שריפת חלה בחוץ לארץ

 

בישוב מנהג כו״כ בחו״ל שלא לשרוף החלה ועוטפים בנייר ופוגמים ומכניסים לאשפה:

הנה, ת״ח חשוב שליט״א פירסם קונטרס בנושא, ועיקר דבריו שמצותו בשריפה. ואף שבקונטרסו הב״ד כמה אחרונים בישוב המנהג אפילו בא״י – והדברים ידועים ואכ״מ להעתיק – מ״מ האריך להוכיח שמעיקר הדין וגם בחו״ל מצותו בשריפה.

והנה, למעשה, במקומות שאין מוקד לשריפת חלה קשה הדבר מאד במציאות. ולפעמים כבר נפסל מאכילת כלב בזמן שמפנים אותו לשריפה.

ולעטוף בנייר כסף וכו׳ – בד״כ מקשה על השריפה. ובמציאות, בפנים נשאר בצק טרי.

ולהשתמש במצנם – הרבה פעמים גם לא עובד. ובמקום שיש גלאי עשן – מתחיל לצפצף מיד שמרגיש שנשרף משהו.

וכעת לעיקר הענין, הנה קשה לומר שיש חיוב שריפה בחו״ל אם מותר מדינא לכהן קטן ולבטלה ברוב ולאכול בטומאה. ובסגנון אחר, היאך מותר לבטלה אם מפקיע מצות שריפה. וראה שו״ת באר יצחק א, יח ענף א ד״ה אכן יש להקשות, שאם בעי שריפה ברור שאין רשאי לערבו ברוב היתר. והובא גם בהגה בשו״ת עין יצחק שלו כ, ז. וראה גם שו״ת חלקת יעקב דלקמן.

ועוד שאת״ל שמחויב בשריפה מדין שריפת קדשים – אסור בסיד וברמץ, ראה רמב״ם מעה״ק ז, ה. ונצטרך להבחין בתנור אלקטרי שלנו וליכנס לדיון ולברר מה דינו. וראה מנ״ח קמג, דנחית לפרטא. וגם נימא, שצריך לשרוף ביום דוקא. אתמהה. וראה צל״ח שבת כג, ב. שו״ת נוב״י תנינא ובית הלוי דלקמן. והאריכו בזה בכ״מ.

ונצטרך כהן לשרוף – ראה חינוך קמג. וכ״מ במעילה י, א. וי״ל. וראה נוב״י קמא או״ח טו.

ועוד, שלפנ״י שבת כא, א ד״ה אמר רב הונא בד״ה אלא, ושם כג, ב, לתוד״ה גזירה בא״ד אך קשה בד״ה איבעיא, אסור לשרוף תרומה טמאה כשאינו נהנה דחשיב איבוד. וביום שרגא בטיהרא מאי אהני. ועדיף לקבור. וכן פנ״י קדושין לד, א. וראה אתוון דאורייתא טו, ו.

ולהעיר שברמב״ם תרומות ב בתחילתו משמע שהוא מאופני הנתינה לכהן. וראה שם יד, יא,א, יב, א. סמ״ג ע׳ קלג. כפתור ופרח א. שם יח בתחילתו. ולפ״ז, אין המצוה מחמת השריפה אלא לההנות הכהן. ובחזו״א דמאי ב, שהביעור גמר הנתינה. (אבל בהל׳ שביתת יו״ט דלקמן משמע דהוא מדין נותר. וכן בסהמ״צ ע׳ צ). וראה ראש יוסף שבת כו, ב. מרומי שדה שם כה, א. וראה משנת יעבץ לד. מעדני ארץ תרומות דלקמן.

אבל ראה דרך אמונה תרומות ב, יד בבה״ל ע״פ תוס׳ ד״ה לפי שבת כד, ב. וכ״ה באתוון דאורייתא שם בהוספה ח, ובפנים ח. פרחי ציון לכפתו״פ א, ח. וראה הנסמן בישועת ברוך דלקמן אות ב בארוכה.

וכל עיקר הדין שכל הנשרפין לא יקברו – מפורש שהוא משום תקלה, ולא כתבו משום מצות שריפה (וכבר הקשה כן בשו״ת רעק״א קמא קפח. ובגהש״ס שלו בתמורה לד, א. ובפמ״ג תמה בא״א א. מנ״ח קמו, יז. ובבית הלוי דלקמן ועוד ריבוי אחרונים חביבים כתבו שרש״י לשיטתו. ובעצם זוהי קושיית התוס׳).

וראה בתוס׳ בכורות כב, ב מר״ת בעצמו שתישרף או תירקב. וכ״ה בר״ש תרומות ה, ב ד״ה ותשרף בשם ר״ת, שתירקב ותשרף הכל אחד. ובתוס׳ ר״ש משאנץ פסחים מו, א הב״ד ר״ת לחלוק על רש״י, וסיים בשם ר״ת דתירקב היינו שריפה. אבל אצלנו בתוס׳ בבכורות ובר״ש מפורש תישרף או תירקב. ונמצא שגם לתוס׳ א״צ שריפה. גם הריטב״א שבת יז, ב כתב להתיר להאכיל לבהמתו, אף שבעצמו שם קכו, ב לדחות דברי רש״י. וכדעת רש״י מפורש בירושלמי פסחים ג, ג.

ומשנה מפורשת בכל הנשרפין, שמה שדרכו ליקבר יקבר. והנה עיסה אין דרכה בשריפה. אבל מה שאין לו עצים – לכאורה אינו בגדר דרכו ליקבר.

אמנם ברש״י תמורה לג, ב, דקאי אערלה וכלאי הכרם. ומשמע שבתרומה טמאה שורף גם בדרכו ליקבר. אבל אינו, דאדרבה לרש״י בתרומה מעיקרא יכול לקבור. וגם לתוס׳ – מפורש בתוס׳ פסחים כ, א שבדרכן לקבור בתרומה טמאה קובר. וראה תור״פ שם. תוס׳ ד״ה כך שבת כה, א. רמב״ם תרומות יב, יב. ובכלאים ה, ז, באביב ינפץ. ובירושלמי שם, דלר״י שאינו חייב לשרוף שיותר ראוי לקבורה והובא בתויו״ט וריבמ״ץ.

ועוד, שבשו״ת חת״ס או״ח קד, בשיטת התוס׳ דשריפה לאו דוקא וכל כליון ואיבוד בכלל. וכ״ה בחי׳ חת״ס באו״א קצת שבת יז, ב. ובחת״ס מוכח שנקט שכ״ה לכו״ע. וגם – לא רק בתרומה אלא בכל הנשרפים. (וראה משה״ק בשו״ת בנין ציון קא. גם תלמידו בבשו״ת מהרם שיק או״ח רח, נתקשה בדבריו). ובשו״ת בית הלוי א, יט שהאיסור רק בקבורה משום תקלה ומותר בשאר ביעור.

ומזה שאין מברכים על השריפה משמע דליכא מצוה בשריפה. ויל״ד. וראה חדרי דעה שכב, ה.

ועוי״ל שאין מצוה לשרוף ורק כששורף מקיים מצוה – ראה לענין ערלה שו״ת חת״ס או״ח קפ.

וברמב״ם בהל׳ תרומות לא נזכר כלל מצוה בשריפה בתרומה. (אבל ראה תרומות יב, יב. ומש״כ בזה במעדני ארץ תרומות ב, יד, ד ד״ה גם. וראה גם תרומות ב, יז. ג, א. בכורים ה, ט. אחא שאין הכרח שהוא משום מצוה ודוקא בשריפה). וה״ט שבשו״ת נוב״י תנינא או״ח צו כתב שלא הובא ברמב״ם. וגם במש״ר חלה ד, ח דייק שלא הובא בהלכות תרומות בשום מקום. ורק בשביתת יו״ט ג, ח. והעיר מזה במנח״י ח, קו.

ובאמת, אפשר דברמב״ם שביתת יו״ט קאי רק אקדשים ושמה״ט אסור גם בחלה. וכ״כ באו״ש שבת ה, יא בכוונת הרמב״ם שהמ״ע רק בקדשים.

אבל האחרונים לא נקטו כך. וכן מוכח בסהמ״צ שם.

ובכל אופן, אפשר בדעת הרמב״ם שגם שאר כליון בכלל.

והרמב״ם לא הביא דין דהנשרפין לא יקברו רק לענין קדשים בפסוהמ״ק יט, יד. ולא בתרומה. וגם בחינוך קמו הביא רשימה ארוכה דכל הנשרפים והשמיט תרומה. (אבל ראה מנ״ח שם ז). וגם אם לא יקברו – הרי שאני קבורה.

ומפורש בשו״ת רדב״ז ב, תשלא, ששורפה או משליכה לאיבוד. ואין לנו ראי׳ לאיסור בשאר כליון.

ולמעשה, גם החזו״א דמאי טו, א שהחמיר כתב שאנו נוהגין להקל בקבורה מפני שטורח עלינו שריפתן. וכן כתב שם במעשרות ז, יג באין לו עצים.

ובשו״ת חלקת יעקב ב יו״ד קפו דפשיטא דאין על חלת חו״ל מצות שריפה. (ולהעיר מכעי״ז בכ״מ לענין ערלה, דערלת חו״ל קיל. ויש לחלק טובא. ובשע״ת לר״י ג, פג מפורש לשרוף גם בחו״ל). וראה מן השרש שבט תשס״ו בשם הגריש״א שבחו״ל ליכא מצות ביעור כלל.

וכמדומה, לא מצינו למי בראשונים ופוסקים קדמונים שיכתוב איפכא. ובכ״מ שנזכר הוא רק בא״י. ואף שמפורש בחו״ל שאחת לאור ובבכורות דשדיא לה בתנורא – לא נזכר שיש מצטה בדבר, והוא רק משום תקלה. ותמוה מש״כ המש״ר חלה ד, ח שמצד טומאה מצוה לשרוף, שבחו״ל שמפריש ב׳ חלות והראשונה נאכלת לכהן טהור (כפס״ד הרמב״ם בכורים ה, ח, והשו״ע שכב, ה) היאך אפ״ל דמצוה בשריפה. והיאך מותר להאכיל לכהן ולהפקיע המצוה. וכ״ז תמוה. (ובחי׳ ר״מ מענדיל זאקס בכורות כז, א חידש שהנתינה לכהן קטן דוחה מצות שריפה. ולפי פשוטו אינו כן. והשריפה רק שלא ייהנה. אבל ראה העמק שאלה עג בתחילתו). ובחלקת יעקב שם כתב לדייק בלשון הרמב״ם שבחלת חו״ל שינה טעמו ול״כ מפני שהיא טמאה. ומדוייק הוא גם בירושלמי חלה ד, ד שטעם השריפה משום שלא יאמרו. אלא שכמה אופנים בפי׳ הירושלמי. ואכ״מ.

גם בשו״ת השבי״ט ח יו״ד מא, שבחו״ל ליכא מצות שריפה.

ויש להוסיף סברת הגרי״ז בסטנסיל בכורות שם, שגדר חלת חו״ל ענין אחר ולא מגדר מצות חלה שבא״י.

ומזה, שמברך ואוכל חלת חו״ל בברכה – כמובן אין ראי׳ למצות שריפה. וג״ז – הברכה על האכילה רק בטהרה.

וי״ל גם שכל חיוב שריפה מחמת קדושתה, וחשש תקלה (וחשש בליעות איסור) גובר מה״ט גופא.

ובתרי דרבנן בחלת חו״ל בזה״ז, ודאי אפשר לסמוך ארש״י. וראה מנח״י ד, יג, י. חלקת יעקב שם. עמק התשובה א, קנג. (ודברי רש״ש פסחים כא, א שלרש״י רק אכילה ע״י בהמה שרי דהוה כשריפה – תמוה מאד. גם בישועות מלכו כתבים ח ביאר בדעת רש״י באופן מחודש שמותר רק בשריפה או להאכיל לבהמה. וראה גם שו״ת אג״מ יו״ד א רטו, ג. אבל כ״ז אינוב פשטות בדברי רש״י. וראה אסיפת שמועות תשרי א להגרי״ג אדלשטיין. ונתבאר בארוכה בישועת ברוך מועלם תמורה צג).

ומש״כ בשו״ע אדה״ז תקו, ט שיש מצוה בשריפתה קאי בא״י. ואין הכרח שבחו״ל איכא מצוה. וראה שם י.

וכן בשעה״צ שם מח מוכרח דלא קאי בחו״ל ממה שכתב שי״א שהמצוה מדאורייתא.

ובחכמ״א שערי צדק יד, לד קאי נמי בא״י וכדמוכח שם, ומה״ט גופא.

וכ״ז נוסף להסברא שבאשפה גם בא אח״כ לידי שריפה (שש״כ ב, מה הע׳ נג. מנח״י שם. חלקת יעקב שם. או שכשנמצא באשפה נתבטל וכבר א״צ שריפה. ואכ״מ בזה. וראה שו״ת במועד ג, י הע׳ מז).

ולמעשה, לא נהגו כן גם בתרומה בא״י, ולא בערלה אפי׳ בא״י.

וראה מש״כ ליישב בשו״ת תשוה״נ א, עתר. שם תערב. ב, תקנד. מוע״ז ז , קעד.

 

 

#46550