כהן שנתבקש להתפלל במקום שאין שם כהן, ורוצה להתפלל במקום שיש ב׳ כהנים

 

שאלה:

כהן שמתפלל במקום שיש כהנים נוספים, וביקשו ממנו לבוא להתפלל במקום שאין בכלל כהן בשביל שיברך אותם בברכת כהנים.

ונסתפק, שנחלקו אם בכהן אחד יש מצות עשה דאורייתא, ואם ילך למקום שאין שם כהן לא יקיים המצוה לכמה דעות.

ושמעתי שבענינים רוחניים אין מצות חסד וחייו הרוחניים קודמים.

ומסופר על אחד מהגדולים שהקפיד להיות מעשרה ראשונים ופ”א ראה אחד שמקדים אותו וחשש שמא יפסיד את המעלה וצעק לו שיש התראה על אזעקה והנ”ל רץ להסתתר והוא הקדים אותו לביהכ”נ וזכה להיות מעשרה ראשונים מהטעם שברוחניות אין מצות חסד.

 

תשובה:

ילך למקום שאין שום כהן.

 

מקורות:

נראה פשוט שמצות ואהבת לרעך כמוך וזכות הרבים עדיפא. ואף שחייך קודמין (גם ברוחניות, ראה שע״ת תפב, א. ואדרבה, אם בחיי הגוף בחיי הנפש עאכו״כ, ראה דברי יהושע (הלר) מאמר א ע׳ יג במהדו״ח) – אי״ז סותר לואהבת לרעך (ולהעיר מתוס׳ סנהדרין מה, א. ונתקשו בכ״מ. ואכ״מ. וראה חדא״ג מהרש״א שבת לא, א. וראה לקו״ש יז ע׳ 218 ובהערה 29. סה״ש תש״נ ב ע׳ 639 הע׳ 67) כל שיש בידו סיפק להחיות נפשו ברוחניות. (וראה בואברהם זקן ו, א בשם החת״ס, שבגשמיות חייך קודמין וברוחניות – ואהבת לרעך. וראה חת״ס קדושים עה״פ ואהבת. הקדמה לשו״ת חת״ס יו״ד. הקדמה לשערי יושר. אבל ראה אג״מ ד אה״ע כו). ומניעת חסד מחבירו, וכש״כ מרבים, לאו מילתא זוטרתי היא (ראה כתובות צו, א).

וברכתו של הקב״ה חלה גם על קיום מצותיו בכלל, ומקרא מלא אם בחוקתי תלכו וגו׳. ועוד שמזכה הישראלים במצוה להתברך לדעת החרדים ודעמי׳ (אם נפרש בדבריהם דחיובא איכא גם לישראל). אומרים לאדם חטא בחטא קל שיזכה חבירו. וכש״כ כאן שאינו חטא כלל. וביטול ביטול מ״ע ליכא אם לא קראו לו – שו״ע קכח, ב.

והרי רע״ק שיחרר עבדו ועבר אמ״ע דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים. ויל״ד.

ובאופן שרוצה לילך למנין שיש שם כבר ב׳ כהנים ויותר, במקום לזכות ציבור שאין להם בינתיים אפילו כהן אחד, הרי נוסף לזה שמזכה אותם בחסד ולקבל ברכת כהנים מפי הגבורה, עוד זאת שגם מצד ערבות יש לדון, שיש לו חובה שיקיימו מצותם לדעת חרדים. ובפרט אם נאמר כחת״ס בשו״ת או״ח כב, שהתפלה מצ״ע זקוקה לברכת כהנים.

[ובעיקר דעת החרדים – נחלקו בכ״מ אם הלכה כחרדים. וראה אצלנו 24964 שבבה״ל הביאו בשתיקה, ושהביאוהו כו״כ אחרונים כנ״ל. ובכ״מ הביאו ראיות מכ״מ כולל בראשונים כחרדים. וראה בשו״ת אג״מ ד, כא, ב שהתיר להפסיק בתפלה מחמת דעת החרדים. אבל בהערות הגריש״א לסוטה לח, ב חולק שסתימת הראשונים דלא כחרדים. ובשו״ת חת״ס או״ח קסז שרוה״פ חולקים. אבל בכ״מ חילקו בדבר, בין חובה להתברך לקיום המצוה. וראה אצלנו שם].

ולהעיר שבשו״ת בנין שלמה י, משמע דעדיף מצוה דישראל להתברך שמחוייבים גם כשאין הכהן מצווה, כגון כשמחלו (ומזה הקשה על פמ״ג קכח במז״ לז), וכן משמע בחת״ס או״ח כב, שגם כשכהן אינו מצווה לפי שבירך כבר בשחרית עדיין מוטל על הישראלים חובה. ומשמע דלא תליא חובה דידהו בדידי׳. וראה דבר אברהם לא, ד. אבל בשו״ת כת״ס או״ח יד כתב איפכא. וראיתי במנחת אליהו קוליץ ט, ג, שחידש שהמצווה לישראל להתברך הוא מאמור להם. וממילא, כשאין אמירה ליכא מצוה. וראה שו״ת לבוש מרדכי א, ד.

אכן, במקום שיש באחד כהן אחד ובשני אין כהן כלל – איכא למיסבר שיש לו ערבות גם כלפי המנין שיש רק כהן אחד, שבלעדיו לא יקיימו המצוה מה״ת, ונמצא מזכה אותם גם במקום השני במ״ע דאורייתא.

אלא שלמעשה הרי עיקר ההלכה שהמצוה גם באחד. וכדלקמן.

ולהעיר שבכ״מ שלכל הדעות מקיים מצוה מה״ת אלא שאינו מחוייב מה״ת. והעיקר, שלרוה״פ המצוה בשוה בכהן אחד כמו בב׳ כהנים. וראה בסו״ד כאן.

ואל תשיבני, שגם הציבור שם שאין להם כהן יכולים להחיות נפשם ברוחניות באופנים אחרים – שלציבור מצוה להתברך, וגם בל״ז חסד הוא להם לקבל הברכה, הן ברכת כהנים (שהכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב”ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו) והן ואני אברכם לישראל למאן דאית לי׳ הכי.

וחייך קודמין שייך רק בקיתון מים, ולא בבשר ודגים ומטעמים – ראה בסו״ד כאן.

וזה שכהן רוצה להדר לקיים מצוה דאורייתא לדעת מיעוט פוסקים, אינו טעם שלא יגמול חסד עם הציבור. אלא שדברינו באו רק כהערה בגוף הגדר דחייך קודמין שאינו כלל מוחלט. ומכל מקום, יש לדון גם לדינא, שכיון שבציבור אחד לא יקיימו המצוה כלל, ולא ישמעו ברכת כהנים בכלל – לדידהו ה״ז כעין לחם צר ומים לחץ, שהרי חסר להם המצוה, ואפשר גם הברכה (אם נחלק שבעם שבשדות יש רק הברכה ולא המצוה,ר גם מנחת אשר במדבר יא) כיון דלא אניסי. משא״כ לגבי הכהן שמקיים המצוה – ומקבל הברכה – בכל אופן, אם מדרבנן, או מה״ת לפי עיקר הדין.

והאם נאמר כן שילך למקום שיש עשרה כהנים לדעת או״ז תיא, שהמצוה בעשרה כהנים (וראה שו״ת דבר אברהם לא. והאריך בהבנת דברי או״ז, בס׳ או״ז ביאורים ובירורים מועדים).

ומצינו כעי״ז לוותר על הידור מצוה שלו – ראה מג״א תעב, י. שם תרנח, יב, ובבכור״י שם כג. שם תרעא, א. משנ״ב תרעא, ו. מחנה חיים תליתאה או״ח יט.

ואף לחולקים – מודים כשנוגע לרבים, ראה שו״ת בית יעקב קיד. תורה לשמה קפב. וראה הנסמן מורי׳ שסט ע׳ פה ואילך. ושוב במנחת אשר חנוכה ז. כרם אליעזר רבינוביץ חנוכה לג ואילך.

איברא, שיש בד״ז כמה סתירות, שלפעמים אמרו חייך קודמין גם בשאר צרכים ולא רק בחיי נפש ממש, ולפעמים רק בחי הגוף ממש. ואפשר שאם אצל השני הוא צורך גמור ואצלו אינו צורך גמור חייב לוותר. וראה שו״ע המדות ג, ג, ד ע׳ קלח ואילך.

ובעניננו, כן מוכח גם מרדב״ז ד, רצג, ונפסק לדינא במג״א קכח, מ, שבאין שם כהן אלא הוא מפסיק מתפלתו שלא תתבטל נ״כ, אבל בב׳ כהנים לא יפסיק (אא״כ אמרו לו לעלות). וכ״ה בשו״ע אדה״ז שם מ ובערוה״ש מא. (ובמשנ״ב קו, הביא הדעות שלא להפסיק בכלל). והרי יסוד הדין ברדב״ז, שברכת כהנים דאורייתא, ראה רדב״ז שם. וצ״ע, דאיפכא הוא שבב׳ כהנים עדיף. ובהכרח, שביטול המצוה לציבור עדיף לן מההידור שבב׳ דוקא דאורייתא. וזאת, למרות שלמעשה לא יקראו לכהן אחד, וממילא אינו מחוייב לעלות. (אלא שאפשר לומר לו לעלות בלי לקרוא לו).

ומזה, שבמקום שתתבטל לגמרי המצוה מחוייב אפילו להפסיק בתפלה, משא״כ כשיש כבר כהן אחד, מוכח דל״א בכה״ג חייך קודמין.

ובעצם הענין, גם מהדין שבאין כהן אלא הוא ש״צ נושא כפיו משא״כ ביש כהן אחר, מוכח שעדיף להו שיפסיק ש״צ שלא תתבטל המצוה, מלקיים המצוה בב׳ כהנים (וראה קרן אורה סוטה לח, א מה שהוכיח מזה בעיקר הענין וראה גם שו״ת זכרון יוסף או״ח יג). ודלא כשו״ת אז״נ יג, לד לחדש שגם ביש כהן אחד נוסף יפסיק הש״צ. והוא היפך משמעות כל הפוסקים. (ולהעיר מפירוש המחודש של היעבץ בלחם שמים ברכות ה, ד, ובשאילת יעבץ א, נד, שפי׳ בהיפך, שכשאין כהן אלא הוא אין לו לישא כפיו. וראה ס׳ העיקרים להגר״ש איגר ב ע׳ רפט).

ונראה, שמדין זה, וכן מדברי הרדב״ז בעומד באמצע תפלה שכשאין כהן אלא הוא יפסיק שלא תתבטל נ״כ, שתקנת הרבים עדיף להן, ושקדו על תקנת הציבור, אף אם נאמר שהוא רק דרבנן.

כן להעיר ממאמר ר״י יודע בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לו לעלות לדוכן עולה, שלא לעבור על דברי חבריו. וה״נ אין לו לעבור על דברי חבריו שמבקשים שישא כפיו במנין שלהם.

ויל״ע, שלכאורה אם ילך למקום של ב׳ כהנים, מתברכים גם במנין האחר שאין שם כהן כלל כדין עם שבשדות. או דילמא לא אניסי דהו״ל לילך למקום השני.

ומצינו שנחלקו אם בשביעית דרבנן יש ברכת וצויתי ברכתי לכם (ראה סמ״ע חו”מ ז, ב. חזו״א שביעית יח, ד. דרך אמונה שמטה ויובל א, ז. ועוד). אלא שאינו קומה, שברכת השם בשמיטה אינה מגוף המצוה, ומהיכא תיתי שציוה ברכתו על דבר שגזרו הם. אבל ברכת כהנים היא ביסודה ברכת ה׳, ואם חז״ל ציוו לברך בהכרח שיש כאן ברכה. וראה מעדני כהן להגר״נ קופשיץ שליט״א ח ע׳ ע׳ עז לחלק בין שביעית לברכת כהנים.

וראה מכשירי מצוה להאדר״ת ע’ יט, שנסתפק האדר״ת אם הישראל בכלל ברכת השם בכהן אחד. ודבריו צע״ג.

וראה בעיקר השאלה כאן בשו״ת שבט הקהתי ד, מז, ב, ובשרה״מ ח, סא שילך למקום שאין שם כהן. וכ״ה בציוני הלכה ע׳ תכד בשם הגריש״א.

ולאידך, ראה שו״ת קנין תורה ז, כד. טעם הצבי ב. כאיל תערוג הלכה ע׳ קצו בשם בעל אילת השחר. ובגליון כאיל תערוג נשא תשע״ז גם בשם הגרח״ק. ובמק״א בשמם איפכא.

וראה מכשירי מצוה שם, שהאדר״ת נסתפק אם מותר לו בכלל לילך ממקום שיש ב׳ כהנים שמבטל מ״ע דאורייתא.

ובהסיפור בענין עשרה ראשונים – לא הבנתי כלל: מהו ההיתר להפריע לאחר להיות מעשרה ראשונים וגם לשקר.

איברא, דמקום לומר ששייך כל דאלים דומיא דתרומת הדשן שהיו רצין בכבש – ראה שו״ת בית יהודה עייאש נח. פת״ש תפב, א. תפא״י ברכות ד בבועז ב. אבל ראה חקרי לב צא, דהתם שוב התקינו. גם י״ל שבריצה לכבד ה״ז ע״ד גורל. ונחלקו בזה אם הוא בגדר כל הקודם זכה או שג״ז סוג פייס וגורל, או בגדר כל דאלים (ראה גם מעיל צדקה י). והאריכו בזה.

וצ״ע שהרי המונע בעלים מלעשות מצוה וקדם ועשאה משלם י׳ זהובים – חו״מ שפב, א. ולענין מצוה דרבנן – ראה תשב״ץ ג, קנו אפי׳ בחוטף ממי שאוחז ס״ת והובא ברכ״י או״ח תלד, ה, ד. וראה מח״ב יו״ד כח, ז.

וכן אין להתקוטט בעבור שום מצוה – שו״ת בנימין זאב סוסי׳ קסג בשם האגודה. הובא בד״מ או״ח נג, יא. מג״א שם כו.

[אבל י״א דמצוה גמורה שאני – ראה מרומי שדה יומא לט, א. מחה״ש שם. וראה הגהות חת״ס שם. ובערוה״ש שם כב, רק במצוה שאינה מוטלת עליו. אבל ראה מחנה חיים או״ח ג, יט. בני ציון ליכטמאן או״ח שם].

לאידך, בנוגע לעניננו, בדין ברכת כהנים, יש לחלק בקל, דבתרומת הדשן אינו מצוה על חבירו, ראה בית יהודה שם, וכאן יש לו לו חובה מצד ערבות שהם ישמעו ברכת כהנים לדעת החרדים. (ואף שיש לו חובה מצד ערבות גם כלפי

ובסיפור שהובא – ה״ז נגד דברי שע״ת שם שאין לעשות בקטטה וכל דאלים אבל התיר לעשות מרמה וכו׳.

והעיר א׳ הרבנים שליט״א: חז”ל הבטיחו שכר לעשרה ראשונים, מה רוחני בזה, אולי זה שכר גשמי? וממילא אינו שייך לחייך ברוחניות קודמין. גם אם נניח שזה רוחני, לא נראה לי שהתנהגות נלוזה כזו תביא לו שכר, גם אם הוא ‘רוחני’ ובגן עדן. צריך לעשות חסד גם על חשבון רוחניות, אבל גם אם לא, ודאי שאין סיבה לשקר כדי להרויח משהו רוחני. ואני מפקפק על השכר שאותו אדם יקבל על כל הפעמים האחרות שהיה מעשרה ראשונים. וגם יבקש מחילה ויפיסנו על הצער הרב שגרם לו כשהפחיד אותו שיש אזעקה.

בהמשך להנ״ל, בענין חייך קודמין – מצו״ב ציונים אחדים:

בחי׳ ר״א בן ההר נדרים פ, א: ומסתברא דחיי אחרים קודם לבהמתן וכביסתן שזה חיי נפש וזה אינו חיי נפש.

ובשו״ת חת״ס יו״ד רלד: כל הקדימות אינן אלא אלא להקדים ולא לדחות נפשות״. וראה שו״ת חת״ס חו״מ קסד.

ובתניא אגה״ק טז: לא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו’ שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות בקרה וכה”ג כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב”ב ולא שייך בזה חייך קודמין מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה ממש כדאיתא בנדרים דף פ’.

ובערוה״ש יו״ד רנא, ה: לעניות דעתי ברור דזה שפרנסתו קודמת, היינו באיש שאינו מרוויח רק לחם צר ומים לחץ. אבל מי שמרוויח כבעל בית חשוב שאוכל כראוי לחם ובשר ותבשילין ולובש ומכסה את עצמו כראוי ודאי דחייב בצדקה, מעשר או חומש מפרנסתו, דאם לא כן, איזה גבול תיתן לפרנסתו שהיא קודמת, וכל אחד יאמר אני נצרך לפרנסתי כל מה שאני מרוויח, שהרי אין גבול להוצאה כידוע אלא ודאי כמו שכתבנו דלא קאי רק על מי שיש לו רק לחם מצומצם להחיות נפשו ונפש אשתו ובניו ובנותיו הקטנים״.

ובאהבת חסד ב, ח: ודע דכ”ז הוא באיש שאיננו אמיד כ”כ ולכשיזדמן לו העסק צריך אותו לריוח פרנסת ביתו אבל באיש שהוא עשיר גדול ויש לפניו מעות שהן עתה בטלות אצלו ובאים לפניו איזה אנשים שהם בטוחים אצלו או על משכנות ללותם בודאי מחויב ללותם אפילו אם יכול ליקח עוד עסקים תחת רשותו ויצטרך ע”ז אלו המעות וע”ז שילוה אלו המעות לאנשים לא יוכל ליקח את העסקים הרבים ההם דהלא ידוע דמ”ע אם כסף תלוה הוא תלוי לפי השגת ידו של כל איש כמו שכתוב בספר החינוך והוא הלא השיג ידו לזה ובאיש כזה אין שייך לומר חייך קודמין לחיי חבירך אחרי דבו יהיו אלו המעות רק להתעשר עוד יותר ובאחרים יהיו אלו המעות תלוי לפרנסת ביתם דאל”ה אין שיעור לדבר כל ימיו יקח לעצמו עסקים חדשים תחת רשותו ולא יספיק לו כל הון ויהיה פטור לעולם ממ”ע דאם כסף תלוה:

ובחפץ חיים – אגרות ומאמרים א (וכן באהבת חסד ב, כ): דלא אמרו (בב”מ דף ס”ב) רק דחייו קודם לחיי חברו, אבל דעשרו קודם לחיי חברו לא מצינו (אבל שם מיירי לגבי יקו”נ).

בענין המצוה בכהן אחד:

רוב הראשונים סתמו ולא רמזו כלל לחילוק בין כהן לשני כהנים לגבי המצוה. וראה קרן אורה סוטה לח, א בדעת הרמב״ם. ולשון הבה״ל כה ד״ה יותר: לדעת איזה פוסקים הוא רק מ״ע מדרבנן. וראה משנ״ב קכח, לט. ולהעיר שדברי התוס׳ הובאו רק בשעה״צ שם מא (וראה להלן בדברי המג״א). אבל ראה משנ״ב שם קנט לענין אבל. ובמקורו בשו״ת כנסת יחזקאל יב, לא נזכר ב׳ כהנים. והוא מדה״ח דיני נ״כ (קיב) לז. ויש לחלק, שכיון שמה שאבל אינו נ״כ הוא רק ממנהגא, חושש להדעות שמקיים מ״ע רק בב׳. אבל מעיקר הדין גם בא׳ מקיים כדמוכח מדין הפסק בתפלה שהזכרנו. וכן מדין ש״צ כהן. וכדלקמן.

והעירו מירושלמי נזיר ז, א.

ולדינא, כשכולם כהנים והם י״א במספר, אחד עולה לדוכן. ומוכח שהמצוה מתקיימת באחד. ומש״כ בבה״ל ד״ה יותר מעשרה ליישב ע״פ הפמ״ג במ״ז כב, שבלא״ה בכגון דא היא דרבנן כיון שאין ישראל המקריא – ראה אדה״ז קכח, לח שהוא דאורייתא. ובהערות הגריש״א סוטה לח, א שלפ״ז מוכרח שגם בכהן אחד מקיים המצוה מה״ת. וכן נקטו כמה פוסקים בדעת המחבר – עו״ת ח. בית מנוחה ה – ע׳ קמג. מאמ״ר ה. כה״ח יז. וראה שו״ת יבי״א יא, ח, ד. אול״צ ב, ח, י.

ובפר״ח קכח, יד שרבינו פרץ לא אמר דבריו בהחלט,רק שאין ראיז׳ חותכת.

ולהעיר, שבכ״מ כתבו שגם להדעות שהמצוה רק בשנים – היינו לגבי החובה, אבל אכתי היא מצוה קיומית. וכ״מ בלקט יושר ע׳ 26. וכ״כ בשו״ת מהרם מינץ יב, ודייק כן מלשון רבינו פרץ בסמ״ק ע׳ קיג (ודברי מהרם מינץ הובאו במג״א טז. והשמיט סו״ד, והביא מד׳ תוס׳ מנחות מד, א שעולה מדרבנן. וראה לבושי שרד שם. אלא שמיד אח״כ ציין לטור שחולק על ר״פ. ועוד , דעדיף לי׳ לבאר שמברך אדרבנן מלפרש שמברך על מצוה קיומית. ולהעיר שאדה״ז השמיט לגמרי דברי המג״א שם בגדר חיוב דכהן אחד. וכן לא הב״ד הט״ז שם ג, שהמצוה גם בכהן אחד. ומה שאינו מחוייב לעלות בכהן אחד כיון שלא קראו לו – הביא רק במוסגר בסט״ו. ובקצוה״ש כג בבדה״ש מז, שקו״ט בדבר. ולא העיר מדעת רבינו בנדון). חמד משה ג. מנ״ח שעח. תורת חיים סופר קכח, יח. חי׳ הגרי״ז סוטה לח, א בשם בית הלוי. שו״ת משנ״ה ג, קצג. וצ״ע באו״ז תיא. וכן אפ״ל בדעת המאירי. ולהעיר ממאירי ר״ה כח, ב (לענין אחר בברכת כהנים). אבל ראה כה תברכו א, א. ומה שהעמיס במאירי – מסתבר יותר לפרש בדעתו שהיא מצוה קיומית.

ובזה תתיישב הקושיא דהא ילפינן נ״כ מאהרן, שיחיד הי׳ (ראה קרן אורה שם. ס׳ הקנה ברכת כהנים), דמ״מ מצוה קיומית איכא. וראיתי סברא מחודשת שלמנהגנו שמקריאים גם יברכך, ממילא ה״ז כבר בגדר קריאה לכהן. וע״ד אמירה שיטול ידיו (מרדכי מגילה תתיז. רמ״א קכח, כ). אלא שמהר״ם מינץ נקט שבכהן אחד לכו״ע מקריא יברכך. והובא במג״א כ. אדה״ז כא במוסגר. ובכלל, רהיטת הפוסקים אינו כסברא זו.

 

 

#45029