אם הדיינים בטבילת גר צריכים לראות בעלייתו מהמים

 

שאלה:

במה שאשה מתגיירת בטבילה בפני בי”ד, והבי”ד נמצאים רק בשעת כניסתה למים ולא בשעת יציאתה (כמש”כ הרמב”ם והשו”ע יו”ד סי’ רס”ח ס”ב ‘טובלת בפניהם והם מחזירים פניהם ויוצאין כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים’), וכתבו כמה פוסקי זמננו, ע״פ דברי הראשונים שצריך שהטבילה תהא בפניהם ממש, ולא דמי לקידושי ביאה דאמרינן ‘הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה’, דהתם הוי בתורת עדות, והכא הוי מדין משפט (ערוך לנר יבמות מז:, מנחת יצחק ח”ד סי’ ס”ד, אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קכ”ז, תשובות והנהגות ח”א סי’ תרכ”א). וצ”ע מ”ט א”צ שיהיו הבי”ד רואים עד יציאתה מהמים לדברי הכס״מ שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו.

 

תשובה:

אם הדיינים צריכים לראות בעליית הגר – הנה מלשון הרמב״ם ושו״ע אין ראי׳, שאפשר שמחזירים פניהם שלא יראו בעליית הגוף אבל רואים שמוציאה ראשה.

אמנם, א״ש רק להדעות שהטהרה ביציאת מקצת הגוף. אבל בכ״מ הבינו בדעת הכס״מ שרק בעליית כל הגוף נטהר.

וכבר עמד בעיקר הענין, בשו״ת תשוה״נ ב, תקד. והעיר בזה גם באום אני חומה גרוס א בהערות לאה״ע כא, בציון המצוינת שדמ – ע׳ לה. ובתשוה״נ שם ר״ל שכשרואים אותה בפנים ועומדת לצאת סגי כמו בעדי יחוד.

גם י״ל שכס״מ קאי רק בטבילת מטומאה ולא בטבילת גרים ועבדים. (והרי בשו״ת אבנ״ז חו״מ עב ר״ל שגם בכלים לא אמרינן הכי. אלא שחזר בו). וראה שו״ת דבר אברהם בסוה״ס בתוכן ענינים לסי׳ טו בהערה לאות ז, שכ״כ בדא״פ. וכנראה ס״ל שבטבילת גר ליכא טבילה מטומאה לטהרה. וכ״כ לחלק בשו״ת מקור ברוך גינזבורג א סוסי׳ לט. (אמנם, איהו אזיל בתר איפכא (כ״נ בכוונתו) שרק בטבילת עבדים נטהר בעלייתו, יעו״ש). וראה גם בהקדמת בעל בצה״ח למסדר חילוקים ושיטות אות י, לחלק, שבגר ועבד נטהר מיד בכניסתו.

אלא שבאו״ש משכב ומושב יב, כב, ה״ר לדברי הכס״מ מטבילת עבד שרבו צריך לתקפו במים עד שיעלה,כל׳ הרמב״ם אסו״ב יג, יא. (והביאו במקור ברוך שם). אמנם, כבר כתב שבטושו״ע יו״ד רסז, ט, כתבו רק להטיל עליו עבודה בעודו במים, ותו לא.

וגם ברמב״ם שכתב עד שיעלה, ובאמת כ״ה כבר ביבמות מו, א, בהדי דדלי, וכפי שציין באו״ש – איכא לפרושי, שהוא רק לרווחא דמילתא שלא יהא שום פתחון פה, ראה ריטב״א שם. והובא בדבר אברהם שם. (אלא שאין הכרח בריטב״א דקאי עלה, שאפשר דקאי ע״ז שא״ל זיל אמטי לבי מרך, ראה גם רשב״א שם. וראה שו״ת דבר אברהם ג, יט). והרי פשוט שאין תועלת בגדרי טהרה במה שהמשא על ראשו גם אחרי שעלה.

ובאמת, פלוגתא דרבוותא הוא בעיקר הגדר דהטלת עבודה על העבד, שבטור משמע שצריך להטיל עבודה לפני הטבילה, שלא יקדים ויאמר שטובל לשם ב״ח. ואילו ברמב״ם משמע שצריך להטיל עליו משא בכל עת הטבילה. ועד״ז הוא בסמ״ג ל״ת קטז. ונראה שהוא מטעם פשוט, שמא באמצע או לקראת סיומו יחזור ויאמר שהוא לשם ב״ח. ואין שום הכרח מדבריהם שנטהר בעלייתו. וראי׳ שבב״ח יו״ד רסז, הב״ד סמ״ג עשין פז, כתב להביא המשא אל ביתו דרך שעבוד. ועיי״ש, שאל״כ יכול לחזור ולטבול לשם ב״ח. והרי לית מאן דס״ל שהטבילה נגמרת כשהגיע לביתו. ודון מינה גם במה שצריך לתוקפו עד שיעלה.

וגם לדברי או״ש, רווחא מילתא, שכיון שחלות הטבילה בעבד היא בעלייתו צריכים לתוקפו עד אז. אבל לגבי ראיית הדיינים בטבילת גר, פשוט, שלהמבואר שרק חלות הטהרה נעשית בעלייתו, א״צ לראות גם עלייתו.

וכש״כ אם נפרש שהוא כעין הערב שמש כבשו״ת אמרי יושר א, קצט, או שנטהר אח״כ למפרע, כבשו״ת צפע״נ רעו.

ובכ״מ ר״ל שבכס״מ מיירי רק בנטמא בתוך המים. ולדבריהם ודאי אין כאן קושיא.

וכ״ה גם לפמש״כ בכתבי אש ב אגרת כה, דדברי הכס״מ קאי רק במ׳ סאה מצומצמות. ולפ״ז נצטרך לדחוק שבמ׳ סאה מצומצמות צריכים לראות יציאתו. ועוד, שלפ״ז צריכים לראות שיוצא משיעור מ׳ סאה. וכ״ז דוחק.

 

 

#48049