‫נאבד הכתם

 

שאלה:

זוג הגר במקום נידח, נסעו לחתונה מעבר לים באמצע שבעה נקיים. תיכננו להביא כתם לרב במקום שהגיעו. ושכחו להביא. ולכן, אין להם הכתם כעת, ונמצא מעבר לים. ויגיעו לשם אחרי שבוע.

הבעל הסתכל על הכתם לפני הנסיעה. ונסתפק אם יש שיעור גריס במראה, יותר נכון: אם החלק שבצבע לא טהור בגודל כגריס.

האשה צריכה לטבול מחר בלילה.

אין כאן דין של נאבד הכתם כשמסופקים בו, שנטו הפוסקים להתיר, שהרי נמצא במזוודה במקומם מעבר לים.

וניתן לתאר מציאות – אחרת אבל דומה מאד מבחינה פרקטית – שמישהו היה בחופש במקום רחוק ועזב המקום והשאיר שם כתם.

אין שכנים ממש שיכנסו לבית לבדוק. יתכן על צד רחוק למצוא מישהו – מסתמא יהא לא שומר תומ״צ – וג״ז ע״י טירחא לא רגילה ובושה רצינית.

יצויין, שהמדובר בזוג שלא זכו עדיין לע״ע להרות פרי בטן, ולא הצליחו עדיין לקיים מצות פו״ר.

כמה מורים טענו שסתבר שאין חיוב לבזבז ממון רב שיסע בחזרה בטיסה יקרה, ולשלוח הכתם לרב. ועל פי זה טענו גם, שאין חיוב לטרוח מאד, אם יתאפשר בכלל, למצוא יהודי – לא שומר תומ״צ מסתמא – שייכנס לבית ויוציא את הבגד וישלח לרב, מחמת הטירחא, והבושה.

ולכן סברו שא״צ גם להמתין מלטבול עד שיחזרו אחרי שבוע וכו׳.

ומה גם שעל הרוב, ועל פי דברי הבעל, מסתבר שהכתם טהור.

ולכאורה מסתבר, שבחזירתם אין להם להסתכל בכתם.

יש שרצו לדמות למה שלפעמים – כשאינה יכולה ליטהר – התירו הגרש״ק בשו”ת שיירי טהרה סי’ קפ”ז סכ”ז לרחוץ ולבדוק תחילה ולהשליך העד ולא להסתכל בו ושוב לבדוק. וכ״כ שו״ת נפש חי׳ ועוד. וס״ל שבמצב מביך כזה, לא גרע מהשלכת העד, וכש״כ כאן שהמדובר בכתם. אמנם, התם עדיף שעדיין לא ראה את הבדיקה, אבל כאן כבר ראו את הכתם.

 

מענה:

הנה, בנאבד הכתם ממש התירו כמה פוסקים גם כשכבר ראו. ובחכמ״א קיג, כט התיר מחמת ספק דרבנן. ובשו״ת דברי מלכיאל ד, סז, הוסיף שיש לה חזקת טהרה. וראה גם שו״ת תשורת שי ב, קלח, והב״ד בדרכ״ת קצ, לז.

ויש שאסרו שרוב מראות טמאים – שו״מ ד, ג, עו. מי נדה קו״א קצה, מה לש״ך סא. ועדיין יש לחלק גם לדבריהם כשהספק בשיעור. ועוד, שמסתבר שאם רגילה במראות טהורות גם לדידהו תולים במצוי. וראה בדע״ת קצ, א ד״ה ועיין במ״נ שכ״כ כשהוא שלא בדעת וסתה. וכ״כ גם בכלל בבדה״ש שם ח. וכ״כ בנוגע לזמננו בלבושי עז שם יב בתמצית ח. וראה גם מה שהעיר בשו״ת שבה״ל ג, קיט, ט.

והנה בהגהות רעק״א קצ, כג הביא מתפל״מ שם מו, בספק מקדיר או מגליד, שכבר נאסרה כשראתה מחמת ספק חסרון ידיעה, ושוב לא הותרה. וכ״כ בפרי דעה שם בשפתי לוי סד. והרבה חלקו – ראה לבו״ש פתיחה לטרפות מח. לחו״ש קצ בלחם קסא וקסג. ערוה״ש שם קכ. שו״ת מראה יחזקאל נב. וראה שו״ת שבה״ל ה, קי, ה. בדה״ש קצ, תלב.

וכן בנאבד העד, ראה חוט שני בשעה״צ יט, שבאופן שהי׳ נוטה להיתר ורצה לברר ונאבד, שרי מחמת חזקת טהרה. וראה שו״ת מהרש״ם ג, ריד, שהיקל במסופקת אם הי׳ נוטה לאדום. והרבה חולקים.

ולעניננו, צד ההיתר הוא שבאופן שנאמר שלא נטריחם, מצד איזה סיבה, יהא דינו כאילו נאבד הכתם.

ומצינו שכמה פוסקי זמננו כתבו שבאם מצאו עד הבדיקה אחרי ששימשה, א״צ להסתכל, מצד דרכי׳ דרכי נועם – ראה מש״כ הגרחפ״ש נדפס בסו״ס אוצרות הטהרה ע׳ תתקכג. ושם הוא רק דעת נוטה ותלוי בפרטים. אבל כ״כ בשמו ובשם עוד רבנים בשו״ת ודרשת וחקרת ג יו״ד כב. שו״ת שאלת חכם דלקמן ענף ה. שו״ת שיבת ציון בוגנים א, סד. וראה גם שו״ת מרבה חיים נויפלד א, לט, שהאריך בכוחא דהתירא, דכל שטבלה הרי היא בחזקת טהרה ובאופן כזה יש להקל ולסמוך על חזקה זו בלי בירור יעו”ש. וז”ל שם: הדעת נותנת שאם היכא דאיכא רק טירחא ולהקיצה משינתה אין כאן הדין דכשאיכא לברורי מבררינן, ה”ה היכא דאיכא למיחש לצער ורגשת לב שיימצא איזה חשש ופקפוק על העד, ובפרט שיש לחשוש שלא יימצא על העד דם גמור ומוחלט אלא מקום להסתפק פן ואולי לא יהיה נקי לגמרי וראשם עליהם יהמה שמא בעל נדה והוליד וכו’ אחרי שמתחילה עשה כדת וכדין דלא מחייבינן ליה תו לעיוני. והוא כעין ההיתר לבדוק ולהשליך העד. אבל ראה תורת הטהרה עובד קצ בעיונים ב.

ולהעיר מהשקו״ט אם צריך להעיר אחרים שלא לחלל שבת בשביל פקו״נ. ובנדו״ד, האם צריך להטריח אחרים בטירחא לא רגילה, שהרבה הפסד בצדו, בכדי למצוא הכתם, אא״כ נאמר שמ״מ עליהם לדחות טבילתם, וההיתר שלא להטריחם אינו מועיל שיוכלו לשמש.

ומקום לומר, שכיון שעיקר הענין מצד כל היכא דאיכא לברורי, הנה כשאפשר לברר ע״י טירחא אינו בגדר אפשר לברר, ובאופן שאפשר לברר לאחר זמן, ותפסיד לילות טבילה, ליכא הסברא שתאכלנו בהיתר, ובהצטרף שהספק נוטה להיתר, מקום לומר שאינו ממש בכלל אפשר לברר.

והעיר הגר״א גלינסקי שליט״א, דנחתינן לשקו״ט אם כשאפשר לברר אינו כלל בגדר “ספק”, או שהוא רק מדין שאין סומכים על חזקה ועל רוב כשאפשר לברר, שהוא הלכה לכתחילה לא להסתמך על תליות כשאפשר לברר את הדברים לדיוקם. ומסתבר שאם אכן הוא רק מדין “אפשר לברר” של רוב וחזקה, כל שיש בזה טרחא גדולה או אי נעימות, בוודאי שאינו מחוייב בזה. והשאלה אם אכן זהו יסוד הדין או שחסר בעצם השם ספק. והדעת נוטה יותר שאין כאן חסרון בעצם השם ספק, וא”כ נכונים דברי המורים. עכ״ד.

ולחקירתו בגדר החומרא כשאפשר לברר, הנה, בפמ״ג או״ח ח בא״א יא כתב שביכול לברר הוא חומרא מדרבנן.

וגם בחסרון ידיעה, ראה פמ״ג בסוף הפתיחה להלכות פסח ב”הערה לפסק או”ה”: וער”מ ז”ל פ”א מהל’ ממרים ובלח”מ שם, ומשמע שם אף על פי שיש רב אחד גדול בדורו ויודע הדין על בוריו, ואירע ספק בדרבנן במקום אחר רחוק וצריכין לפסוק הדין מיד ואין שהות לשלוח להגדול ההוא, בדרבנן עושין מעשה לקולא.

והנה, בדין כל היכא דאפשר לברורי בדרבנן – בפת״ש כללי ס״ס לה, בשם שער המלך, שדעת כל הפוסקים שאפשר לסמוך על ס”ס, ועל ספק דרבנן, אף באפשר לברורי חוץ מן הרשב”א בחידושיו ואף הוא חזר בו עיי”ש. ובפמ”ג שם (במחודשים ו) שאפשר לסמוך על ספק דרבנן אף באפשר לברורי חוץ באם אפשר לבדוק בקל.

ובשו”ת טוב טעם ודעת קמא קסו: בסי’ ק”י. הנה בדין ספק דרבנן באיכא לברורי, עיין פמ”ג במחודשים אות ו. ועיין ראיה לזה בש”ס עירובין דף ס”ה ע”ב במ”ש אמר להו ר”ל נשכור וכשנבוא לרבותינו שבדרום נשאל, ופירש רש”י דספק דרבנן להקל, והרי אפשר לברורי כשישאלו לרבותינו, בע”כ כל דהשתא א”א לשאול נחשב ספק דרבנן. מיהו מזה אין ראיה גמורה, די”ל התם בשבת זה א”א לברורי אפילו ע”י טורח, והרי הם רוצים לטלטל גם בשבת זה, לכך הוי כליכא לברורי.

ונמצא, שלכמה דעות מעיקר הדין א״צ לברר בספק דרבנן, ראה שו״ת יבי״א ו יו״ד כח. והקלו לפעמים גם בספק מחסרון ידיעה, כשאינו בקל (וחקרוה אם דין אפשר לברר וחסרון ידיעה היינו הך. ואכ״מ). וראה ברא״ש ע״ז ב, לה בסתם כלים אב״י משום ס״ס, שא״צ שיטעמנו קפילא, שכיון שס״ס הוא לא הטריחו חכמים. (וראה שו״ת נוב״י יו״ד נז, שפי׳ גם ללא טירחא). והאריך בתורת הבירור שער ב, ח – ע׳ קפ ואילך. וראה שו״ת אחיעזר ג, נט, א ד״ה אולם ספק. ובכ״מ.

ומצינו שנתקשו בטעם הדעות שא״צ להחמיר להמתין לראות הדם עד שיתייבש. ובכתם כתב החוו״ד קפח, שלכו״ע א״צ להמתין. ומשמע טעמו שבדרבנן אין להחמיר להמתין. אבל בעצי לבונה פי׳ בדעתו שבכתם אזלינן בתר מעיקרא. אכל בפשטות, התם שאני שבכלל אינו רגיל שישתנה. וראה נתן פריו נדה קפח, א, ח ד״ה עוד כתב הב״ח. ולא הביא מכל הבא לקמן בהשקו״ט כשעתיד להתברר לאחר זמן.

ובכ״מ שבדבר שיתברר לאחר זמן אבל תפסיד הימים בינתיים, שאינו בגדר אפשר לברורי, ראה הגהות מעשה חושב לשעה״מ אישות ז, יב (וגם בשעה״מ עצמו כתב שלא העלה בבירור, וכתב שלא מצא גילוי לזה). ומיירי שם כבנדו״ד שתפסיד בעילות בימים שבינתיים. וכ״כ שו״ת עין יצחק אה״ע א, פב ד״ה אמנם לפי. וראה ערול״נ יבמות סט, א שאם יצטרך להמתין אינו בגדר אפשר לברר. וראה גם אמרי בינה טריפות ד״ה אולם, שלא מצינו שאין לסמוך על חזקה כשאפשר לברר לאחר זמן. (אבל הביא סברא שאם ע״י המתנה יתברר שעבר איסור, חייב להמתין. ומצינו סברא זו בכ״מ. וראה לבוש יו״ד קצ, לא. שעה״מ מקואות י, ו כלל ג. אבני צדק יו״ד נו. בית יצחק להגרי״א חבר שער הספיקות לו. שו״ת בית שלמה יו״ד ב, מג הנבמן בקובץ תפארת אברהם דלקמן). ומצאתי למי שהביא ראי׳ מתוס׳ חולין כו, א ד״ה בשהחמיץ וד״ה דלמא, שגם בספק בעומד להתברר סמכינן דסד״ר לקולא. (וראה שולחנו של אברהם קי, ה ד״ה ובספק דרבנן, להוכיח משם להקל גם בסד״ר דאיתחזק איסורא. והאריך במגיד תשובה סעדון ב, ד, ה ואילך. והאריך במים חיים חיון מקואות ב, א – ע׳ ל ואילך). וראה גם שו״ת ברית אברהם יו״ד נז, יא ואילך, שכשצריך להמתין לרופאים ובקיאים אינו בגדר אפשר לברר, רק באפשר לברורי מיד. וראה שו״ת יבי״א ח יו״ד לח, ד. והרבה חולקים. והאריך ביתד המאיר גל׳ קצה ע׳ 209 ואילך. תורת הבירור ד, יז – ע׳ תכב.

[אבל ספק צבע אינו בכלל ספק לענין זה – ראה בארוכה בשו״ת וחידושי רבינו יוסף נחמי׳ יו״ד סה].

ובנדו״ד גם צריך להוציא הוצאות לברר. וגם בספק בחסרון ידיעה אפשר להקל בכגון דא. וראה קובץ אור ישראל נא ע׳ פח בשם הגר״ע אויערבאך.

וראה בארוכה בשו״ת בגדי שש א, סח שא״צ לקרוע בגד בכדי לברר הכתם. ועיי״ש, שהסכימו עמו ריבוי רבנים. והציב ציון לשו״ת עטרת משה יו״ד א, קלב שהאריך גם בדין היכא דאפשר לברורי.

והנה מצינו בדין תלי׳ במכה שא״צ להקיף הכתם – שו״ע יו״ד קצ, ל. ונתקשו דהא אפשר לברורי בקל. ובתורת השלמים שם כט, שעדיף משאר ספיקא כיון דיש מה לתלות. וראה אדה״ז שם נז. לבנון נטע כב. שיעורי שבה״ל שם. והאריך בס׳ בשבילי הלכה נדה ב, קצ שביל יד, ג.

ושקו״ט להדעות בשכחה זמן וסתה, ולהדעות שמותרת בכל הימים מחמת סד״ר, אם כ״ה גם בשכחה הלוח בביתה במקום רחוק, דאפשר לברורי, ויתברר לאחר זמן, והו״ל חסרון ידיעה וכו׳. ובקובץ תפארת אברהם נדה ע׳ רמג ואילך האריך בכ״ז, ודעתו נוטה להחמיר בעיקר הענין מחמת ספק העומד להתברר, רק שהיקל שאפשר לסמוך על רוב ימים. ונמסר לי בשם הגרמ”ש קליין שליט”א שפסק לאחרונה שמותרים רק בימים שקרוב לוודאי אצלם שאינם ווסת, אבל בימים מסופקים אסור משום ספק דרבנן בדבר שעתיד להתברר.

וכמדומה שסוגיין דעלמא שהמתירים ס״ל כן גם בנאבד ונמצא במקום רחוק. וכ״כ בשו״ת ישיב יצחק כח יו״ד יט ואילך. וראה באוצר הלכות פרידמן קפד, יא בהערה מ. ונידונו דומה לנדו״ד, שמתביישת לדאוג אצל שכנים. וכאן קשה יותר. ואכ״מ.

והעירני הרה״ג בעל בירורי סוגיות שליט״א, שיש כאן צד גדול להקל ע”פ מש”כ בפת״ש יו”ד סי’ ק”י ס”ק ל”ה שאם יש לנו ס”ס באופן שגם לאחר שנברר ספק אחד ישאר לנו עדיין ספק השני, אין חיוב לברר הספק הראשון, ומותר גם להעלים עין ממנו, וע”פ סברא זו ביאר הנוב”י המבואר בדברי הראשונים דאשה שרמ”ת תחת בעלה הראשון מותר לה להתחתן עם שני בלי בדיקת שפופרת, משום דגם לאחר שתיבדק בשפופרת ותמצא דם על ראש המכחול עדיין לא יתברר הספק השני האם אין כל האצבעות שוות לכן אין חיוב לברר הספק הראשון. הרי מבואר מדברי אחרונים אלו דמותר להעלים עין אם לא יתבררו ב’ הספיקות עד תומם.

וא”כ ה”נ לכאורה בכתמים הואיל וכתב הרמב”ם (פ”ט ה”ב מה’ איסורי ביאה) דכל כתם הוא רק טומאת ספק, הרי יש לומר שאין כלל חיוב לברר האם יש כתם המטמא, שהרי גם לאחר שנטמא אותה ישאר ספק, ודו”ק. (ויש לצרף עוד ספיקות שכתבו כמה אחרונים שמה שאנו מטמאים כל המראות אין זה דין ודאי אלא ספק, וכמו”כ בנידון זה מסתבר שלא יהיה שייך להכריע שיש בכתם ודאי שיעור גריס, שהרי נחלקו הפוסקים בשיעורו, ומסתמא לחלק מהפוסקים ודאי לא יהיה בו שיעור גריס).

ומהאי טעמא התיר האבני-נזר יו”ד סי’ א’ באופן שאירע ספק פגימה בסכין לאחר שחיטה לשבור בו עצם כדי ששוב לא יהיה שייך לבדוק הסכין, עיי”ש באריכות גדולה, וה”נ בנידון דידן. עכ״ד.

ולא נצרכה אלא להדגשה הפשוט ומובן בלא״ה, שסברא זו רק בגדר חזי לאצטרופי, שהרי בכלל מחוייב לברר בכתם שמוצא – בדרך כלל – אם טהור או טמא. וזה ברור, שאם הכתם לפנינו צריך לברר. והחילוק ברור שאם הכתם לפנינו וכבר ראתה אותו אלא שהיא אינה יודעת האם הכתם טמא הרי זה חסרון ידיעה ואין זה ספק כלל, אבל באופן שהיא חוששת אולי יש בבגד הזה כתם ועדיין לא ראתה אותו, לכאורה יש לצדד שאינה חייבת להסתכל ויכולה לזרוק הבגד לכביסה לכתחילה שהרי גם אם תראה שם כתם לא יתברר הספק עד תומה.

ונדו״ד, גרע מכתם שלא ראתה, אבל עדיף מכתם לפנינו, כיון שנמצא בריחוק מקום.

והעירוני שדן ע״ד נדו״ד ממש, באבני שהם פנירי במילואים קצו, ד, במי שהניחה עד הבדיקה בתיבת המו״צ, והמו״צ נסע מחוץ לעיר, וכתב שם להפך בזכות המורה שהתיר, שאם ימתינו לרב עד שישוב או יפרצו התיבה איכא הפסד, והו״ל ספק בדרבנן, שבנוטה לאדום הוא דרבנן (לשו״ת מהרש״ם ג, ריד. והאריכו בדיוק ל׳ אדה״ז רפח, ב. ובדעת הצ״צ בשו״ת יו״ד קכד, ואכ״מ. ובעד בדיקה יותר מחודש להקל, ותלוי גם מה היה השאלה. ודברי המהרש”ם בפשטות הוא רק במראה חלש מאוד שהוא בגדר דיהה מן הדיהה, אבל במראה חזק והספק על הגוון בפשטות נידון כספק דאורייתא, והאריך בזה בקנה בושם א, ע), שאא״פ לברר בקל. והב״ד בשו״ת שאלת חכם ב, עב, ענף ג. והיינו אפילו בבדיקה, וכש״כ בכתם. (אבל מש״כ שם ע׳ ר, בבדיקת עד בז’ נקיים שנאבדה ונמצאה למחרת יום הטבילה דלדעת החכ”צ אפילו אם ימצא העד ויתברר שהוא טמא, האשה טהורה כיון שדרכיה דרכי נועם, וכמש”כ החכ”צ לגבי עד לח שבא לפני החכם שא״צ להמתין לראות עד שתתייבש דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואם כעת הוא טהור טהורה אפי’ אם לאחר שנתיבש נוטה לאדום דאין זה דרכי נועם שתלך האשה ותשמש ולאחר זמן כשיתאדם נמצא בועל נדה – צע״ג, דהתם מחמת סברא דדרכיה דרכי נועם אמרינן דכל שלא היה מראה דם בשעת יציאה מן הגוף אינו בכלל דם שאסרה תורה, אבל בנדו״ד הרי נתברר במציאות שהיתה טמאה).

שוב דיברתי היום עם הרה״ג הרי״י אייזענבערגער שליט״א מגדולי המורים בארה״ב, והסכימה דעתו שיש מקום להתיר בנדו״ד. ועל שאלתי האם יורה שלאשה שיש לה שאלה על כתם ואין רב במקום ועולה תקלין טבין כמו שלשים וארבעים דולר לשלוח בדואר – ענה שארבעים דולר אינו הרבה כסף. ואילו לשלם על טיסה – אינו מחוייב. ואם לדברי השואל טירחא גדולה – וכמעט ואא״פ – למצוא אחר שייכנס לביתם, פטור מלטרוח בזה. וממילא גם א״צ להמתין עד שיחזור.

וכשסיפרתי לו שלמעשה כבר לנתה והאם יש מקום להסתכל על הכתם כשיחזרו לביתם – ענה בתקיפות: חס ושלום. וסיפר לי על עובדא כגון דא שבעל שבה״ל הורה לא להסתכל על עד הבדיקה כשנמצא אחרי הטבילה.

וכן כתב אלי הגר״א רבינוביץ שליט״א: שמעתי מידידי הגאון רבי הילל אוסטרליץ שליט”א שלפני רבות בשנים בא שאלה כזאת לפניו, וכמה רבנים הורו שחייבת לראות הבדיקה [והזוג הנ”ל אמרו שא”כ הם מעדיפים לפרוש עד ראייה הבאה, ובאופן כזה אין טעם לחייבם לבדוק כיון שאין נוגע להבא], ושוב הציג שאלה זו לפני בעל שבט הלוי זצ”ל, והורה לו כי א”צ לבדוק, ועל זה נאמר דרכיה דרכי נועם שלאחר שהותרה אשה אין לנו לאוסרה שוב למפרע. ובעל השבט הלוי טען שאין זה דומה כלפי ריאה שנאבדה ונמצאה, דהתם הוי חיוב גמור לבדוק הריאה משום מיעוט המצוי משא”כ הכא שמקילים הרבה פעמים בבדיקות האמצעיות. עכ״ד.

ולכאורה הוא חידוש גדול לומר שאינה חייבת להסתכל על הכתם אחרי שתחזור לביתה, שהלא כעת יכולה לברר את הספק ויש צד שהטבילה לא היתה טובה כי הי׳ כתם.

ונראה, דלא גרע משאר ההיתרים בלנתה עם בעלה, כבנטילת צפרניים, ובדיקה ביום השביעי ביה״ש וכו׳. אלא שהיתר דלנתה עם בעלה בדרך כלל היינו לסמוך על שיטה בהלכה. אבל כאן יש ספק לפנינו שראתה כתם, אף שדרכי׳ דרכי נועם אמרה תורה, ויש חשש לעז וכו׳.

וגם אם התירו אותה לטבול מחמת שאין כל הבדיקות מעכבות – היינו כשלא היה ידוע ריעותא בבדיקה. אבל כאן ראו את הכתם והסתפקו עליו.

וכנראה, שכל היכא דאפשר לברורי מבררינן היינו כשאפשר בקל, משא״כ במקום גנאי במקום כזה. ומצאתי און לי בדברי הפמ״ג בפתיחה כוללת ב, יז, בהא דסמכינן אחזקה דרבא, ול״א דכל היכא דאפשר לברורי מבררינן, שאי״ז בקל לבדוק ולבייש. ושם הוא בסתירת הסברא שלא לסמוך אחזקה דרבא בדאורייתא מטעם אפשר לברורי. ועוד שם נה בא״א ז, בטעם דסמכינן אחזקה בדרבנן, שאינו בקל לבדוק.

וראה זה חדש, בטהרת ישראל קצו, מג, שבלא בדקה בחו״ס אם כבר טבלה אין מחזירין אותה. והמיקל אף שלא טבלה עדיין אין לגעור בו.

ולכאורה אכתי קשיא, בסברת דרכיה דרכי נעם שאין לאסור אשה לאחר שהותרה, ושלכן א”צ לבדוק הכתם לאחר שהותרה ואין הדין דכל דאיכא לברורי מבררינן – שהרי הטעם להמנע מבדיקת הכתם הם מחמת שיהא לעז וצער וגנאי וכו’, והרי אם הכתם טהור אין שום לעז וצער וגנאי, ואם הכתם טמא הרי אין מקום לכל הסברות הנ”ל, דמה שייך להתיר נדה לבעלה מחמת לעז וצער וכו’, ואי”ז אלא העלמת עין מן האיסור במקום שאפשר לברורי בקל.

ומ״מ באופן שיש לחוש שאם נבדוק את הכתם נאסור אותה מספק, יש מקום להקל, כי יתכן שהכתם טהור ואעפ”כ יהא לעז וצער וכו’, ובכה”ג יש מקום לומר דנחשב א”א לברורי בקל, אבל באופן שהחשש הוא רק שתימצא טמאה אין סברא להתיר להמנע מלבדוק ולהעלים עין מן האיסור.

ובאמת שאלה זו היא שאלה כללית בדין אפשר לברורי בקל, איך הדין אם כעת הותר מחמת שא”א לברר ואח”כ אפשר לברר, כגון נאבד הסכין לאחר שחיטה ואח”כ נמצא הסכין האם צריך לבודקו וכיו”ב, וכמדומה משמעות הפוסקים ביו”ד סי’ יח סי”ג דיש חיוב בדיקה.

ואדרבא לפי האמור שחייבים לבדוק הכתם אח”כ, יש לדון שאין להתירה מקודם לטבול, דאין להתיר באופן שאח”כ תימצא אסורה למפרע.

אלא שלמעשה, אא״פ לידע מראש אם יימצא טהור, טמא או ספק.

 

 

#49193