האם יש ״נוסח חב״ד״ בכתובה?

שאלה:

קיבלתי מכתב מאחד ואעתיק תוכן דבריו, שיש כמה מרבני אנ״ש שליט״א ששינו לאחרונה נוסח הכתובה, ושיש בנוסח המעודכן כמה טעויות דמוכח. ולדוגמא: כתובתא דא נדוניא דא ותוספתא דא. בשלשתם נכתב דא. דא = זאת. דין = זה. נדוניא (ולא נדוניתא) היינו לשון זכר, ואשר על כן נכתב מאז ומקדם נדוניא דן. ואילו היינו נוהגים כן מקדמת דנא – יש על מה לסמוך ואין לערער, אלא שכאן הדבר חמור שבאו ושינו ממנהג חב”ד במשך עשרות שנים, והשינוי הוא מלשון צחה ללשון קלוקלת. וכל המשנה ידו על התחתונה. ואף אם ניתן למצוא מקורות וכתובות שנכתבו שלא ע”פ כללי הדקדוק, לא צריך לקדש את השגיאה – שלא נהגנו בה מעולם.

תשובה:

איני יודע מי הכותב. אבל הייתי מצפה, לפני שמטיח האשמות “חמורות” – לדעתו ש”הדבר חמור” – על רבני אנ״ש שליט״א שמפיהם אנו חיים, שמסתמא חקר ובירר כפי הצורך, הן בדקדוק בכלל, והן בנוגע לנוסח הכתובה בפרט.

אלא שמתברר שכרגיל בכגון דא (או בכגון דין) סתם מקשן ע״ה, ובשני הפרטים האמורים. ולפי סגנון הכותב – שאיני יודע אם העתיק מר לגמרי ובדיוק דברי הכותב, או שהשמיט וגרע והוסיף כבתוך שלו – משער הנני שיש לו טרוניא מכבר על רבנים מסויימים שפסקי דינים שלהם אינו ערב לחיכו. וכאן מצא מקום לגבות חובו. ובכל אופן, גם אם ההשערה אינה נכונה, לא זו הדרך, שכל צורב העוסק בחוקי חורב יהין להביע עמדה על גדולים וטובים ממנו בדברים שכנראה בחוש אין לו ידיעה בהם. ורבינו לימד אותנו כמ״פ שעלינו לכוף כאגמון ראשנו לדברי רבני אנ״ש שליט״א. ואין להאריך בדברים פשוטים.

וכעת לגופו של ענין, הנה הכותב יצא מתוך הנחה שיש ״מנהג חב״ד במשך עשרות שנים״. והוא פשוט היפך המציאות. ולא רק באה״ק שרובא דרובא השתמשו מאז ומקדם בנוסח הרבנות הראשית (או נוסח דומה לזה), וממילא כתבו גם בנוסח ״נדוניא דא״. [ואם כבר יש מה לדון – הנה בחלק מכתובות הנ״ל שקו״ט בכ״מ אם הדבר כשר וראוי לדידן בני אשכנז, מחמת הוספת תיבות אנן סהדי, השמטת תיבת דאורייתא, ומצד שמוסיפים תוספת כתובה יותר על מאה זקוקים וכו׳ וכו׳. ודברים אלו חמורים יותר מדקדוקי עניות שהביא לנו הכותב]. אלא גם בשאר המקומות, לא הי׳ נוסח אחיד, וכל רב כתב כנוסח כתובה המזדמן לו. ובדרך כלל היו תח״י הרבנים עותקים של כתובות מודפסות, והשתמשו מהבא ליד, כידוע לכל מי שחקר קצת בנושא. ויש תח״י ריבוי צילומי כתובות שסידרו רבני אנ״ש מלפנים, ובקל אפשר להיווכח בכל הנ״ל. ומהם שבמשך השנים שינו טעמם, והתחילו להזמין עותק בנוסח ״משופר״ יותר. ויש ששינו דעתם בכמה פרטים כידוע לכל. וצחוק עשה לנו הכותב בכותבו ע״ד שינוי ממנהג חב״ד במשך עשרות שנים. וגם בקובצי ההערות במשך השנים שקו״ט בריבוי שינויים בין כתובה למשנהו אצל רבני אנ״ש ובהרבה דקדוקי דברים.

ואשאלה ממנו שאלת תם: מהו נוסח הכתובה שקורא לה מנהג חב״ד, האם בנוסח כ״ק הרלוי״צ נ״ע (שכתב על גבי נוסח מודפס ומילא את הרווחים), או של הרז״ש דווארקין, או הגרא״ח נאה, או הגרש״ז גרליק, או הגרי״ק מארלאו, או הגר״מ אשכנזי. ומהם גופא – לפי איזה שנה, שהלא כמה מהם כתבו בכמה נוסחאות במשך השנים. ומתוך רבני אה״ק, שמא רק בנוסח הרד״מ דרוקמן שליט״א, ובזה גופא – רק ממה שהתחיל לכתוב לפני כמה שנים, שכמדומה שמאז שהתחיל לפני כמה שנים לשנות מנוסח הרבנות, התחילו אחרים אחריו לעשות כן ג״כ. ואולי רק למי שכותב בנוסח הנמצא בגוף כתי״ק כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע – שאגב ידוע לי בבירור שכתב בנוסח נדוניא דא – שלפי הידוע הלא הוא כמוס עמהם חתום באוצרותם לע״ע, ורובא דרובא לא זכו לראותו.

ואגב, בנוגע להמכונה אצלו ״מנהג חב״ד״ בנוסח הכתובה: הנה בספר שמשתמשים בו בשנים האחרונות הרבה מרבני אנ״ש שיחיו, ובודאי השלוחים שיחיו משתמשים בו, והוא ספר ״סדר קידושין ונישואין״ להגר״מ פרקש שליט״א, מפורסם שנעשו בו שינויים בנוסח הכתובה ממהדורת תשס״ד למהדורת תש״ע בהסכמת חשובי רבני אנ״ש שליט״א. ועוד ידו נטוי׳ – בשינויים נוספים.

ות״ל שבימינו אכשור דרא, שביכולת הרב מסד״ק לתקתק במחשב בעצמו כל נוסח הכתובה, ואין צורך להזדקק לטופסים מודפסים כאשר הי׳ בעבר (שבכלל כמה מעלות טובות כשא״צ למלא התורף ברווחים שהשאיר המדפיס כידוע ליודעים), וממילא התחילו כמה רבנים לדייק יותר בנוסח הכתובה ולשנות במקום המתאים.

ואכן, בכדי לקבוע מנהג חב״ד, לכל לראש צריך לבדוק רק בכתובות שכתבו הרבנים בעצמם או שתקתקו בעצמם. וגם זה עדיין אינו בגדר ״מנהג חב״ד במשך עשרות שנים״, הן בגלל שבמשך ״עשרות שנים״ לא עשו ככה, לפי שכולם השתמשו עם מה שהגיע לידם, והן מטעם שבכדי לקבוע ״מנהג חב״ד״ צריך שיהיה הדבר מעוגן במקורות חבדיי״ם בתור מנהג.

ואם המדובר במנהג אשכנז בכלל, גם בזה רבו כמו רבו הנוסחאות, ככל הדברים והאמת הנ״ל. וא״צ להאריך.

ועל של עתה באתי, על גוף ״הדבר חמור״: מה שהחליט שנדוניא לשון זכר, אינו מוסכם כלל. ומה שהחליט שדין לשון זכר ודא לשון נקבה, אינו מוסכם כלל. ומה שהחליט שבהיות ודין לשון זכר ונדוניא לשון זכר צריך לכתוב נדוניא דין – ג״כ אינו מוסכם כלל. וגוף הנוסח ״נדוניא דא״ (או ודא נדוניא) – מצינו בדברי גדולי הראשונים וגם בנוסח הכתובה שלהם, כולל: רש״י, רשב״ם, רמב״ם, בעלי התוספות, רשב״א, ר״ן, רי״ו, מהר״ם מרוטנברג, ס׳ השטרות להר״י אלברצלוני הנשיא, מחז״ו, זכרון יהודה לבנו של הרא״ש, מרדכי, עיטור, טור, תשב״ץ, רשב״ש, ריב״ש, רד״ך. ועוד ועוד. ובשבה״ל סא: וכך אמרו רבותינו ז״ל כולם שיש לכתוב ודא נדוניא ולא ודין. וראה גם הנסמן בהערת המהדיר לפירוש הכתובה למהר״א ב״ר שבתי דיל ויקייו ממנטובא ע׳ לה. (אלא שאצל חלק קטן מאד מהנסמן לעיל מצינו שכתבו בב׳ האופנים. וגם בריבוי כתובות מצינו ב׳ הנוסחאות גם יחד, ודין (או ודן) נדוניא, ושוב נדוניא דא. ואכ״מ). וכן באחרונים – בבנימין זאב, ויש״ש, ולבוש, ושבו״י, והלק״ט ועוד ועוד. והרבה פוסקים גם כתבו שיש לכתוב בדוקא נדוניא דא. ובסגנון בעל מלאכת חרש, שהרבה לדקדק בנוסח הכתובה, שכתב לגבי נדו״ד ממש: ״תמה אני על פה קדוש [ובהיות והכותב ג״כ מבנ״י שליט״א יתכן שניתן לכוללו ג״כ בכלל דבריו] יאמר כן לחשוב את גדולי הראשונים לטועים ח״ו״, ״וחלילה לנו לחשוב כל הגדולים האלו [האחרונים הנ״ל ועוד] לטועים ח״ו״. ועיי״ש שהאריך להוכיח שבאמת נדוניא לשון נקיבה (אלא שלמעשה כתב לכתוב ודין נדוניא ולא ודא נדוניא, למרות שאינו מדוקדק ע״פ כללי הדקדוק לפי דעתו).

וגם בדורות האחרונים, נהגו כך בכ״מ, וגם אצל אשכנזים, בריבוי ארצות, וכן נמצא גם בכתובת הרה״צ הרי״מ מקאפישניץ, ועוד ועוד.

ולהעיר, שלאותם הנצמדים דוקא לנוסח נחלת שבעה, כמקובל אצל כמה (אף שיש שינויים בין גוף הנוסח בשטרות שם, לדבריו המפורשים בביאור הנוסח. ובקיצור נחלת שבעה – עוד שינויים. ואכ״מ) – הנה בנחלת שבעה יב, לט, כותב להדיא שנדוניא לשון נקבה. אלא שסובר שמה״ט צריך לכתוב נדוניא דין, דלדידי׳ דין הוא לשון נקבה. אמנם, בראבי״ה משפטי הכתובה תתקיט מפורש שנדוניא לשון זכר. אלא דס״ל כוותי׳ ולא מטעמי׳, ולהיפך ממש, שכיון שהוא לשון זכר צריך לכתוב דין שג״ז לשון זכר. והוא כסברת הכותב.

אבל מה נעשה שהכותב לא ראה דברי שאר הפוסקים. ואין אומרים למי שלא ראה את החודש שיבוא ויעיד.

וכל שאר הראשונים שנקטו בנוסח נדוניא דא, על כרחך דס״ל באחד מהאופנים דלקמן: או ששניהם לשון זכר, או ששניהם לשון נקבה (שלכל סברות אלו מצינו מקורות בפוסקים), או שאין חשש בעירוב הלשונות (ראה כנה״ג אה״ע סו בהגה״ט מז ואילך. יפ״ל שם יא. קהלת יעקב למהרי״י אלגאזי אות נון ערך נדוניא. ועוד), או שכללא כיילו לן גדולי הראשונים שבדבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו (ראה בפירוש הכתובה והנסמן בהערת המהדיר לשם), או שבדוקא לא רצו לכתוב לשון דין (ראה פחד יצחק ערך כתובה ונוסחה ד״ה ותו), או שלא יטעו שבא לומר לנו משפט הנדוניא (שפ״א טירני כז, א. ועיי״ש בהמשך, שראה כתובה אחת של צפת שהיו חתומים בה חמשה עמודי עולם, שהי׳ כתוב בה דא). ועוד טעמים כיו״ב.

אלא שאיני מכיר את הכותב ואת שיחו ושיגו. ואיני יודע אם כדאי להיכנס אתו למו״מ של הלכה. אלא שלפי סגנון הכתיבה, ומנסיוני בעבר בכיו״ב, יתכן מאד שאם יעביר תוכן המענה יהא זה בגדר אל תען וגו׳. וכפי שקרה בעבר בכיו״ב, יתכן שהכותב יתחיל לענות על כל פרט, וכמובן בדברים שאינם של טעם, ובפרט שהמדובר בכזה שנראה בחוש שלא טרח אפילו לבדוק המובא בפוסקים, ואין סוף לויכוחים, וכל המתאבק וכו׳.

#50345