גדר לנתה עם בעלה

 

שאלה מאחד מחשובי הרבנים שליט״א:

בבדקה רק הפסק טהרה וראשון, שמקילים בלנתה עם בעלה – הנני לשתף בחידוש, שהוא פשוט, הוא נראה מופרך, אבל באמת הוא מוכרח, שהיום לא שייך ההיתר של לנתה עם בעלה, כי בזמנם היו כמה משפחות דרות בבית אחד, וכל אחת הרגישה בשנית, ואם לנתה בתורת טהורה ולמחר תטבול שוב יצא לעז עליה, אבל כהיום אין שום בעיה בלנתה עם בעלה, וכמו שאילו הייתה תופסת את טעותה בתחילת הלילה לפני שלנתה לא היינו מקילים [אף אם נזכרה לאחר סגירת המקוה] כך אין להקל באם נודע לה לאחר שלנתה, וזה ברור.

ויתרה מזו פשוט אצלי שכהיום גם לא שייך ההיתר אפילו בעברה ושימשה, מפני שאין שום חשש על הוצאת לעז על הולד, שהרי אף אחד לא יודע, – אלא שבענין זה היו שטענו כנגדי, שזה יכול לגרום לתוצאות לא טובות, מבחינת ההורים שיתפס אצלם בתודעה כאילו שהעובר הוא פגום ומקולקל, ותוצאותיו מי ישורנו, ואם כי שאין דבריהם מוכרחים, אבל עכ”פ יש איזה טענה בדבריהם, ואולם בלנתה עם בעלה בלא לשמש, אין שום צד היתר לפי מציאות דזמנינו, והדברים פשוטים וברורים לכל מי שהלימוד אצלו אינו בבחינת “גמור גמרא זמורתא תהא”.

 

מענה:

מש״כ לחדש שבימינו ליכא היתר דלנתה – הוא תמוה, ולפענ״ד מופרך.

ובמחילת כת״ר אין לזה שום סימוכין. וגם בזמנם לאו כו״ע ידעי. ולא אמרה אדם מעולם. וכל הפוסקים נקטו להקל בזמננו בלנתה.

ופשטות הדברים שיתכן שיהי׳ מי שידע. והממונה על הטבילה הרי בודאי יודעת. (וראה מה שחידש לפ״ז באגורה באהלך עולמים דלקמן, שיש מקום למי שרוצה להחמיר אם בדרך כלל מברכת בקול, וכעת אינה מברכת. והוא מחודש).

וזאת מצינו שיש שחידשו שבימינו שיש הרבה מקואות ליכא לעז. וג״ז מחודש. וראה מה שדחה בטהרה כהלכה כ הע׳ 73. וכ״כ לדחות סברא זו בשו״ת קנין תורה ה סוסי׳ צז (מטעם אחר. וראה לקמן מה שכתבנו בדבריו).

ומה ששמענו הוא רק שמי שרוצה להחמיר לטבול שוב, שכדאי בכגון דא שתלך למקוה במק״א – ראה משמרת הטהרה קצח, קלג. אגורה באהלך עולמים בשם רבו בעל ויחי יוסף קצח, כא – ע׳ שלט. פסקי הגר״מ ניישלאס סי״ג ובהערה יט, בקובץ המדריך להוראה ד ע׳ עו.

כן להעיר בעיקר הענין, שהרבה מקילים בכלל גם בלא שימשה רק בלנתה. ובנדו״ד בפרט, ראה שו״ת בנין עולם מב. ושם היקל טפי אפילו רק כשכבר טבלה, עייש״ה. ועיי״ש, שהב״ד שו״ת מהר״ם מלובלין עא, לענין שכחה ליטול צפורן, שגם בלא נזקקה יש להקל שמכוער הדבר. (ולכאורה הכוונה גם בזה משום לעז שמא שימשה נדה. וכ״כ בחכמ״א דלקמן. לקוטי הלכות בראנשפיגל קצח, כה. וראה לקמן). אלא שמדברי שו״ת בנין עולם מוכח שהיקל גם בטבלה לחוד.

וכ״כ להקל בעניננו כשכבר עברה לילה עכ״פ, עפ״ד מהר״ם הנ״ל, בטהרת הבית ע׳ תיא. בדה״ש קצו בציונים קנח. טהרה כהלכה יד בביאורים ב.

וידעתי שיש החולקים עליהם. ואין דבריהם מוכרחים. וכן במה שכתבו שאחרוני זמננו הנ״ל יצאו לידון בדבר חדש – הרי כבר קדמם בשו״ת בנין עולם.

ולהעיר גם בענין אחר, משו״ת הרד״ם יו״ד מ, הוב״ד בדרכ״ת קצו, קצד (ובדרכ״ת נשאר בצ״ע למעשה), ובדע״ת קצו, יא. (אבל מש״כ שם שבטבלה כאילו כבר שימשה, נראה דמיירי כשאא״פ שוב לטבול, שהרי ציין לדברי הש״ך קצח, כה דקאי רק בכה״ג. ואולי, התם שאני, שאין חילוק אם עברה הלילה, דקאי בנידון שלא המתינה ה׳ ימים, ומה יוסיף להמתין עוד לילה ולטבול שוב. וראה לקמן).

[ולהעיר שבכ״מ כתבו להקל בנידונים שונים בעברה לילה – ראה שו״ת נוב״י תנינא יו״ד קמב. אבנ״ז יו״ד רסא. וראה פת״ז קצו, כז בכוונת שו״ת חת״ס יו״ד קפח, להקל בכתם ללא המתנה ה׳ ימים בדיעבד, דהיינו כשכבר טבלה. ובלחו״ש קצו, כה הבין בדברי חת״ס דקאי גם לפני שטבלה, והקשה מה שייך כאן בדיעבד. וגם אחרי שטבלה כל שלא שימשה, מה שייך בדיעבד, יעו״ש. ובשו״ת ישועות מלכו יו״ד לג, היקל בנדון דידי׳ רק בשימשה].

וניחזי אנן, הנה בלשון החת״ס בשו״ת יו״ד קעח, שכתב לנתה, לא נהירא למימר דלישנא מעליא נקט (וראה שו״ת עולת יצחק רצאבי א, קיח, י שעלה בספק), שהרי בדברי מהר״ם מוכח שבלנתה כוונתו שלא נזקקה. ואת״ל שנחלקו ט״ז וש״ך בנוגע שכחה ליטול צפורן, אם להתיר רק בשימשה – וכדלקמן – הרי דרך האחרונים לפרש ולא לסתום, והו״ל לחת״ס לפרושי דמיירי רק בשימשה. (איברא, שבלשון מהר״ם ״שלא החמירו אלא וכו׳ אחר הטבילה קודם שלנתה עם בעלה אבל אם לא מצאה עד למחר אין ראוי להחמיר ואפילו אם לא נזקקה לבעלה באותה לילה״  – איכא למימר שתיבת ״לנתה״ היינו שימשה, וששוב חידש להקל גם בלא לנתה רק בעברה לילה. ואינו מוכרח. ובש״ך קצז, א כתב בקיצור: כיון דעברה עם בעלה לילה אחת. ובסד״ט קצו, לט העתיק ממהר״ם: אם לנה עם בעלה אפילו לא נזקקה לבעלה. וכן שם קצט, ו: עבר עלי׳ לילה אחת שהיתה עם בעלה יחד).

ואדרבה, לכאורה, נדו״ז, כשלא בדקה רק בראשון, עדיף משאר ספיקות, שיש מקום לומר שגם אם טבלה לחוד מהני מטעם אחר, שהרי אם נאמר שאחרי שכבר עברה לילה מקילין, א״כ גם לפני שעברה הלילה אין טעם להורות לה כעת שתטבול שוב, דהא קייל״ן לעיקר שאין ספירת לילה מועלת, ומה בצע שתבדוק כעת ותחזור ותטבול. וממילא על כרחה שתמתין עד למחר לבדוק. והרי אז כבר עברה לילה ומקילים עלי׳. וראה הליכות חיים פייער ב, רמד בשם הגרח״ק שנסתפק בדבר. וראה בהערת המו״ל.

איברא, שמדברי חת״ס שהיקל רק בלנתה דוקא – מוכח עכ״פ שהקולא רק בעברה לילה, כנ״ל, ולא בטבלה לחוד. וא״כ אפשר שמזה גופא מוכרח שכוונתו רק בשימשה, ולא בעברה לילה לחוד. וכ״מ בשו״ת שערי צדק יו״ד קל. מהר״ש ענגיל ד, ג. (אבל ראה שם שגם בצפורן כתב להקל רק בשימשה וא״כ אין לנו ראי׳ לדעת מהר״ם עצמו שהיקל גם בלא נזקקה). שערי טוהר טו, ה. (וגם הוא החמיר שם יח, טו, דלא כמהר״ם)  וראה גם בכיו״ב שו״ת שם עולם ראבין א, צב והב״ד בדרכ״ת קצו, מט.

וי״ל בדא״פ, בביאור דברי חת״ס, שמה שמקילים בלא נזקקה מחמת שמכוער הדבר, היינו רק לגבי עצמם, שלבו נוקפו (וראה פסקי הגר״מ ניישלאס שם סי״ד בשם הגר״י שטייף ובהערה כד), שאילו לגבי אחרים הלעז רק בשימשה (אם מחמת ביאת איסור או שמא תתעבר. ואכ״מ. ולהעיר שלשון חכמ״א קיט, יד משמע שהחשש שהבעל יוציא לעז עלי׳, עיי״ש), והכיעור רק במה שחשבו שמותרים הם זל״ז. וכל שידעו שצריכים לחזור ולטבול לפני שעברה הלילה, צריכה להמתין.

ולהעיר מהסברא שבמצאה עד בדיקה אחרי שטבלה אין לה לבדוק, שדרכי׳ דרכי נועם – כ״כ בשו״ת ודרשת וחקרת ג, כב, ושהסכימו עמו גדולי ההוראה.

אמנם, כ״ז דחוק. ופשטות הפירוש במש״כ שמכוער הדבר, לא מחמת מחשבת עצמם, ולא משום חו״נ, אלא שיאמרו שבא על נדה, וכבחכמ״א ולקוטי הלכות שם. ובמחה״ש קצז, א, מפורש דאיכא לעז בלא שימשה כיון שלא ידעו שלא שימשה, ויחשבו שנתעברה. וראה שו״ת קנין תורה שם, בפי׳ מכוער הדבר משום  סרך בתה. (וצל״ע שכתב להוכיח כן מדברי השואל בשו״ת מהר״ם – שהמעיין יראה שאי״ז ענין כלל להמדובר).

אלא שיש שהחמירו בעיקר הדבר, שבאופן שהמקוה סגורה ולא עברה לילה שיש לה להמתין, דבכה״ג ס״ל דליכא לעז וכיעור. וראה משמרת הטהרה שם בשעה״צ הערה 292. ודבריהם צ״ע. ומדברי הש״ך שבעברה לילה כתב להקל כשאא״פ לטבול – אין ראי׳ שאם לא עברה לילה אין להקל גם בדאא״פ לטבול שוב, שכוונתו לשלול רק באופן שהמקוה פתוח עדיין בלילה, או באופן שנזכרה שלא נטלה צפרני׳ רק אחרי שעברה הלילה, דליכא ביטול עונה (ואילו לדעת מהר״ם יש להקל בלא מצאה עד למחר). וראה שו״ת קנין תורה שם בריש דבריו,  שהחמיר בנסגרה המקוה מטעם אחר.

ובכ״מ כתבו להקל מסברא כשהמקוה סגורה – ראה בדה״ש קצח, קמו ובמילואים לשם. שם קנו. פותח שער כב, כא. מראה כהן ז הע׳ נח. יסוד הטהרה ו, לה. אלא שכמה מהם כתבו בזה מטעם אחר, ועפ״ד סד״ט קצח, לט, בשכחה ליטול צפורן בליל שבת.

וראה שלחן גבוה קצח, מא, שהאריך להקל כשנועלים המקוה. וכן בספרו שו״ת אהל יוסף מ. אבל משמע דמעיקרא לא חייש לחומרא זו.

גם יל״ד שכוונת החת״ס במש״כ לנתה לאפוקי אם נזכרה מיד לפני שבאה לביתה, וכל שבהכרח שתלון הו״ל כלנתה. ודוחק.

אלא שלמעשה כ״ז בכוונת החת״ס. אבל יש מקום בעת הצורך להקל מחמת צירוף הדעות דתחילתן אע״פ שאין סופן. וכיון שהוא חומרא בעלמא – ראה 48445 – מקום גדול להקל גם כאן אחרי שטבלה דאיכא לעז.

גם בדעת הט״ז קצח, כא, שיש שהבינו בדעתו שהיקל רק בשימשה (ראה תפארת צבי שם טו. (אלא שחלק על הט״ז). שו״ת  קנה בשם א, ק. וכ״מ בבאה״ט כב) – אינו מוכרח כלל. והרי הביא כן בשם גדול אחד. והוא שו״ת מהר״ם מלובלין, כמ״ש בנקוה״כ. ושם מפורש גם בלא נזקקה. וראה גם שיעורי שבה״ל על אתר. שו״ת קנין תורה שם.

אבל ראה לשון סד״ט קצח, לט. וכן שם סוסי׳ קצט. ולדבריו, י״ל בדברי ט״ז, שמה שהביא מגדול א׳ – היינו לעיקר הדבר שהוא חומרא בעלמא. גם הרי כתב הט״ז שהוגד לו, וא״כ אפשר שלא ראה התשובה כפנים והוגד לו חצי דבר.

גם מש״כ בט״ז שהלעז על בני׳ – הרי איכא לפרושי גם בלא שימשה, וכבמחה״ש הנ״ל.

איברא שבסד״ט קצו, מב, היקל בלא המתינה רק ג׳ עונות רק בשימשה. אלא שאין ראי׳ מזה, שהרי הב״ד מהר״ם וציין לש״ך וט״ז. ויל״פ שכוונתו למר כדאית ולמר כדאית לי׳. ובשו״ת הרד״ם שם כתב שלשון הסד״ט שימשה לאו דוקא וה״ה טבלה.

גם בלחו״ש שם כה היקל רק בשימשה. אבל גם הוא לא הכריע בבירור כדעת מהר״ם, ראה שם כא.

 

 

#48446