תועיל קריאת היום למחר, לפי שיחסרו פרשה אחת, ועוד דאיכא משום לא תתגודדו. (ועיקר סברות הנזכרות כתבם הרב בית דוד בשו״ת ס, בטעם הסברא שבכלל אין תשלומין, ושלמחר קורא בפרשה שצריכה לה ולא בפרשה שדילג. אלא שהעיד ע״ע שאי״ז מספיק). ועוד כתב כדרכו שאפשר שיש סוד בדבר לקרוא דבר יום ביומו. ואף שאין הכרח לחילוקים אלה בפוסקים, חזי לאצטרופי להכריע למעשה כמט״י.

אמנם, אכתי אין הכרח ליכנס לבית הספק בחשש ברכה לבטלה כשהראו לו במק״א. ועדיף לסמוך על הסוברים, ראה מח״ב שם ב, ועוד, שבבירך ברכה אחרונה והרגישו שטעו ימשיכו לקרוא עד גמירא, שאין הסדר מעכב. וכש״כ כשהרגישו בטעות מיד אחרי ברכה ראשונה, דאיכא משום ברכה לבטלה (אבל לאידך, התם גרע בצד אחר, מחמת שהקריאה מצורפת מב׳ פרשיות. ועוד, שי״ל כהדעות שכיון שהכל חובת היום אינו מברך שוב – ראה מבי״ט א, רכד. ולעניננו – שלמי חגיגה בדיני קריאות ימי הפסח, במהדו״ח ע׳ קנו, ושם ס״ע קע ואילך).

ועוד, שהוא רק ממנהגא. ולדינא אין חשש בשינוי הסדר. ולשון הרמב״ם תפלה יג, ט, וכבר נהגו העם, ול״כ בלשון ״מנהג פשוט״ כבשאר דברים (ראה מה שכתב לדייק בזה בשלמי חגיגה ע׳ קלב. שם ע׳ קצא וע׳ קצז. והאריך בשו״ת בית דוד שם שהוא מנהג בעלמא). ולהעיר, שבכ״מ מצינו בלשון נהגו (בלשון עבר) שמורה שאינו בהכרח עיקר לדינא.

וראי׳ מחנוכה ור״ח, בהראו לו של חנוכה, אף שבכלל מן הדין אין משגיחין בחנוכה, דאיכא מ״ד בגמרא שלכתחילה קורא תחילה של חנוכה – ראה מג״א קמ, ד. ט״ז תרפד, ד.

ואף למה שהראינו פנים כאן

בדין קריאת התורה לבן א”י הנמצא בחו”ל ביו”ט שני

שגם למ״ד שאין קבע לפרשיות יחזור ויברך בהראו לו פ׳ אחרת – אכתי יש לחלק בין הנושאים, דהכא עדיף, שהכל רק ממנהגא, ואילו סדר קרה״ת בשני וחמישי היא מנהג פשוט. ועד, שי״א שהיא מתקנת עזרא. ועיקר הענין לקרוא על הסדר – כתבו בכ״מ שהיא מימות מרע״ה. ועוד, דהתם כבר נקבע הסדר במשך השנה, ואם יקרא פ׳ אחרת מחליף הסדר שנקבע כבר.  ואילו כאן אין בלבול וחילוף, שהרי למחר ישלים מה שדילג. בשגם שכבר הכרענו שאחרי עלי׳ הראשונה, יש להשלים בקריאת היום, ואין כאן בית מיחוש (ואילו בקרה״ת ב׳ וה׳ – אף שיתכן גם שם להשלים אח״כ שאר העולים בפרשת השבוע –  הורגלו הציבור ורצונם דוקא לקרוא בפרשת השבוע, ראה שם אצלנו. ודוחק).

ולהעיר בעיקר הסדר הנהוג, משכנה״ג בהגה״ט ה, שיש שקוראים כל הבכור ביום שני של פסח. והובא בשו״ת בית דוד שם. כן להעיר, שהרבה פעמים סיבת הטעות מחמת שפסח חל בחמישי ואיכא שינוי הסדר. והרי בעיטור, הובא בכלבו בסדר קריה״ת במועדים (ע׳ תב), שבכגון דא משנים הסדר שלמחרת שבת קוראים במדבר סיני.

והנה בשע״א ח, ח כתב ביו״ט כשהראו לו בקריאת חוה״מ לחזור ולברך. ולא נתפרש להדיא שם יז, בחוה״מ גופא מה דינו כשהראו לו במק״א, רק בגוונא שהראו בפ׳ משכו וצריך לקרוא בהמשך בפ׳ קדש, עייש״ה. ולאידך, ממש״כ שם בטעמא דמילתא לפי שגם במקום שהראהו הוא מענין חובת הפסח, משמע שכ״ה גם בשאר טעות וחילוף כה״ג. ומקום לחלק בדעתו דשאני יו״ט מחוה״מ. (אלא שבדעת שע״א עצמו ק״ק לומר כן. וראה שם בפתחי שערים ח, ו לענין קריאת כל הבכור ביום א׳, ששינה ממטבע. וצ״ע). וראה בה״ל תצ ד״ה סימן, מה שהביא מהפמ״ג. ואכן, בכ״מ עמדו בל׳ מהריק״ש שם שהזכיר רק ימי חוה״מ. (ובלשון אדה״ז שם אין הכרע, שיתכן דקאי אמאי דסליק מינה, דוקא בחוה״מ). וכמה אופנים נאמרו בדבר: שהוא לאו דוקא, דל״ש לומר כן שביו״ט קרא שאר הקריאות דהא לית בהו חמשה עולים, שביו״ט לאו מילתא פסיקתא הוא לפי שביום שני ושביעי יש שינוי החוזר, או שבאמת ביו״ט מעכב, שהרי קריאת יו״ט מגינא דמתניתין, או שביו״ט למחר קורא קריאת היום ואינו משלים קריאת משכו למחר רק בחוה״מ – ראה בכ״ז שו״ת דבר משה או״ח יד. מחזיק ברכה תצ. ובארוכה –  בשלמי חגיגה שם עמ’ קסג. מקראי קודש גרודונסקי ב, כלל כב בשערי קדושה ג. וראה קובץ נחלתך גל כו ע׳ רטז ואילך.

ושו״מ באור פני יהושע בלקוטי תשובות  ט, ע׳ קמא ואילך, שנתקשה טובא בדעת שע״א. והעיר שסותר למש״כ בעצמו לענין חנוכה, שם ח, עג.

#50579