Tragedy at Yerushalayim’s Biblical Zoo

 

Question:

Recently, a terrible tragedy happened at the Biblical Zoo in Yerushalayim: A leopard’s cage was left open, and it came out and mauled a Jewish zookeeper, killing him R”L. The leopard remains in the zoo.

The leopard belongs to a non-Jewish association and is halachically liable to death. In my understanding, it is akin to a shor haniskal.

May visitors to the zoo look at the leopard and benefit from it, considering the issur hana’ah from a shor haniskal?

 

Answer:

Permitted.

 

Sources:

שרש השאלה:

ע״פ המבואר במנחת חינוך מצוה נב, ששור של גוי שהרג. כיון שנהרג על פי דיין אחד הרי הוא אסור בהנאה לפני הגמר הדין.

וזה לשון המנחת חינוך: והנה אין שור הנסקל נאסר אלא בנגמר דינו עפ”י ב”ד של כ”ג כמ”ש הרהמ”ח כיון דצריך כ”ג א”כ ל”ה גמ”ד בפחות. ופשוט דשורו של כה”ג דכתבנו לעיל דצריך ע”א אינו נאסר עד שנגמר דינו בע”א א”כ דין זה ולאו זה דשוה”נ אינו נוהג האידנא כלל דאין לנו ב”ד וכ”כ הט”ז ביו”ד קנ”ג.

ובשו”ת חכם צבי סי’ פ”ד האריך בזה והשיג על הב”ח שדעתו דבהמה הנרבעת לעכו”ם נאסרת אם הבהמה של עכו”ם כיון דב”נ נהרג בע”א ודיין א’ ה”ה שורו אם כן נגמר הדין בא’ ונאסר גם כן בזה”ז והח”צ השיגו דבשורו של עכו”ם נמי צריך כ”ג וכו׳ אך אביא מה דתמיה לי על הח”צ שכתב דאף להב”ח דא”צ כ”ג מנלן שאבה”נ כל עיקר דילפינן אה”נ מסקול יסקל כו’ והיינו שגמ”ד אוסרתו כמבואר בערכין ודלמא עד כאן ל”א גמ”ד אוסר רק בב”ד של כ”ג דאלים כחי’ וגמ”ד דידהו חשוב לאסור הבהמה מחיים לאפוקי ע”א ודיין א’ מנלן דאלים דינא דידי’ למיסר בהמה מחיים עכ”ל. ודבריו תמוהין דמבואר בפירוש בסנהדרין ט”ו ע”ב גבי הארי וזאב כו’ למאי זכה כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו ופירש”י כיון דאמור רבנן דא”צ לדון בב”ד ה”ל כמאן דנגמר דינייהו ואסורים בהנאה כמו דקי”ל שחטו לאחר שנג”ד ע”ש להדי’ דאפילו אינו נידון כלל מ”מ כיון דא”צ לדיינו ה”ל תיכף כאילו נג”ד ואסור בהנאה מכ”ש כאן כיון דא”צ לדונו בכ”ג רק בא’ ונידון בא’ פשיטא דאסור בהנאה ע”ש בגמרא ורש”י מפורש דלא כהח”צ. ועיין ר”מ פ”ה מהלכות סנהדרין דפסק שם לענין ארי וזאב וכו’ ונחש דיש להם תרבות ויש להם בעלים כר”ל בסנהדרין ובנחש א”צ כ”ג אלא א’ הורג אותו ע”ש בגמרא הנ”ל ובר”מ א”כ אף בזה”ז בנחש שהמית אסור בהנאה מחמת לאו זה דשוה”נ ונוהג ג”כ בזה”ז.

והנה כמה צדדי קולא בדבר, ובהקדם שגם למנ״ח – ה״ז רק מדרבנן, כלשון הגמרא סנהדרין טו, ב, שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו. וראה חשבונות של מצוה להאדר״ת מצוה נב. (אבל שוב הביא מפירש״י שם ד״ה כיון דהמיתו, שלא פי׳ כן בגמרא. ואינו מוכרח). אשר לשלמה סנהדרין שם.

וגם פשוט שגם איסור הסתכלות באסו״ה בכלל רק דרבנן. וראה שו״ת הרדב״ז א, רצז. חזו״א דלקמן.

חדא, שלשו״ת חכ״צ פד, בהמת גוי נהרג בבי״ד של כ״ג ובעדים. וראה גם אור שמח אסו״ב יד, יח. מלכים ט, ו. כתבי הגר״ח ב״ק מא, א. ולהעיר משור של הפקר שנידון בכ״ג, אף דל״ש כמיתת הבעלים כך מיתת השור.

ושנית לו, ראה מנ״ח מצוה נא, שלרמב״ם שאין ב״נ מצווים על הדינים אפשר ששור של ב״נ שהרג ישראל אינו חייב סקילה כלל. ויל״ע אם יש ראי׳ מרמב״ם נז״מ י, א.

ועוד בה שלישי׳, שגם אם נאמר שנהרגת בדיין אחד – לא אלים דינייהו למיסר מחיים, וכמ״ש בחכ״צ שם. והעירו – מנ״ח כו, כ – שכ״מ ברמב״ם מלכים י, ד בב״נ שהרג השם ונתגייר. אבל ראה מאירי סנהדרין עא, ב.

וכיון דלדינא רק נחש בדין כל הקודם זכה, כפסק הרמב״ם סנהדרין ה, ב, ונמצא שבנמר צריך עד ודיין אחד, והדרינן לסברא שרק בנגמר בבי״ד של ישראל חשיב לאוסרו. וראה בחשבונות של מצוה לאדר״ת מצוה נב, שכ״כ. והאריך בזה.

ובקושיית המנ״ח – ראה חי׳ ר׳ שמואל סנהדרין ב, א, ה. אשר לשלמה שם. ובכ״מ.

ורביעי בקודש, שמצינו בתוס׳ ע״ז סד, ב ד״ה איזהו, שבב״נ כל זמן שלא דנוהו אינו חייב מיתה. (וראה גליוני הש״ס לשם שהקשה מכאן על החכ״צ שם שב״נ הרואה חבירו עובר עבירה מותר להורגו שהעד הוא הדיין).

וחמישיתו יוסף עליו, דחזי לאצטרופי דעת ר״ת ששור הנסקל אינו אסור מחיים. ובכ״מ כתבו שכך גם דעת הרמב״ם (ודלא כמנ״ח נב, ג) – ראה צפע״נ מאכ״א ד, כב. חס״ד תוספתא ב״ק ה, ב ד״ה ומה שהשיבו. קר״א זבחים ע, ב. העמק שאלה פ׳ צו עד, ט. שו״ת זכר יצחק ב, מא. וראה עוד כו״כ ראיות, בנסמן בברכת אברהם אלברט עה״ת פ׳ משפטים ע׳ קמו ואילך.

אבל בר״ן סנהדרין עט, ב שמדרבנן לכו״ע אסור מחיים משום עינוי הדין – כ״מ בכוונתו. (וראה זכרון שמואל סוסי׳ סט משה״ק). אבל בכ״מ דל״ש בבהמה – ראה מגיד משנה ולח״מ נזקי ממון יא, ח. מרכה״מ שם. ערוה״ש חו״מ תה, כד. שו״ת דבר אברהם ב, לד. ולהעיר ממאירי ב״ק צ, ב ד״ה יראה.

גם בדעת רש״י, יש שכתבו דס״ל כר״ת, ראה מרומי שדה ב״ק מה, א ד״ה מכרו. קובץ ביאורים ב״ק כט, א. אבל ראה שו״ת בה״ל א, מח, ו.

והששית, שיש לצרף הדעות שאין הסתכלות בכלל האיסור – ראה שו״ת מהרש״ג יו״ד ב, רי, ואילך, שאין איסור להסתכל על שור הנסקל. וראה בכללות הענין, בשו״ת בית יהודה או״ח כא. אור המאיר א, עד. מנח״א ג, סא. מחנה חיים יו״ד ב, ס. עצי חיים יו״ד לד. שיח יצחק תסג. קול אליהו ב או״ח כג. הר צבי יו״ד רעח. תורת חיים סופר רכה, ו. חזו״א יו״ד רח, ז. וכן באהלות כב, לב. וראה אצלנו 1523.

[אמנם, בחזו״א שאי״ז ראי׳ שנמכרת בשכר. ולפ״ז להסתכל בגן חיות שאני, שמשלמים על הכניסה לגן חיות, ואסור. אלא שדברי החזו״א צע״ג במציאות, שמעשים בכל יום שהראי׳ נמכרת בשכר. ובחת״ס שהביא שם, מהמצויין בפת״ש שסג, ה – והוא בשו״ת יו״ד שלו – מיירי להדיא במי שמכר גופו שינתחוהו אחר מותו. (והראי׳ שהביא בחזו״א מבכורות מה, א ששלקו זונה – הובא בחת״ס שם, וכתב שם, שעמלקית היתה ומותרת בהנאה. ולכן ציין למשל״מ אבל יד, כא, שהאריך בדין מתי גוים. וראה גם שו״ת מנח״א ד, כח. בן יהוידע פסחים מט, ב. אבל בחזו״א קאי להנפסק בשו״ע שמתי גוים אסורים. וראה גם שו״ת אור המאיר שם. ואפשר שהוא לצורך לימוד ומללה״נ. וכ״כ בשו״ת חבצלת השרון א, סוסי׳ צה).

גם אפשר שרק בראי׳ של השתמשות כלימוד חכמה או בעושה מעשה או במקרב עצמו לשם, אסר. אבל גוף הראי׳ מצ״ע אין איסור.

והנה החת״ס הציב ציון לשו״ת שאילת יעב״ץ א, מא. ושם מצינו שאף שהאריך שגם במתי גוים אסור בהנאה, התיר לראות אצל המנתחים להביט במלאכתם דרך תענוג וטיול – ראה שם ד״ה לכן אהובי. ורק ללמוד האומנות אסר משום שבת].

וראה שו״ת לב אברהם צא, שגם לאוסרים היינו במסתכל לשם לימוד. וצ״ע. ובכל אופן, נדו״ד דמי להסתכלות לשם לימוד. ובשו״ת קרית חנה דוד א, לד, שגם למחמירים היינו במביאה אל ביתו לקיום דאחשבה להבטה זו, משא״כ בעלמא כשרואה ומביט באיסורי הנאה.

וסבורני שגם למחמירים שהסתכלות בגדר הנאה, היינו בדבר העשוי לנוי, או במת שבההסתכלות משביע עיניו בדבר שאין דרך להסתכל עליו. ולא מסתבר כלל לומר שאסרו להסתכל בשור הנסקל לפני גמר דין.

ובכ״ז יש לדון גם משום שלכדה״נ. או״י שנקרא עומד לכך, והיא סברא הפוכה מהנ״ל.

ות״ח להרב בעל עיטורי מרדכי שליט״א שהעיר כמה הערות מועילות, ושלי שלו הוא.

 

 

#45068