קיום מצות עונה בתוך הסוכה

 

כתב אלי אחד הרבנים שליט״א:

מי שאין לו מניעה לקיים מצוות עונה בתוך הסוכה (כגון זוג צעיר שיש להם סוכה בתוך הבית וכו’), מדברי הנשמת אדם כלל קמז ס״א מבואר שנקט בפשיטות דמדינא חייב לשמש בתוך הסוכה, ורק אם הוא מצטער מותר לעשות כן חוץ לסוכה, והוא מבואר להדיא בגמ’ ערכין שכן הוא עיקר מצוות סוכה. והביאו הפוסקים (המטה-משה והשל”ה) דמוכח מזה שמותר לשמש בסוכה, ואדרבה כן הוא דרך דירה. ויש שציינו להרבה אחרונים דס”ל שאסור לשמש בסוכה. ובאמת אי אפשר כלל לומר כן, שהרי מפורש בגמ’ ערכין שכן הוא עיקר מצוות סוכה. ובעקרי הד”ט סי’ ל”ב ציין לס’ שו”ת בית דוד דס”ל דאסור, והיה תמוה לי מאד איך אחד מהאחרונים יכול לפסוק נגד גמ’ מפורשת, עד שעיינתי בפנים וראיתי שטעמו לאסור משום שמשמש לאור הירח. וא”כ אם הסוכה מסוכך בסכך עבה אין מניעה זו. והרי זה בא ללמד כמה אי אפשר לסמוך על ספרי הליקוט גם מגדולי האחרונים אלא צריך לעיין כל דבר בפנים.

ובפשטות, הוא נגד גמ’ מפורשת, ואדרבה בגמ’ מפורש שכן הוא עיקר מצוות סוכה. ולא גרע מטיול. והוא נגד פשטות הגמ’ ונגד כל גדולי הפוסקים (הרמ”א והט”ז והמג”א, וכו’ וכו’) אשר מימיהם אנו שותים בכל אנפי ההלכה, וכולם נקטו בפשטות שכן הוא צורת המצוה,

 

ועניתי לו כדלהלן:

לא מדוייק.

בבית דוד הביא דעת ש״ך עה״ת לאיסור. וכתב שיראה שאפי׳ לדעת הרב במפה דמותר – היינו דוקא כשיש סדינים שלא ישמשו לאור הלבנה.

שוב הביא הראי׳ ממט״מ מסוגיא דערכין, כלשונו שוב ראיתי וכו׳.

ולא ביאר איך נתיישבה בזה דעת הש״ך עה״ת.

וסיים עלה ולענין מעשה אמרתי שאסור מפני שודאי שישמשו לאור הלבנה. ולא נחית להשאלה באופן שאינו ודאי.

ואוסיף עוד שבשו״ת בית דוד הביא תחילה מדברי הר״י גיקטוליא שאף שלא ראה שום פוסק שאוסר שמע שבזהר אוסר וטעמא דמסתברא הוא, ואע״פ שיש לנו כמה טענות לטעון בזה מי יוכל להביא עצמו בין ההרים הגבוהים אלא קבלה נקבל. ע״כ מדברי הר״י גיקטוליא. (ונמצא הוא בשו״ת אמת ליעקב ח, נדפס בספר יובל אמת ליעקב פריימאן ברלין תרצ״ז ע׳ 169. ושוב בקובץ מורי׳ תסג ע׳ מח. ומש״כ אלינו ח״א, שבקובץ הנ״ל הוכיח שאין כל התשובות שם להרי”ג – עניתי לו, כדלהלן: חס ושלום לצטט דברי הפורק ג. ש. שפקפק בכל הקדוש לנו. ועכ״פ בנדו״ד חזו מאן גברא דמסהיד עלה, שהבית דוד העיד שהוא מהר״י גיקטיליא. ובעיקר טענותיו, כבר ענה בקובץ מורי׳ שציינתי. והכל הבל ורעות רוח כדרכו).

[ואף שבתשובת הר”י גיקטיליא נזכר שלא ראה זאת בעצמו בזהר אלא מגידי אמת אמרו לו, ולפנינו ליתא וגם לא שמענו אף אחד שמעיד על כך – הרי ידוע שהרבה מחלקי ספר הזוהר לא הגיעו לידינו].

ונמצא שהראיות והטענות כבר עלו על דעתו ועכ״ז כתב לאסור איסר.

ובלשונו שם: ואם כן מי יוכל להתיר.

ובנוגע להרב בית דוד עצמו, אחרי שהב״ד הר״י גיקטוליא, שוב כתב דעת הש״ך עה״ת לאיסור ושמהרמ״א נראה דשרי. ולא הכריע כלל בגוף הפלוגתא. אלא שכתב לבסוף שודאי שישמשו לאור הלבנה. ומשמעות דבריו שלא התיר כלל, וחושש שתמיד יהא לאור הלבנה. ונראה מדבריו שרצונו שבלא״ה אסור גם לולא הנ״ל. והיינו, שהבית דוד הביא פלוגתא, והקשה על אחת השיטות ולא הכריע.

[וראה שלחן גבוה תרלט, יב, שכתב להגי׳ בדבריו שודאי ישמשו לאור כוכבים. וראה שם באו״א. אמנם כתב שם שלענין מעשה אוסר רק מה״ט. ולא ברירא כנ״ל].

ובמפתחות לבית דוד סתם לאיסור בפשטות. וכן הבין בדעתו בעיקרי הד״ט, ובפת״ש תרלט ובכה״ח ועוד.

והנה, אחרי שאין לנו הכרעה גמורה מבית דוד, והר״י גיקטוליא הרי הוא מגדולי המקובלים דשמעתתי׳ מתבדרין בי מדרשא, והרב ב״י הביא מדבריו כמ״פ, והכריע כמותו גם בדברים שכתבו הפוסקים אחרת, וכמו קידוש לבנה עד ליל ז׳, הרוצה יכול לסמוך ע״ז בשופי. ולדידי, ר״י גיקטלא וש״ך עה״ת ועיקרי הד״ט ופת״ש וכה״ח רב גוברייהו לסמוך עליהם.

וידוע שהאריז״ל סמך ידיו על הר״י גיקטיליא. וכבר הבאתי שהב״י פסק על פיו בכ״מ.

ועוד יצויין שבש״ך עה״ת כתב בלשון שקיבלנו שאסור. ונמצא שאין מקורו בש״ך עצמו, אלא היא קבלה מרבותיו, וביניהם הב״י ומבי״ט.

ובנוגע הראי׳ מערכין – הנה, במג״א תרלט, ח דלא קיימא למסקנא. והרי למעשה הולכי דרכים חייבים בלילה אף שאינם אצל נשותיהם. וכן הבין בדעתו בא״ר תרמ, יג. ובפמ״ג בא״א, ובמחה״ש שם. וכ״ה בביהגר״א. וראה ערוה״ש יב. משנ״ב יח. בכור״י יח. ומדבריהם עולה דלא קייל״ן כסברא זו. ואודו לי מיהת, שאין הכרח מה נדחה במסקנא.

(ואפשר גם בכוונת המג״א שפי׳ בסוגיא דערכין גופא שהוא משום מצטער, ולא שכך המצוה. וצ״ע שהרי בפשטות אין הכהנים מצטערים במה שביום נמצאים ללא נשותיהם).

ועוד דלא מסתבר לפרש ברש״י גם בקס״ד, שהכוונה למה שאין יכולים לשמש, שלפ״ז יוצא שכל מי שאשתו נדה פטור מהסוכה, או מי שמאיזה סיבה אינו יכול לשמש, וזה לא עלה על הדעת.

ובערוך לנר סוכה כה, ב, ובבכור״י שם, שכעין תדורו שם רק לענין דירה ולא תשמיש. וראה גם בית מאיר תרלט שפי׳ באו״א. וכ״מ בהגהות הגר״א ערכין שם. ולדבריהם מעיקרא לא לזו היתה הכוונה. והערול״נ העמיס כן בדברי רש״י.

[ולהעיר, שבשו״ת שער אפרים לד פי׳ באו״א בערכין שחייבים גם בשעת עבודה ושזהו בגדר תדורו. וכ״כ בית דוד שם. ולדברי שע״א אין חיוב לישן עם אשתו בסוכה].

ואכתי י״ל שמהקס״ד מוכח שאין צד שלילה בדבר. ומ״מ לדינא קמ״ל דלא היא, ושאינה חובת סוכה שיהא דירה איש ואשתו בזיווג. ולגירסא שהביא בברכ״י תרמ, ט משטמ״ק ערכין – מעיקרא ליכא ראיה מערכין.

והיטב אשר הגדיר א׳ הרבנים שליט״א: אין הנידון בערכין על עצם התשמיש אם חייב בסוכה, אלא שחיוב הסוכה הוא רק כשיש לו אפשרות לקבוע דירתו לגמרי, וחלק מקביעות הדירה הוא האפשרות להיזקק לאשתו. ואי נימא, שהדברים כפשטם, יצא מזה שאם אין לו אפשרות להיות שם עם אשתו אינו חייב כלל בסוכה, וזה וודאי אינו סוגיין דעלמא.

ולכאורה מוכח הוא גם מט״ז תרלט, ד, ממה שלא הביא ראי׳ מערכין, כפי שכבר העיר עליו בברכ״י ג.

ובאמת גם במט״מ תתקטז ובשל״ה לא הביאו מערכין שעיקר המצוה בסוכה בזיווג, אלא גוף הענין לישן עם אשתו. ובשו״ת בית דוד הביא משמו בשינוי שעיקר המצוה עם אשתו ובזיווג. ובמקורו – ליתא. ובאמת, גם במט״מ צ״ע לומר שנקט שמעכב בגדר המצוה. ואם נאמר שכך עיקר המצוה יוצא שבא״ר לשינה עם אשתו אינה כשרה לאכילה כמו שהקשה במג״א. ובמהרי״ל כתב שנהג לישון עם אשתו בימי בחרותו דוקא. ומוכח לכאורה שאינו מעכב.

ולכאורה הכוונה שכך דרך דירה איש ואשתו. ובאמת כ״ה בכ״מ שכך דרך דירה איש ואשתו. אבל כולהו לא נחתי לענין זיווג.

ולכן מש״כ ש״הביאו הפוסקים (המטה-משה והשל”ה) דמוכח מזה שמותר לשמש בסוכה, ואדרבה כן הוא דרך דירה״ – ליתא, שבמט״מ כתב להוכיח מערכין שעיקר המצוה לישן עם אשתו. ולכן סומכים העולם שאין ישנים מחמת שאא״פ לישן עם אשתו. ולא כתב ע״ד זיווג. (והרי כבר הבאנו מכמה פוסקים שאין הכרח מערכין שמותר לשמש. וכמה מהם העמיסו ברש״י באו״א. ולכן גם לא הוכיח משם בט״ז).

ועכ״פ, לא שמענו במט״מ שעיקר המצוה דישיבת סוכה בזיווג עם אשתו. והוא גם תמוה לומר כן שכך עיקר המצוה. וגם לא כתב שחייב בתשה״מ בסוכה. ובפשטות, הטעם שאין מקום בגשמיות לשניהם, וכמ״ש הפוסקים. והוסיפו שגם באינה טהורה יכון טעם זה. (אמנם, בפשטות ס״ל למט״מ שמותר. ובודאי בשל״ה ס״ל להיתר, מאחר שכתב שמי שאין לו סוכה מיוחדת לא יבטל עונה, ופשוט שביש לו ודאי אין טעם שיבטל).

ויתר על כן בשל״ה, שאחרי שהביא דברי מט״מ, הביא שם ממהר״ש שכעין תדורו היינו שכמו שבביתו יש לו חדר מיוחד לשכב עם אשתו כן יוצא מסוכה לביתו. אלא שהשל״ה בעצמו כתב שטוב להחמיר. ועכ״פ למסקנא לא נקט בערכין שהחיוב לישן עם אשתו בסוכה. ועכ״פ בשל״ה מוכח דלדינא אינו.

ולשון השל״ה, ש״ממורי החסיד הגאון מהר”ש ז”ל שמעתי טעם אחר שמותר לישן בחדרו עם אשתו, כי תשבו כעין תדורו הסוכה היא כמו בית שאדם דר בו והאדם שדר בביתו יש לו חדר מיוחד שהולך מביתו להחדר לשכב עם אשתו, כן הסוכה הוא לו בית ויוצא מהבית להחדר לשכב עם אשתו כמו שהוא עושה בכל ימות השנה, מכל מקום למי שיש לו סוכה מיוחדת נראה לי טוב יותר לישן עמה בסוכה כמו שכתבתי״.

וממש״כ שאם יש לו סוכה מיוחדת טוב יותר לישן עמה, מוכח שאין כאן חיוב כלל.

וראה בהגהות חת״ס תרלט, דהכא כעין תדורו בעינן ואילו בדירתו כשהיה צריך לשמח את אשתו לדבר מצוה היה מחוייב לצאת מבית לחדר לפקדה א”כ אין כאן מצות סוכה כלל. והוא כדברי מהר״ש. (ואף שיש להעמיס בחת״ס באו״א, שהמדובר באופן שאינו יכול לקיים עונתו בסוכה (משום שאינו מקום צנוע וכו’), שכתבו הפוסקים שפטור מן הסוכה וע”ז סמכו העולם שאינם ישנים בסוכה, והקשה ע”ז הנשמ”א שכיון שעוסק במצוה אינו חייב כלל לקיים עונתו וא”כ איך יכול חיוב עונה לגרום פטור מן הסוכה, ותירץ ע”ז החת”ס שהעסק במצוות סוכה אינו יכול לפטור ממצוות עונה, שהרי תשבו כעין תדורו, ואם היה בבית היה צריך לצאת מביתו לקיים חיובו (באופן שאינו יכול לקיימו באופן אחר) אבל אין המדובר כלל באופן שיש לו אפשרות לקיים עונתו בסוכה – עכ״פ, גוף הסברא מצינו כבר אצל מהר״ש).

והפי׳ לפענ״ד פשוט: הסוכה היא כמו בית שאוכלים וקובעים בו דירה, ובימינו כסלון, ואינו חדר שינה, ואין מי שישמש בסלון. בימיהם כנראה קבעו מקום לאכול ולישון. וברוצה לישן עם אשתו הלכו לחדר מיוחד.

ולענין דברי רמ״א ומג״א – לא ראיתי בדבריהם שקו״ט אם חייב בתשה״מ בסוכה. הדיון רק אם חייב בסוכה כשאינו יכול להיות עם אשתו. ובשו״ע אדה״ז היינו שטוב לישן שם כמובן. אבל לא נחית לדון אם יש חיוב לשמש בסוכה.

ובלקט יושר ע׳ 46, שהתה״ד עשה חפצי אשתו חוץ לסוכה. אלא שאין ראי׳, שיתכן שהי׳ מטעם אחר משום צער, או שימוש לאור הלבנה וכו׳.

ובמור וקציעה סוסי׳ תרמ, שבליל עונה פטור מלישן בסוכה דליכא מקום צנוע בסוכה. ומשמע דכללא הוא תמיד. אבל יתכן לפרש שהטעם הוא מפני שאין מקום צנוע אבל אם יש לו מקום צנוע יקיים עונה בסוכה.

ומש״כ בבכור״י תרלט, ח בשם האר״י – כבר העיר ביריעות האהל על אהל מועד שער סוכה ולולב נ״א אות ג, להרב השמ״ח גאגין, שלא נמצא בשום מקום בדברי מהרח״ו.

אמנם נמצא הוא בפע״ח שער הסוכות ספ״ד. ולפלא שנעלם מעיני השמ״ח. אבל קושטא קאי, שלא נמצא בדפוס קארעץ בחלקם (שיש כמה דפוסי קארעץ. וניתוסף בדפוס דובראוונא, תקס״ד. וכל הסגנון שם ברור שאינו מהרח״ו, והיא הוספת הר״י צמח. ולדידי הסגנון בולט ביותר.

ובכל אופן, בשמ״ש ליתא.

ואכן, היטב אשר כתב השמ״ח שאינו בכתבי מהרח״ו בעצמו. (אמנם, מצינו בח״י מועדי ה׳ ספ״ד, שסוד בדבר. ולפלא שלא העתיק חלק זה בהגה שעה״ג בבית דוד. אלא שאינו סלת נקי׳. ואכ״מ בכלל בנוגע הח״י. ומה שהביא בח״י מזהר ויצא – אין שם סרך ראי׳. ואגב, ראיתי למי שהעתיק ביריעות האהל שהרמ״ז כתב דשרי. ושיבוש הוא. ושם כתב הרט״ז, והיינו הרב ט״ז).

וברוב הפעמים יצא שכרו בהפסדו, שמצער אשתו, ואינו נוח לה, וגם יש ליזהר מצד הפסוקים שבסוכה, נוסף לאור בסוכה, והעדר מקום צנוע, ובנ״א שיכולים להרגיש. ולפעמים אינם רגועים מחמת הילדים שנשארו בבית וליכא כעין תדורו.

והנה, כל השקו״ט בפוסקים מוכח שדנו רק אם מותר או אסור. ונחתי עלה מדין תשמיש בזוי. אם הוא בגדר בזוי או לא. ולא עלה על הדעת שיהא בזה חיוב. [וצע״ק, שבכלל תשה״מ בזוי טפי מצרכיו, כגון להצריך כלי בתוך כלי, ראה מקו״ח קפד. ובבה״ל מ כתב לחלוק על דרה״ח שהצריך גם בעשיית צרכיו. והט״ז לשיטתו בסי׳ ג, ה דלא חמיר תשמיש מעשיית צרכיו. אבל ב״ח כתב להיפך].

ולכן מה שכתבו כמה שהפוסקים והמקובלים כולם שווים להתיר – אינו, וכבר הבאנו די והותר שאמרו אחרת.

ולעניננו, סתימת כל הראשונים שלא נחתי לכך, ולא פירטו שהוא בכלל המצוה, שאין בזה שום חיוב. ובההוכחה מערכין, שהביא בנשמ״א, היינו שחיוב סוכה רק כשיכול לדור בדרך איש ואשתו, ואין ראי׳ שמחוייב בסוכה בתשמיש כבאכילה ושינה.

וצ״ע בדברי נשמ״א, שמש״כ שהכתוב קראו אכילה, צ״ע לחייבו מה״ט. שוב הוסיף, ועכ”פ לא גרע מטיול. ומשמע, דלא ברירא לי׳ מצד אכילה. ותלוי אם טיול מצוה או חיוב גמור. ואת״ל כך, שחיוב יוצא שכל שאינו מצטער אסור לשמש חוץ לסוכה. והוא תמוה.

ועדיין לא מצאתי מי שיאמר שהוא חיוב זולת הנשמ״א. והוא פלא.

ואדרבה, מזה שהט״ז נזקק להוכיח אפילו שיש היתר בדבר – ובסגנונו ״נראה״ – מכלל שלא הי׳ פשוט שחיוב בדבר. וכן הבכור״י חולק על ראיית הט״ז, ומ״מ כתב דנראה דמותר – מכלל דלא ברירא להו שהוא בכלל החיוב. וראה בתוספת בכורים משה״ק. וגם להרב המשיג שם, לא הי׳ ברור.

[ובאמת סברת המשנ״ב בבה״ל שאינו בזוי מחמת תשבו כעין תדורו – צ״ע, שהרי בדבר הבזוי גם כשעושה כן בביתו אסור, וכמ״ש בבכור״י ט. ובבכור״י ח, ל״כ הסברא דכעין תדורו לבאר מה שאינו בגדר בזוי].

ואינו מובן כלל היאך אפ״ל שחייב שיהא בסוכה, שעה שהדבר לא עלה זכרו בשום מקום עד לנשמ״א. ומגוף השקו״ט אם מותר או אסור לשמש ואם הוא דבר בזוי או לא – מוכח שבודאי לא על הדעת שחייב בסוכה.

ולענין חובת טיול – מחלוקת ראשונים בדבר אם חובה ממש היא, וישנם ראיות בראשונים לכאן ולכאן. שבתוס’ ר”י החסיד ברכות יא, ב, מפורש שאין איסור על טיול ושינון חוץ לסוכה. ומשמע שהוא רק מצוה קיומית. ובערכי תנאים ואמורים ערך ר׳ ייבא סבא, שישיבת סוכה בלא אכילה ובלא שתי׳ ובלא שינה אינה חובה. וב ס׳ הישר לר״ת ע, שטיול לא בעי סוכה, ומ״מ מצוה קעביד. וביוסף אומץ תתרכב: כל המחמיר להיות עיקר ישיבתו בה ללמוד ולשאר עסקיו הוא משובח. גם ברמב״ם הושמט טיול ושינון. ולשון רש״י שעיקר מצות סוכה אכילה שתי׳ ושינה. ובשו״ת הרשב״א ג, רפז, שאם לא אכל ולא ישן חוץ לסוכה אע״פ שלא ישב בסוכה כל ז ימי החג לא ביטל מצוה. מאידך בבעל המאור סוף פסחים כתב שחייב לישן בסוכה ולטייל בה. ובסידור רס״ג ע׳ רלד: חייבים לאכול ולשתות ולקרוא וללמוד ולישון בסוכה. וכ״מ מטעמי ההיתר בתפלה ולימוד.

ומלשון אדה״ז שמצות ישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה וישן ויטייל, אין כ״כ ראי׳, שיתכן שהיא מצוה קיומית. וכן ממה שמברך בסוכת חבירו על טיול איכא לפרושי שמברך על מצוה קיומית. אמנם ממש״כ שסוכה שא״ר לטייל בה אינו יוצא, וכנראה מקורו ממלחמות שכתב דכיון שאין לו מקום בסוכתו להניח בו שולחנו פסולה שאם מניחו בחוצה לה ימשך אחר שולחנו אפי’ לישן ולשנן ולטייל בה או לאכול ופתו בידו פסולה שכל שאינה ראויה לאכילה כדרכה ולכל מילי דסוכה אינה סוכה (וידועה קושיית האבנ״ז ותוספת בכורים שהיאך אפשר טיול בזע״ז טפחים. וכדלקמן), משמע יותר שהוא מגוף החיוב.

אמנם, נהוג עלמא שלא להחמיר בחובת טיול. והארכנו במק״א מה טעם כל המחמירים ביותר גם בעת הגשמים לא נהגו כך לענין טיול.

העירוני שבס׳ הלכות חג בחג להגרמ”מ קארפ פרק יג הערה 2 האריך שמחלוקת ראשונים בדבר, ושמדברי הטוש”ע משמע שטיול אינו חיוב ושכן נהוג עלמא, ולכאו’ אין ספק שכן עמא דבר.

ואולי אכן יש להכריח מסתימת הפוסקים לענין תשה״מ, שטיול אינו חיוב.

איברא, שאין פירוש טיול כל דבר תענוג, שאת״ל יתחייב גם באכילת פירות בסוכה, ומאי שנא הלחם אשר אוכל זו אשתו מאכילת פירות. וטיול ענינו – שהי׳ ממושכת בדרך מנוחה להתענג מצל הסוכה. אבל כשאוכל – חייב רק באכילת קבע. ויש פוטרים גם בשתיית יין המשמחת לב אנוש.

וכבר הארכנו במק״א בד״ז. ובדרך זו דרכו כמה חוברי חבר. ומיושבת הקושיא, שאפשר לטייל גם בזע״ז טפחים.

ומעתה, אשאלה ממנו, אלמלא היינו אומרים שלעשות צרכיו אינו תשמיש בזוי, ועכ״פ להשתין כדעת המנח״א שד״ז מותר בסוכה, האם היינו אומרים שחייב שתהא בסוכה. פשוט שלא, שאי״ז בגדר טיול. והיאך אפ״ל על דבר שצ״ל כאילו כפאו שד שהוא בגדר טיול. וגם מי שאינו במדרגה זו, עדיין ה״ז דומה יותר לאכילת פירות וקינוח סעודה, שאינם בגדר טיול. ולהעיר מפסיקתא זוטרתי ס״פ צו שמסוכה ילפינן לז״י מילואים להתיר לצאת לבית הכסא ולצרכו.

והחיוב בהבדלה ליכנס לסוכה – שאני, שהוא מדין תפלה – כ״מ בט״ז.

ואף דשאני תשה״מ מכל הנך מילי שהוא דרך דירה ממש – עצ״ע החילוק בין אכילת עראי לתשה״מ. וי״ל כהסבר בראשונים שאכילת עראי אין אדם מקפיד שלא לאכול חוץ לביתו. ומ״מ כבר נזכרו דברי מהר״ש שדרך לצאת מביתו לחדר לשמש.

ולהעיר, שגם נטילת לולב אצ״ל בסוכה מן הדין.

 

 

#46239